חייהם כמשפחה חסידית בודדת במדינת העולם השלישי ייצרו תסריטים שעולים על כל דמיון | הרב חזקי וחני ליפשיץ, שנמצאים כעת בחופשה בישראל, מספרים על הקשר עם יוצרי הסידרה 'קטמנדו', על הדרישות להתאמת התכנים לגבולות ההלכה ומסבירים איך כל זה קשור גם למוסד השליחות | וגם: איך משיגים מטרנה לתינוק בנפאל, מה הדבר הראשון שצריך לבדוק בבוקר בבית חב"ד, והקשר המיוחד עם השליחה במומבאי – רבקי הולצברג הי"ד אחד הדברים שהכי חשובים לחני והרב חזקי ליפשיץ הוא לשמור על פאסון. להישאר על הקרקע, לא להסתחרר מהעובדה שהפכו מושא ראיונות מבוקש, או מכך שבערוץ 2 משודרת סידרת טלוויזיה המבוססת על סיפור חייהם. "אני משתדלת לא לעוף על עצמי", אומרת השבוע חני בחיוך, "נפאל, מטבע הדברים, מושכת אש. אבל אנחנו תמיד משתדלים להזכיר למי שמראיין אותנו שיש עוד 3,500 שליחי חב"ד בעולם שעושים עבודה נהדרת, לאו דווקא לאור הזרקורים". "שליחות במזרח זה סיירת מטכ"ל" חני והרב חזקי, שליחי חב"ד בקטמנדו, הורים לחמישה, נמצאים בימים אלה בחופשה השנתית שלהם בארץ. מספר שבועות במהלכם הם חוזרים לציוויליזציה המודרנית, לחשמל שפועל, למים הזורמים, לאוכל הכשר, לשפה המוכרת, למשפחה ולחברים. ילדיהם, הגדול בן שלוש עשרה והקטן בן שנה, נמצאים בקייטנות חב"ד בארץ וזוכים, בפעם הכמעט יחידה בשנה, לשהות עם בני גילם. "עכשיו זו העונה של המונסונים ותנועת המטיילים בנפאל מידלדלת, אז אנחנו מנצלים את התקופה להכניס את הילדים למסלול". הפעם, החופשה בארץ עמוסה מתמיד. זוג השליחים הגיע לישראל בעיצומם של שידורי הסידרה 'קטמנדו' (רביעי, 22:30 ב'רשת', ערוץ 2), סידרת דרמה המבוססת על סיפור חייהם, וליתר דיוק - על סיפור השליחות שלהם. אנשי יחסי הציבור של הסידרה הזדרזו לנצל את שהותם של בני הזוג בארץ ולהציע לכלי התקשורת לראיין את האנשים האמיתיים עליהם מתבססות דמויותיהם של מושקי ושמוליק, זוג השליחים כוכבי הסידרה, אותם מגלמים השחקנים ניצן לברטובסקי ומיכאל מושונוב. את הריאיון ל'בשבע' הם מעניקים ביום חמישי בערב, בין יום עמוס באירועי חולין לערב 'אבות ובנים' שמצפה לרב חזקי עם ילדיו. חני והרב חזקי משלימים זה את זה. היא דברנית, צחקנית ומלאת חיים, הוא שקט, רציני יותר וקצת מופנם (חני: "חזקי הוא אחד הענווים שיש. את יכולה לרשום שאני מעריצה אותו"). הוא בלבוש חב"דניקי קלאסי, היא בשמלה צבעונית ארוכה ופאה אופנתית. הם אמנם חב"דניקים בכל נימי נפשם, אבל שניהם טיפוסים צבעוניים שלא ממש צעדו במסלול המקובל בקהילה. חני, במקור מרחובות, למדה תיאטרון במכללת אמונה בירושלים ("הבנות שם תמיד צחקו ושאלו מתי אוריד את הגרביים"). הרב חזקי הבני-ברקי התגייס לצה"ל ושירת שנתיים בפיקוד העורף. הם הכירו כשחני היתה בת 20 והרב חזקי בן 23, וכבר בפגישות הראשונות דיברו על שליחות ונתינה. חני: "דיברנו על זה שהבית שלנו יהיה בית פתוח, היו לנו חלומות שנאמץ אל חיקנו מלא ילדים שאין להם בית. עכשיו אנחנו מגשימים את החלום שלנו, ומעל הכל - את החלום של הרבי מלובביץ', שהורה לחסידים שלו לדאוג שאף יהודי לא יישאר מאחור. כיף לנו לדעת שלאנשים יש בית חם בזכותנו". אנשים שמכירים אותנו תמיד אמרו שצריכים לעשות עלינו סרט או סידרה. לפעמים אנחנו יושבים וצופים בסיפורים שאנחנו בעצמנו סיפרנו, וגם לנו יש דמעה בקצה העין אחרי לידתו של בנם הבכור צביקה, חיפשו בני הזוג מקום לשליחות. בתחילה הם חשבו לנסוע לטשקנט, אוזבקיסטן, וללמד שם בבית הספר היהודי, אבל ברגע האחרון בוטלו התקנים והם נאלצו לחפש להם יעד אחר. היעד הבא היה תאילנד ("שליחות במזרח זה סיירת מטכ"ל מבחינתנו"). הרב קנטור, שליח חב"ד בבנגקוק, היה זקוק לידיים נוספות ובני הזוג נסעו והשתלבו שם, חני כגננת והרב חזקי כשוחט ומשגיח כשרות. אחרי עשרה חודשים של 'השתלמות' הם הרגישו שהם כבר מוכנים ליעד הבא - הקמת בית חב"ד משלהם. ובינתיים בארצות הברית. הרב משה קוטלארסקי, מנהל ה'מרכז לענייני חינוך' המסייע ומכוון שליחי חב"ד בעולם, חיפש כבר תקופה ארוכה שליחים לעיר קטמנדו בירת נפאל, שהפכה יעד אטרקטיבי למטיילים ישראלים. כששמע על פעילותם של בני הזוג ליפשיץ, הציע להם את המשימה. "כשראו אותנו בתאילנד, הם הבינו שמצאו את המשוגעים שיסכימו ללכת לגור בקטמנדו", הם צוחקים. "אנחנו אוהבים את הריגושים וצריכים את האדרנלין הזה. תוך שבוע מההצעה שלו כבר היינו שם". על עלילותיהם המרתקות של בני הזוג בנפאל עוד ידובר בהמשך, אך תחילה נספר בנושא לשמו התכנסנו, הסידרה 'קטמנדו'. הקשר עם יוצרי הסידרה, אסתר ונדר ויאיר רווה, החל לפני שש שנים. במשך השנים הללו ביקרו היוצרים מספר פעמים בנפאל ושמעו מחני והרב חזקי על חוויות השליחות המרתקות. אם שואלים את צמד החב"דניקים עד כמה הסידרה קרובה למציאות, הם מאשרים ש"תשעים אחוז מהסידרה - נכון. היוצרים השתמשו בכל הסיפורים שסיפרנו להם. חוץ מהפרק הראשון והאחרון, כל הסידרה מבוססת על חוויות שקרו לנו בשתים עשרה השנים האחרונות". הרב חזקי: "הסידרה מציגה מראה לתופעות שמתרחשות בכל בית חב"ד בעולם, אבל בטלוויזיה התופעות יותר ציוריות, יותר דרמטיות. בנפאל הכל יותר קיצוני: אין קהילה יהודית, הכל מאוד פרימיטיבי. כשיש קהילה הנטל מתחלק". בשבועות האחרונים מקבלים בני הזוג ליפשיץ, הנמצאים כאמור בארץ, גל של תגובות אוהדות. את חני, שערכה בשבוע שעבר קניות בשוק מחנה יהודה, עצרה מטיילת ישראלית והעניקה לה חיבוק חם. לדבריה, המפגש עם בית חב"ד בקטמנדו "שינה לה את ההסתכלות על החיים". חלק מהצופים גם מוצאים דמיון בין 'מושקי ושמוליק' ובין הדמויות האמיתיות. "אנשים שמכירים אותנו תמיד אמרו שצריכים לעשות עלינו סרט או סידרה. לפעמים אנחנו יושבים וצופים בסיפורים שאנחנו בעצמנו סיפרנו, וגם לנו יש דמעה בקצה העין". בקרב הקהילה החב"דית היו בתחילה חששות שמא הסידרה תציג את התנועה בצורה שאינה מחמיאה או שישודרו סצנות שאינן הולמות, אבל בני הזוג ליפשיץ נערכו גם לזה: "היו לגורמים מסוימים חששות, אבל לא היה לזה בסיס. בדברים שנגעו לאמונה והלכה התעקשנו עם היוצרים ולא ויתרנו". חני: "לילדים שלי אני לא מראה את הסידרה, היא לא מתאימה לחסידי חב"ד. יש בה למשל עלילת משנה של זוג שמתאהב. אבל אני חושבת שהצלחנו לשמור על גבולות, וזו סידרה שמכבדת את הרבי מלובביץ'". ואיך בכל זאת מצטלם זוג חרדי שלא מחזיק טלוויזיה בבית לסידרה שתשודר בערוץ 2? "כחסידים של הרבי גדלנו על כך שכל דבר הוא 'כלי'. הרבי אמר שלא להכניס וידאו הביתה אלא אם רואים בו תכנים יהודיים. אם עולה סידרת טלוויזיה על נתינה ועל שליחות, על חיבור בין חלקי העם, זו ההצלחה שלנו". "כל הסידרה מבוססת על חוויות שקרו לנו בשתים עשרה השנים האחרונות". הרב חזקי וחני ליפשיץ עוזרים לא רק ליהודים ובחזרה למציאות. ממש כמו בפרק הראשון של הסידרה, הם הגיעו לנפאל בלי מזוודות. הכבודה שלהם פשוט לא הגיעה לשדה התעופה של קטמנדו. "הגענו בחוסר כל אבל עם המון מוטיבציה, והסתובבנו בכוחות עצמנו לחפש בית הולם. נכנסנו לתפקיד מיד עם הנחיתה ואפשר להגיד שכבר מהיום הראשון ישבו לנו אנשים בסלון. לא ממש ידענו מה אנחנו הולכים לעשות, התחלנו מאפס". בדומה להודו, גם קטמנדו מרוחקת אלפי שנות אור מהעולם המודרני. מצד אחד יופי עוצר נשימה של הרי ההימלאיה המרהיבים ומצד שני מדינה מאוד לא מפותחת, חיים כמו לפני מאות שנים, עוני משווע, אנשים שוכבים על הרצפה, ילדים קבצנים מבקשים נדבות. אחד המחזות הקשים שנגלה לעיניהם של בני הזוג בימים הראשונים בנפאל היה בעת ביקור בשוק של קטמנדו, כשערכו קניות לכבוד שבת. חני: "ראינו פתאום ילד שוכב על הרצפה, זבובים רוחשים מעליו ואנשים עוברים לידו ומתעלמים כאילו מדובר בחפץ. מיד התכופפתי לבדוק וראיתי שאין לו דופק. היינו מזועזעים וחזקי מיד חיפש להודיע למישהו כדי שייקחו את הגופה משם. עד היום הפנים של הילד הזה חקוקות לי בראש, בחיים אני לא אשכח את זה. כל השבת חשבתי לעצמי 'הם דרכו על הילד המת, הם דרכו על הילד המת'. הייתי מזועזעת מהאדישות הזו, מהזבובים שחגו מעליו ולא הפריעו לאף אחד". ואולי המראה הזה, שנחקק בזיכרונם, הוא שגרם להם לאמץ לפני שנה ילד נפאלי עזוב שעבר התעללות קשה. הילד נאסף בשוק של קטמנדו על ידי אחד מבחורי הישיבה המתנדבים בבית חב"ד. ילד מלוכלך, בן שתים עשרה שנראה כמו בן שבע, רדף אחרי החב"דניק כשרק שקיות ניילון מכסות את גופו וביקש ממנו אוכל. "היה לו משהו בעיניים שלא הרפה מאיתנו. לקחנו אותו לבית חב"ד, קרצפנו אותו, הלבשנו אותו בבגדים. הוא סיפר שהוא יתום ועסק למחייתו בקיבוץ נדבות, וכשלא אסף מספיק, הבוס שלו היה פוצע אותו ושולח אותו בחזרה לרחוב. בנינו לו חדר ילדים מעל בית חב"ד והיום אנחנו שולחים אותו לבית ספר פרטי. אנחנו לא יכולים לעזור לכל הילדים ברחוב, אבל לפחות לאחד. כשהמטיילים רואים אותו זה סוג של 'שבירת חומות', הם רואים שאנחנו עוזרים לא רק ליהודים וזה פותח מאוד את הלב". עם השנים הם התרגלו, ולא רק לעוני ולהזנחה ברחובות: לעובדה שכדי להשיג מים הם צריכים להביא מיכלית מעיר שכנה או לשאוב מבאר; לכך שכשרוצים להכין עוף – צריך לקנות תרנגולות ולשחוט, ובשביל חלב - הולכים לחווה הקרובה. האספקה מהארץ מגיעה כל כמה חודשים ומכילה בעיקר מוצרי בסיס - טחינה, אבקות מרק, יין לקידוש. לפעמים חסר גם גז וצריך למצוא פתרונות יצירתיים. כשנגמרת אספקת המטרנה, נעזרים הוריהם של בני הזוג בטוב ליבם של מטיילים בשדה התעופה, שנעתרים לקחת עימם כמה קופסאות לבית חב"ד קטמנדו. "אנחנו עושים הכל בעשר אצבעות כמו לפני 500 שנה, חוזרים לפשטות וזה גורם לנו להעריך הרבה יותר את הדברים שאנחנו משיגים". כחסידים של הרבי גדלנו על כך שכל דבר הוא 'כלי'. הרבי אמר שלא להכניס וידאו הביתה אלא אם רואים בו תכנים יהודיים. אם עולה סידרת טלוויזיה על נתינה ועל שליחות, על חיבור בין חלקי העם, זו ההצלחה שלנו גם עם ההוויה הנפאלית הם למדו להסתדר. "היחסים שלנו עם הנפאלים מצוינים, אנחנו לא מתנשאים עליהם. אומרים שהם איטיים וטיפשים, אבל אנחנו כל הזמן מזכירים לעצמנו לא לשפוט אותם. הם חיים בצורה שונה מאוד מאיתנו והם לא אשמים בכך. אלה אנשים שלא קיבלו חינוך מודרני, וכל החיים שלהם עובדים בעבודות כפיים. אנחנו תמיד זוכרים שאנחנו אורחים במקום הזה". את השפה המקומית הקשה, נפאלית, הם עוד לא יודעים על בוריה, אבל את ההקשרים הם מבינים. "קשה לרכל עליי כי אני מבינה", צוחקת חני. מי שכן הצליח ללמוד את השפה הם ילדיהם של בני הזוג, שיודעים היום לדבר בשלוש שפות: נפאלית, אנגלית ועברית. שתים עשרה שנה אחרי שהגיעו למדינה הנחשלת, הרב חזקי וחני הם הורים לחמישה, ובית חב"ד קטמנדו הוא יעד שהמטיילים הישראלים המגיעים לנפאל - כעשרים אלף בשנה - לא מחמיצים. "בית חב"ד בנוי בצורה שכל מטייל ישראלי או יהודי יכול להרגיש בו נוח ולמצוא מה שהוא מחפש, גם בתחום הרוחני וגם דברים גשמיים". האווירה השאנטית והפתוחה מאוד של בית חב"ד קטמנדו המתוארת בפרקי הסידרה, גם היא לא רחוקה מהמציאות. לצד האפשרות להניח תפילין או לאכול במסעדה הכשרה 'גלאטמנדו', אפשר לקרוא קצת או סתם לשבת לנגן בגיטרה. חני: "יצרנו תחושה בקרב המטיילים שאנחנו לא מכריחים להניח תפילין או לקיים מצוות, ודווקא מהמקום הזה אני מרגישה שהחבר'ה מתקרבים הרבה יותר. אנשים באים להחליף ספר בספרייה וברקע שומעים שיעור של חזקי, ופתאום הם מתעניינים ומבקשים להצטרף לשיעורי יהדות. הבנות שבאות לדבר איתי מבינות מהר מאוד שאפשר לדבר גם על איפור וטיפוח למשל, לא רק על יהדות". ברבות השנים הוקמו עוד שני בתי חב"ד בנפאל תחת פיקודם של הזוג ליפשיץ: בית חב"ד בפוקארה, לשם מגיעים בחורי ישיבה או זוגות שמתחלפים, ובית חב"ד במנאנג, שנמצא באמצע מסלול הררי בגובה 5,000 מטר ("בית חב"ד הכי גבוה בעולם"), שם נמצאים בני המשפחה בחגים ומזכירים לישראלים שגם בנפאל אפשר לחגוג את החגים כהלכתם. באחד מפרקי הסידרה נרתם שמוליק – בן דמותו של הרב חזקי, לחפש ישראלי הנמצא בטראק בהימלאיה ולהודיע לו על פטירת אביו. עבורו, כמו עבור שליחי חב"ד רבים בעולם, מדובר במשימה שגרתית. בתי חב"ד כבר מזמן אינם רק כתובת לכל עניין יהודי, ולפעמים השליחים מוצאים את עצמם מתפקדים כשגרירים לכל דבר ואף יותר מכך. הרב חזקי: "זה מצב קיצוני, שאדם יוצא לטייל בלי אמצעי תקשורת ובינתיים המשפחה בארץ מחכה ללוויה. אלו מקרים מאוד לא נעימים". בדיוק בגלל המקרים הללו, ספר האורחים בבית חב"ד קטמנדו הוא לא רק המלצה ואפשרות להכיר תודה למארחים הנדיבים, אלא באמצעותו ניתן לאתר בעת הצורך גם מטיילים אבודים. חני: "בגלל שהטראקים לא נמצאים במפה, אנחנו מבקשים מכל מטייל שיוצא להרים להירשם בספר האורחים, קלסר גדול שנמצא בכניסה לבית חב"ד. ככה אנחנו יכולים לסייע כשצריך וגם לעקוב ולבדוק שהם חוזרים בשלום". כשמתגוררים באחד האזורים היפים בעולם, קשה להישאר אדישים אל מול הנוף עוצר הנשימה, וגם זוג השליחים מגיע מדי פעם לאזור ההרים. בית חב"ד בעיר קטמנדו הוא רק נקודת מעבר בדרך לטראקים המשמעותיים בהרי נפאל, וחני והרב חזקי משתדלים, אחת לכמה שבועות, להגיע גם אל המטיילים שלא טרחו לפקוד את בית חב"ד, באמצעות 'סמינר יהדות בהרים'. שליחים, פסיכולוגים ומחלצים בני הזוג מספרים כי במקום כמו קטמנדו אין כזה דבר שגרה, וכשהם קמים בבוקר הם תמיד מצפים להפתעות. "אנחנו הורים, מורים, פסיכולוגים ולפעמים גם מחלצים. בוקר אחד אנחנו יכולים לקבל טלפון שמטיילת נפלה וצריך להיות איתה בבית חולים, או שיש מטייל במצוקה נפשית שהגיע לבית חב"ד וצריך אוזן קשבת, או שצריך ללמוד עם מישהו על נושא מסוים. אין סדר יום קבוע". ילד יודע שההורים שלו נסעו למקום רחוק ולא נוח שחסרים בו דברים בסיסיים. שלפעמים יש הפסקות חשמל, שפתאום באמצע המקלחת אין מים והוא נשאר עם סבון בעיניים. הילד מבין שיש חשיבות מאוד גדולה לתת מעצמך לאחרים הרב חזקי: "כל הזמן קורים דברים. כשאנחנו קמים בבוקר, דבר ראשון אנחנו צריכים לדאוג שהכל עומד על מקומו, שיש חשמל והאוכל במקרר לא התקלקל בגלל השיבושים בחשמל בלילה. לבדוק שיש מים. כל מיני דברים שקיימים בארץ באופן טבעי". בני הזוג מדגישים שעם כל הכבוד לאווירה הפתוחה והמחבקת, הם מקפידים בקנאות על פרטיותם וחינוכם של חמשת ילדיהם. חני: "בשנים הראשונות בית חב"ד היה הסלון, והיו גרים אצלי בבית. כשבאו מטיילים עם ילדים, הם היו משחקים במשחקים של הילדים וקצת חודרים להם לפרטיות. עם השנים, כשהילדים גדלו, השכלתי להפריד בין החיים האישיים שלנו לבין החיבור עם אלפי המטיילים. אנחנו לא גרים בבית חב"ד אלא במבנה ממול. אם מישהו צריך עזרה ובית חב"ד סגור - עדיין באים אלי הביתה, אבל לילדים יש חדר משלהם. אני מקפידה בקנאות על סדר היום שלהם מהבוקר עד הערב. הילדים האלה, שנולדו לתוך השליחות, צריכים את תשומת לב ההורים יותר מכל ילד אחר". חני מספרת כי ילדיהם הפנימו את מושגי השליחות עד כדי כך שגם בשבועות אלה, בחופשה השנתית שלהם בארץ, הילדים מבקשים אורחים לשבת. "ילד יודע שההורים שלו נסעו למקום רחוק ולא נוח שחסרים בו דברים בסיסיים. שלפעמים יש הפסקות חשמל, שפתאום באמצע המקלחת אין מים והוא נשאר עם סבון בעיניים. הילד מבין שיש סיבה טובה למה ההורים שלו הגיעו למקום כזה, הוא עצמו יודע שיש חשיבות מאוד גדולה לתת מעצמך לאחרים. הילדים שלנו מאוד נוחים, הם לא מבקשים הרבה לעצמם, הם למדו הרבה מהשליחות". ומה באשר לחינוך הילדים במקום בו אפילו קהילה יהודית אין בנמצא? זוג השליחים משתדל, למרות הקשיים, להביא מורות דתיות מהארץ. בית הספר הייחודי, בו לומדים שלושה ילדים ומלמדים לפחות ארבעה אנשי צוות, שוכן במבנה שנשכר במיוחד למטרה זו. חני: "אני עושה מעקב אחרי מה שמלמדים בכיתות ולא מוותרת על אף מקצוע". לצד האידיאולוגיה והאמונה החזקה בצדקת הדרך, קשה לשכוח שבני הזוג נמצאים בבדידות יחסית. "אנחנו חברים אחד של השני", הם אומרים כשמתברר שהשליחים הקרובים ביותר לנפאל נמצאים במרחק טיסה של שעתיים וחצי. חני: "אני צוחקת שאני צריכה ללדת כדי שההורים יבואו לבקר אותי. אבא שלי, שהוא מוהל, בא לכאן למול את הילדים שלי. אנחנו משתמשים הרבה ב'סקייפ' ומדברים המון עם המשפחות שלנו, אפילו יותר מפעם". עוד אמצעי ליצירת קשר עם העולם שבחוץ ועם הציוויליזציה דרך האינטרנט הוא 'הקומונה' - פורום סגור לשליחות חב"ד בעולם, אשר חני היא אחת ממנהלותיו. בפורום הן מתייעצות, מדברות על הקשיים והאתגרים, החוויות האישיות, ומעניקות חיזוקים אחת לשנייה. אחד השרשורים הארוכים בתולדות הפורום הזה נולד בעקבות האירוע הטראומטי ביותר בתולדות שליחי חב"ד בעולם - הפיגוע במומבאי. חני, שהיתה חברה קרובה מאוד של רבקי הולצברג הי"ד, קראה לבתה הקטנה (3) על שמה של השליחה שנהרגה בדמי ימיה. הן הכירו כשחני היתה בשליחות בבנגקוק והפכו לחברות הכי טובות כשרבקי, הצעירה מחני בחמש שנים, אימצה אותה ל'אחות גדולה'. קשה לחני לדבר על הפיגוע, אבל היא נעתרת בסופו של דבר. "אני האחרונה שדיברתי עם רבקי בטלפון באותו ערב. הייתי בתחילת היריון ובאופן מוזר חזרתי וביקשתי מרבקי שתבטיח לי שהיא באה ללידה, והיא הבטיחה. היינו כמו אחיות, דיברנו שלוש פעמים ביום, פתחנו יחד את הבוקר וסגרנו יחד את הלילה. באותה שיחה רבקי סיפרה לי שהיא כועסת על סנדרה המטפלת, שהשאירה את מוישי לבד באמבטיה. 'סנדרה חייבת להבין שהיא חייבת לדאוג למוישי יותר טוב', היא אמרה. יום לפני זה רבקי התקשרה לומר לי שהיא אוהבת אותי. ככה סתם באמצע החיים, כאילו היא הרגישה שמשהו רע עומד לקרות". על האירועים בבית חב"ד מומבאי נודע לבני הזוג ליפשיץ דרך האינטרנט. הרב חזקי העיר את רעייתו משנתה, "שתבדוק מה עם רבקי", אחרי שקרא על סידרת פיצוצים במומבאי. אבל רבקי לא ענתה בטלפון וגם לא במסנג'ר, ועם חלוף השעות, חילחלה ההרגשה שמשהו נורא קרה. בני הזוג נצמדו לדיווחים בתקשורת וכך גם שמעו על האסון הנורא. חני: "שבוע אחרי האסון היה לי תור לאולטראסאונד וכשהרופאה אמרה לי שיש לי בת התחלתי לבכות. אמרתי לה שיש לי את רבקי בבטן". מאז האסון, נדמה שהפעילות בבתי חב"ד במזרח רק הולכת וצוברת תאוצה, עובדה המשתקפת גם בסידרה המפרגנת בערוץ 2. הרב חזקי: "אנחנו מקווים שהסידרה חשפה את הפעילות של שליחי חב"ד בעולם ונתנה הסבר על המורשת של הרבי, שהיא מטרת העל שלנו". חני מסכמת: "אחת ההצלחות של השליחות בעיניי היא לנפץ את הסטיגמות. אני רוצה שכשהמטיילים יחזרו לארץ ויראו 'דוס שחור' הם ישר יחשבו על חזקי וכשיראו חרדית עם פאה הם יחשבו עלי, ככה אולי יישבר המסך בין דתיים וחילונים".
