מאות אנשים השתתפו בערב עיון לזכר נופלי מחלקת הל"ה שהתקיים במכללת אפרתה. ד"ר יוסי שפנייר, איש החוג להיסטוריה במכללה, ציין בדבריו כי די היה בכותרת "הל"ה" כדי למשוך למעלה ממאה מאזינים לערב עיון בנושא. לדבריו עובדה זו מחזקת את התחושה כי סיפורם העמום של שיירת הל"ה מרתק וממשיך למשוך אליו קהל סקרן שמחפש בדיל מידע על מה שאירע באותו יום קרבות עקוב מדם. בהמשך מנה ד"ר שפנייר את מיזמי ההנצחה שנעשו עד היום לזכר שיירת הנופלים וציין כי זכר נופלי הל"ה נצרב בתודעת הזיכרון הלאומית שלנו ולפעולות ההנצחה שמתקיימות גם היום, 67 שנים אחרי נפילת השיירה, אין אח ורע בתולדות ההנצחה הישראלית. שפנייר מנה את מיזמי ההנצחה הרבים ואמר כי "למרות שלנופלי הל"ה לא נבנה היכל הנצחה שניתן לעלות אליו לרגל כמו גבעת התחמושת למשל, ובסך הכול הזיכרון מסתכם במספר אנדרטאות, שלטים ושירים, ניכר כי הנצחה לא צריכה פאר והדר, מספיק זיכרון קולקטיבי חזק שמחייה את הסיפור גם עשרות שנים אחרי". באירוע נשא דברים גם יוחנן בן יעקב, בן קיבוץ כפר עציון ומהחוקרים המרכזיים של פרשיית השיירה. בן יעקב חוקר מאז שנות השישים את הפרשה במסגרת ביה"ס שדה כפר עציון. באירוע סיפר את סיפור הל"ה ועדכן בפרטים פחות ידועים בהם העובדה שהידיעות שנלמדו על שיירת הל"ה וקורותיה הופיעו בדו"ח שכתב המפקד הבריטי דוגין, אך בפיקוד של הפלמ"ח לא קראו את הנתונים הללו. זו לדבריו הסיבה שהפרטים היו בלתי ידועים במשך כעשרים שנה ועד שלא הגיע דוגין לביקור בארץ בתחילת שנות השישים (ופעם נוספת באמצע שנות ה-70) וסיפר את כל הידוע לו, הדברים נותרו עלומים לחלוטין. עוד הרחיב בן-יעקב וסיפר על גילוי המחלקה על ידי פלאחיות שקוששו עצים מהכפר צוריף, נתון שבהתחלה לא היה ידוע והמיתוס שסבב שנים את האירוע דיווח על רועה צאן ערבי. חלק גדול מהדברים מובאים בספרו 'מחלקת ההר' שהתפרסם בעקבות מחקרו על הנושא. שסיפק נתונים מעניינים וחדשים על מהלך הקרבות באותו יום. פרופ' ישראל רוזנסון, ראש המכללה, דיבר על התפתחות השירה בעקבות שיירת הל"ה, והתייחס לשיר המפורסם של חיים גורי "הנה מוטלות גופותינו". רוזנסון השווה את השיר לשירים אחרים שחוברו על השיירה ולא נצרבו בזיכרון הלאומי בעוצמה שכזו. פרופ' רוזנסון תלה זאת במסר שנושא עימו השיר הזה – מסר הרעות, תחושת היחד "וכמובן- העובדה שחיים גורי יודע לכתוב...", כלשונו. המוטיב שרוזנסון מצא לנכון להבליט ולהדגיש מהשיר הוא - "אנחנו". הוא חידד את ייחודיותו של השיר בכך שנכתב בגוף ראשון ובכך הוא הופך את כולם לחלק מהטרגדיה. "חיים גורי כתב זאת כך מתוך תחושת השתייכות אמיתית ונוגעת", אמר רוזנסון וציטט את שורות השיר: ראה, הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה, ארוכה. פנינו שונו. המוות נשקף מעיניו. איננו נושמים. כבים נגוהות אחרונים והערב צונח בהר. ראה, לא נקום להלך בדרכים לאורה של שקיעה רחוקה. לא נאהב, לא נרעיד מיתרים בצלילים ענוגים ודמומים, לא נשאג בגנים עת הרוח עוברת ביער.
