את עופר לוי שמעתי לראשונה כשהייתי נער בפנימיה. לא, לא אני 'הדלקתי אותו', כמו שנהוג לומר. היו שם כמה חבר'ה שמתו עליו ובלי כוונה גרמו לי לדעת את השירים שלו בעל פה, כמעט. מאז לא הלכתי להופעות של עופר לוי, אבל משהו השתנה בי. מוזיקת דיכאון הפכה אצלי למשהו שאפשר שיתנגן סביבי. אפשר. גם אם לא אזום (מישהו אמר 'אדליק'?) לחיצה על 'פליי' בשירי דיכאון, ואעדיף מוזיקה שמחה באופן קליל או ישראלית מרגשת באופן מכביד, הרי שעופר לוי - ממציא ז'אנר שירי הדיכאון של כל הזמנים, נתפס כבר כמשהו שיש בו משהו יפה ונוגע לאוזן וללב. עכשיו הוא עושה את זה שוב אחרי שנים - בציבור הדתי, בדואט משותף עם הזמר-פייטן יובל טייב, שכוחו גדול במוזיקה מזרחית-ערבית. השילוב בין השניים מהווה פסגה בעבור טייב שמשתף פעולה עם אמן הפונה ביום יום הטרוף למגזר הכללי וסוג של קאמבק בעבור לוי שחוזר אחרי מספר שנים של התכווננות לציבור הכללי - לעשות מוזיקה שמיועדת לקהל דתי. בהפקה המוזיקלית החדשה משולבים נגנים וכנרים מטורקיה (תמיד חו"ל נשמע לנו טוב יותר, פטריוטים שכמונו), ואת המילים והלחן יצר ישראל סלהוב. על ההפקה הופקד אלי קשת. עכשיו נשאר לכם רק לשמוע אם מדובר בכוס הקפה השחור שלכם. קחו שלוק ממה שכבר לא נקרא שירי דיכאון. ביהודית קוראים לזה רגש.
