תלונה הוגשה נגד שופט בית משפט השלום בעכו, השופט זיאד סאלח, לאחר שזה השית עונש קל מדי, לטעמם של המתלוננים, על עבירת צער בעלי חיים חמורה.
התלונה הוגשה על ידי עורכי הדין ורד כהן ורענן בר - און לנציב תלונות הציבור על שופטים, שופט בימ"ש העליון (בדימוס) ריבלין. התלונה מהווה המשך ישיר לקריאתם הציבורים של השניים להחמרת האכיפה והענישה על עבירות צער בעלי חיים. כהן ובר און הגישו ליועץ המשפטי ממשלה, עו"ד ויינשטיין, דרישה להחמרת הדין נגד מבצעי עבירות מסוג זה ובתגובה הודיע היועמ"ש כי ינחה את הרשויות השונות להגביר את האכיפה והענישה בעבירות אלה.
בתלונתם כותבים השניים: "קראנו בזעזוע על פסק הדין שניתן על ידי כבוד השופט זיאד סלאח, מבית משפט השלום בעכו. בהתאם לפרסומים גזר כבוד השופט עונש של 200 שעות שירות למען הציבור על אדם שהורשע בכך שקשר כלב עזוב לרכבו וגרר אותו למזבלה, מרחק מאות מטרים בנסיעה".
"על פי כתב האישום, כתוצאה מגרירת הכלב נפצע הכלב ונחבל קשה, באופן שנגרמו לו נמק באזור החזה, שיתוק ברגליים האחוריות ופצעים מדממים על גופו. וטרינר נאלץ להמית את הכלב האומלל המתת חסד כתוצאה מפגיעותיו".
לדבריהם "200 שעות השל"צ נגזרו על המורשע בנוסף לחצי שנת מאסר על תנאי וקנס של 3,000 ₪, אשר אף הם מהווים עונש קל ביותר".
כהן ובר און מציינים בתלונתם כי העונש הקל הושת על הנאשם על אף שהוא "הודה בביצוע המעשים המתוארים בכתב האישום, והודה בביצוע עבירה של התעללות בבעל חיים ועל אף שהעונש המקסימלי על עבירת התעללות בבעל חיים הינו 3 שנות מאסר ועל אף שהפרקליטות עתרה למאסר בפועל". למרות כל אלה, כותבים עורכי הדין "מצא לנכון כבוד השופט לפסוק עונש קל זה על המורשע בהתעללות כה קשה".
לדברים אלה הוסיפו והדגישו כי "מה שהרעיד את אמות הסיפים הינה קביעתו של כבוד השופט, בפסק הדין האמור, לפיה אין הבדל בין הריגת כלב להריגת חיות אחרות במהלך ציד". לדבריהם " העובדה שכבוד השופט מצא לנכון לשאוב לגיטימציה מציד בעלי חיים לצורך החלתה על מקרה כה אכזרי של התעללות כה נוראה בכלב חסר ישע, אשר מצא מותו בייסורים קשים – אינה יכולה לעבור בהעדר תגובה של הנציבות הנכבדה".
בתלונתם מבקשים עורכי הדין מהשופט בדימוס ריבלין "לנקוט בהליכים משמעתיים כלפי השופט הנכבד".
יצוין כי כהן ובראון או גורם כלשהו ממשרדם אינו קשור באופן כזה או אחר לפרשה עצמה. עובדה זו מודגשת גם היא במכתבם לריבלין.
"ולדעתנו פסק הדין האמור, בכל הכבוד, נוגד אמות מידה בסיסיות של מוסר וצדק, מעבר להיותו מנוגד לדין הישראלי. כפי שנקבע על ידי שופטת המעצרים, בעניינו של המורשע דכאן, במסגרת הבקשה למעצרו של הנאשם עד תום ההליכים, היכולת לחסום כל רגש אל מול חיה פצועה ולגרור אותה באכזריות, מלמדים על קהות רגשות שעלולה להיות מופנית גם כלפי בני אנוש או בעלי חיים נוספים. סיכון בטחון הציבור הינו גם סיכון הערכים המוגנים לציבור, ובהם הערכים הבאים להגן על כל מי שנשמת חיים באפו, גם אם אינו בן אנוש", כתבו והוסיפו כי "ביצוע העבירה שהנאשם הודה בביצועה, ביצוע המעשים המתוארים בכתב האישום שהנאשם הודה בביצועם, מעוררים תחושות מיאוס וסלידה – מן העבירות ומהפגיעה בערכים החברתיים והאנושיים של ביצוע אותן עבירות".
עוד ציינו כי "חברה מתוקנת נמדדת לא רק ביחסה אל בני האדם, אלא גם ביחסה אל בעלי החיים. כך, לעניות דעתנו, כאשר השופט הנכבד נותן הצדקה כלשהי, בפסק דינו, לבצע התעללות כה נוראה וקיצונית נגד כלב חסר ישע וכאשר משתמע מפסק דינו של השופט הנכבד כאילו מדינת ישראל מתירה התעללות כזו או אחרת בבעלי חיים (שהרי לגירסתו, ציד בעלי חיים מותר על פי חוק במדינת ישראל....) - יש לנקוט נגד אותו שופט אמצעים משמעתיים. כך לדעתנו".