חובת הנאמנות / הרב אבי גיסר, יו"ר החמ"ד
ראשון המורים הוא משה רבינו. כל ילד בן שלוש לומד לומר: "תורה צווה לנו משה מורשה קהילת יעקב". הקב"ה היה המורה שלו. "ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה" כדי שיוכל למלא את תפקידו: "והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון".
את כל ההוראה הזו חייב משה רבנו למסור ליהושע בן נון ויהושע לזקנים... והם אמרו: העמידו תלמידים הרבה. למסור את כל כולו, במסירות שלמה, לשם הנחלת התורה מדור לדור. וכל מורה צריך למסור את אישיותו, את נפשו ואת פנימיותו לשם מילוי תפקידו כמורה נאמן. כל הנאמר עד כאן הוא פשוט ומוסכם אלא שמכאן הכול צריך עיון. על איזה מורה אנו מדברים? באיזה בית ספר? לאילו תלמידים? מה הן הציפיות ומה הן החובות והמגבלות?
אם ממנים בישיבה תיכונית ר"מ לתורה וגמרא ובמהלך ההוראה הוא יורה לתלמידים מתוך שכנוע פנימי את דעתו כי התורה חלילה אינה מן השמיים, אחת דינו להיות מורחק מן ההוראה במקום ההוא. מדוע? מפני שהוראה כזו היא הפרת ברית בין קהילת ההורים והתלמידים לבין מערכת החינוך הזו. אם המורה הזה יעבור ללמד בבית ספר עירוני בעיר אחרת, כזה שאינו מתיימר לחנך ולהנחות את תלמידיו בדרך התורה, דעתו שם תהיה אולי רצויה. גם אז חובתו של המורה הזה להיות הגון וישר. דהיינו, לא לבצע מניפולציות רגשיות ופדגוגיות ולנהל כל דיון בנושא מתוך כבוד אמיתי לכל התלמידים. יש לו רשות להביע את דעתו אך אין לו רשות לכפות דעה או לבזות דעה מסורתית אחרת.
נניח שבאותו בית ספר עירוני הוא הוזמן ללמד ספרות ומחשבת ישראל, או אנגלית. אם במסגרת ההוראה הוא יביע את דעתו מתוך שכנוע פנימי עמוק שהתלמידים צריכים לתמוך ולהתנדב במפלגה פוליטית מסוימת מימין או משמאל, או שיסביר מדוע למדינת ישראל אין זכות קיום או מדוע עליה לגרש מתחומה כל מי שאינו יהודי על פי ההלכה, גם אז הוא מפר אמון. הוא מפר את הברית בין המדינה לבין מוריה או בין מערכת החינוך לבין קהילת ההורים והתלמידים בבית הספר.
כל מורה וכל איש חינוך מחויב להיות נאמן לשליחותו הציבורית. מורה אינו אדם פרטי המשוחרר מכל נטל. כמו כל עובד במערכת ציבורית יש לו חובות וזכויות, וישנה מערכת ציפיות ומגבלות שהוא נתון בתוכה.
חוק החינוך הממלכתי בישראל מציב למעלה מעשר מטרות שהן מטרות החינוך בישראל. הראשונה היא "לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל", והשנייה היא "להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת ישראל ואת ערכיה כמדינה יהודית ודמוקרטית". מורה שמבקש להנחיל לתלמידיו ערכים ועמדות בניגוד לעקרונות אלה הוא מורה שצריך בדיקה.
בהשאלה יש לומר "יידעו כל אם ואב בישראל כי בידי מורים נאמנים הם מפקידים את ילדיהם".
פתיחות בלי הטפות / ד"ר אמנון אלדר, מנכ"ל רשת אמי"ת
למורה בישראל יש בכיתה התמודדות חינוכית עם אינספור סוגיות ורעיונות, כמעט כולם נוגעים גם בשדה הפוליטי. הדבקות בארץ, היחס והשאיפה לשלום, סוגיות של דת ומדינה, חברה וכלכלה, צדק חברתי, זכות השביתה וזכויות העובדים, היחס לתרבות, חופש הביטוי וחופש העיסוק מול מסורת וערכים דתיים ותרבותיים.
ברור לכול כי קיים קו דק שאותו לא ראוי למורה לחצות בעומדו בפני כיתה: אל לו למורה להטיף לתמיכה במפלגה כלשהי או במועמד כלשהו. עמדה כזו איננה לגיטימית והיא מעילה בתפקידו כמחנך. אבל בלי חופש דעות ודיון רחב בעמדות שונות, תהיה הכיתה חסרה. כיצד נשמור את אמון התלמידים במורה שלא יהיה מוכן לפתוח לדיון נושאים שמטרידים אותם? דיון פתוח ואמיתי כמעט בכל נושא חיוני לכל מורה, לכל איש חינוך, בוודאי כשמדובר במי שמלמד אזרחות.
אין ספק שמורה בישראל אינו יכול להיות כבול לאח גדול כזה או אחר, ויש לסמוך עליו ולתת לו חופש פעולה ויכולת לחלום חינוך ולתת לתלמידים אופקים רחבים. אבל לצד חוש ביקורת מפותח שרבים מהתלמידים ניחנים בו, יש מקום להקניית ערכי ציונות ומורשת ישראל, אהבת הארץ ומחויבות לעם, למדינה ולחברה. אם חפצי חיים אנו - אין מקום בכיתות למורה שאינו מאמין בעיקרי חזון מגילת העצמאות ובקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
מי שסבור שאל לו למשרד החינוך להגביל את המורים ועליו לאפשר להם לנהל כל דיון בכיתה ולנסות לשכנע בעמדתם גם בנושאים שנויים במחלוקת, צריך לדעת שמדובר במציאות שיש לה שני פנים. גם בשמאל וגם בימין ישנם מורים כאלו, ומי שנלחם נגד צד אחד במפה יפגע גם בצד השני.
מי שחושב שמורה צריך להישמר מלהביע תחושות ותהיות כלפי המציאות, שהוא חייב להיזהר מלנקוט עמדה בכל דבר שנמצא במחלוקת, צריך לחפש רובוטים ולא מורים. תלמיד שיחוש שהמורה לא חי את הכיתה ואת נושא הלימוד בשל חשש מזליגה למחוזות אסורים, יאבד את אמונו במורה.
כמו בכל דבר בחיים גם כאן, לאיזון בין הצדדים יש משמעות רבה. וכשמדובר בסוגיות שבמחלוקת צריך להפעיל הרבה יותר שכל ישר.
בזכות הפלורליזם / פרופ' נמרוד אלוני, ראש המכון לחינוך מתקדם במכללת סמינר הקיבוצים
הלגיטימיות בכלל והמידתיות בפרט בנוגע לנקיטת עמדות פוליטיות בסוגיות השנויות במחלוקת במסגרת כיתות בית הספר תלויה בהשקפת עולמם של אנשים ובסולם הערכים שלהם. כאשר נקודת המוצא היא הומניסטית ודמוקרטית, וזו נקודת המוצא שבה אני מעגן את עמדותיי, חשוב ביותר לקיים שיח פתוח, פלורליסטי וסובלני בכיתות הלימוד – כולל דיונים קשים וכואבים בסוגיות שנויות במחלוקת. זאת משום שרק על ידי אימון מפרך ותמידי באתגרים שכאלה מתפתחים שרירי האזרחות הדמוקרטית ונבנות הכשירויות הנחוצות לאזרחות טובה.
שיח פוליטי שכזה, כפי שהיטיב להגדיר זאת ההוגה החינוכי צבי לם, אינו מכוון להקנות עמדה אידיאולוגית או דתית כלשהי, אלא לפתח את רוחב הדעת, את כישורי החשיבה, את האכפתיות הציבורית, את האחריות החברתית, את הפתיחות לזולת, את הריסון העצמי ואת שאר האיכויות שנחוצות לאזרחי המדינה כדי לקחת חלק פעיל בעיצוב דמותה ונהגיה של המדינה – והכול בצורה מושכלת, ביקורתית, אחראית, פלורליסטית וסובלנית. התשתית החיונית לכל דיון שכזה היא ערכי היסוד של כבוד האדם, שוויון ערך האדם, הגינות חברתית ואוטונומיה אישית – ורק על בסיס שכזה יש סיכוי לקיומו של דיון רציונלי ופורה ורק כך אנו נותנים סיכוי לאמת ולצדק להפציע.
על המורים, מצדם, חלות מספר חובות: ראשית, לקיים אקלים חברתי ואינטלקטואלי של פתיחות אמיתית, פלורליזם וסובלנות – תוך מתן קדימות לאהבת הבריות, כבוד האדם ויושר אינטלקטואלי; ושנית, עליהם להנכיח את עצמם כאכפתיים ונלהבים ומחויבים לעמדות ערכיות ופוליטיות, כך שידגימו לתלמידיהם הלכה למעשה את דרכי המעורבות הפוליטית. וזאת, כמובן, בלי לשעבד את התלמידים לעמדתם שלהם.
והיה ולא מתקיימות התשתיות ההומניסטיות והדמוקרטיות, והמורים פועלים במסגרות בעלות אופי דתי פונדמנטליסטי או אידיאולוגי טוטליטרי, משמאל או מימין, אזי כמובן שנגמרת הלגיטימציה לחינוך הפוליטי ועדיף שלא יתקיים כלל. שהרי מה טעם בדיון ערכי ועובדתי במצוי ובראוי אם הדעות "הנכונות" מוכתבות מראש ובלעדיות, וכל סטייה מהן מתוגמלת בסנקציה חריפה.
בישראל של ימינו יש מצד אחד הנחיה ברורה (בדו"ח קרמניצר) התומכת בדיון פוליטי מן הסוג שציינתי לעיל, ומן הצד האחר חשש לגעת בנושאים שנויים במחלוקת. לדעתי, די אם נחשוב על כך שהיינו רוצים שבמדינות ערב, לדוגמה, וברשות הפלשתינית היו חושפים את התלמידים בצורה פתוחה והוגנת לאידיאולוגיה הציונית ולנרטיב התרבותי היהודי. דומה שכל אחד בארץ היה מברך על כך. ומדוע, אם כן, שלא נרשה לעצמנו לדון באופן פתוח וביקורתי בנרטיבים האחרים (כולל הפלשתיניים) ובנקודות המבט הביקורתיות שיש להן שותפים רבים ממבקרי ישראל.
דומה שלא היו מבקרים חריפים יותר בעניינים מוסריים ופוליטיים מאשר נביאי ישראל – ואנו יודעים שהשלטונות תמיד רצו להשתיק אותם. אמת, צדק וחברה שטוב לחיות בה אפשר לקדם רק על ידי אזרחים אכפתיים וכשירים – ולזה צריך לדאוג חינוך פוליטי פתוח, נוקב ומכבד.