הרבה דברים טעימים התבשלו במטבחה של רות סירקיס, ממייסדות תרבות הבישול של המטבח הישראלי. אבל נדמה שלתבשיל הזה היא לא הייתה מוכנה. לפני יותר מעשרים שנה חזרה בתשובה בתה נורית, ושבע שנים אחריה גם הבן דניאל. שנים אחר כך תעיד סירקיס האם בריאיון עיתונאי, שהדבר עדיין לא קל לה. אבל בשביל נורית זה היה המשך טבעי של הרוחניות והחיפוש האינסופי שטבועים בה עמוק. נורית סירקיס-בנק (50), בתם האמצעית של רפי ורות סירקיס, היא אוצרת תערוכות ומרצה. היא משמשת כאוצרת לפרויקטים מיוחדים במוזיאון לאמנות יהודית בהיכל שלמה במרכז ירושלים. המוזיאון הוקם בשנת 1958 כחלק בלתי נפרד מהרבנות הראשית, שבזמנו שכנה בהיכל שלמה. "זה היה חזון של הרב הרצוג (הרב הראשי האשכנזי, א"ש), שהיה אדם רב תחומי, וראה את האמנות והתרבות כחלק בלתי נפרד מהיהדות". מסביב לעולם בשש שנים האמנות תופסת חלק מהותי בחייה של נורית, בין היתר בזכות הבית הרב-תחומי שבו גדלה. היא נולדה בבוסטון. אביה, מהנדס אלקטרוניקה, למד שם במוסד נחשב. כשהייתה בת קצת יותר משנה, חזרה משפחתה לישראל והייתה כאן בזמן מלחמת ששת הימים. "כשיצאנו מהמקלטים, נסענו עם ההורים לחברון לראות את הארץ ואת המקומות הקדושים". לאחר המלחמה טסו לכמה שנים ללוס אנג'לס, שם שימש אביה כקונסול הכלכלי של ישראל. כשהייתה בת שמונה משפחתה שבה לישראל, ונורית הילדה התחברה מאוד לטבע. היא למדה בתיכון קוגל בחולון, ובצבא שירתה במסגרת חוי"ה - חינוך וידיעת הארץ לחיילים. איך היה הבית שגדלת בו? "רב-תחומי. כל הזמן קורים דברים. המון נסיעות בעולם. עד גיל שש כבר הקפנו את כל כדור הארץ כמה פעמים: אירופה, המזרח הרחוק, אפילו טהרן. זה היה בתקופת השאה, ואני חולמת להגיע לשם עוד פעם. זו ארץ יפהפייה ואנשים מקסימים. קיבלתי השראה מאילן רמון שטס לחלל, ואריק שרון שאל אותו 'מה אתה רואה משם?', והוא ענה 'אני רואה עולם ללא גבולות'. אני רואה את הכדור שלנו כל כך שביר וכל כך עדין ורגיש, ואם רק נבין שאנחנו אנושות אחת על פני כדור הארץ, נדע לחיות כאן בשלום, לשמור על מה שקיים, בהפריה הדדית". גבולות זה לא דבר טוב? "יכול להיות שזה טוב לדברים מסוימים, אבל חוויית הילדות שלי זה לעשות את הסיבוב הזה סביב כדור הארץ. זה לשבת עם ההורים לפני נסיעות לחו"ל ולראות את הגלובוס, ואיך אנחנו מקיפים אותו מכל הכיוונים". איזו מן ילדה היית? "אני חושבת שהרב-ממדיות זה משהו שאפיין אותי כל הזמן, המון צדדים שונים. מצד אחד, בגלל המעבר מארצות שונות והשפות השונות, אמא שלי אומרת שהיו תקופות שלמות שלא דיברתי. אבל כשפתחתי את הפה לדבר - השפה הייתה שלמה. לאורך השנים למדתי עוד שפות. זה קטע אצלי, הגלובליזם הזה, לראות את עצמי כאשת העולם, ללמוד צרפתית וגרמנית וערבית ויידיש, וכמובן עברית ואנגלית. "מאוד חשוב לי גם כל הנושא של יחסי גומלין. זה מתחיל מהילדות המוקדמת - לראות את כל העולם, ולהבין שיש סינים ויש להם תרבות מסוימת, ויש יפנים, ויש אמריקאים, ויש כושים באפריקה, וחייבים להיות יחסי גומלין. אתה לא יכול להגיד 'הם לא קיימים'. זה בעצם לא כל כך 'ללא גבולות', כמו הכלה של הזולת והמקום שהוא נמצא בו, ויכולת לראות את זה ברב-ממדי". הסבים והסבתות של נורית משני הצדדים באו מבתים דתיים, אבל הם עצמם היו מסורתיים. סבא רבא שלה מצד אביה, דניאל סירקיס, היה מראשי הקהילה הדתית בתל אביב, ובין היתר היה אחד מממלאי המקום של חותמי מגילת העצמאות. הוא היה פעיל מאוד בתנועת המזרחי והשתתף בהקמת מוסד הרב קוק. מצד אביה נורית היא צאצאית של ה'בית חדש' (נושא כלים על הטור) רבי יואל סירקיס, מגדולי האחרונים. מגיל צעיר ידעה על כך, והפרט המשפחתי הזה היה משמעותי בעבורה. "ידעתי שרבי יואל סירקיס נקרא ב"ח, ושהוא חי בתקופה של באך ובטהובן, באותה ארנה גיאוגרפית". גם מצד אמה נושאת נורית ייחוס מכובד. "כשהייתי באה לבקר את סבתא מצד אמא, היא הייתה אומרת לי: אל תשכחי שאת צאצאית של רבי שמחה בונים מפשיסחה. היא בת נין שלו או משהו כזה. זה קשר מאוד קרוב. וגם של הצדיק מוורקה והיהודי הקדוש מפשיסחה". הסבים משני הצדדים היו לוקחים את נורית מדי פעם לבית הכנסת. בביתה הייתה זיקה לתרבות יהודית, כפי שהיא מכנה זאת. הדבר כמובן בא לידי ביטוי בין היתר בארוחות חג מושקעות. לדבריה, מאכלי החגים תמיד הקדימו קצת, כדי שהכתבה של אמא תהיה מוכנה בזמן. "התאהבתי בבורא עולם" לאחר שחרורה מצה"ל, נורית לומדת פילוסופיה ואמנות באוניברסיטה העברית בירושלים, "חיפשתי את הנושא שהיה הכי רוחני שהכרתי אז". היא מסיימת תואר שני בתולדות האמנות בהצטיינות, וממשיכה לדוקטורט. במקביל היא משמשת כעוזרת לאוצר הראשי לאמנויות במוזיאון ישראל, "התפקיד הזה מבחינתי היה פסגת החלומות, זה היה קורס קואוצ'ינג מדהים". במהלך החיפושים לנושא לדוקטורט, נורית מקבלת מלגה לטוס לאירופה. עם רשימה של כל התערוכות האפשריות, היא עוברת מאחת לשנייה עד שהיא מגיעה לתערוכה בלונדון בשם "החוויה היהודית במאה העשרים", ומסרבת להיכנס אליה. דווקא את, שהכול כל כך מעניין אותך, למה לא רצית להיכנס? "זאת הייתה תקופת מלחמת לבנון הראשונה. מאוד לא הסתדרתי עם המדיניות הישראלית בלבנון. הרגשתי שהביטחון של תושבי ישראל הוא חשוב מאוד, אבל שזה לא יכול לבוא על חשבון סיכון חיי חיילים ועל חשבון האוכלוסייה הלבנונית. הזהות הישראלית והזהות היהודית לא היו מבוררות אצלי, הן היו משהו אחד. לא רציתי להיות מזוהה, ולא רציתי להזדהות עם מה שקורה שם". נורית מתארת דו שיח פנימי עמוק ומדייק שהיא מנהלת עם עצמה, בסופו היא מחליטה להיכנס לתערוכה, כפי שהייתה נוהגת אם היה מדובר בחוויה הטיבטית או היפנית. וכגודל ההתנגדות להיכנס לתערוכה, כך גודל ההפתעה שחיכתה לה בפנים, וגודל המהפך שהתחיל דווקא שם. "כשהסתכלתי ביצירות היהודיות, זיהיתי שקורה לי דיסוננס מפעים ובלתי ניתן להסבר מילולי בין המערכת האינטלקטואלית התודעתית שלי, האמנות שאני מכירה, ובין המערכת הרגשית שלי. הבנתי שבעצם אני לא מכירה אף תמונה פה. ובשבילי לא להכיר אף תמונה בתערוכה, זה דבר מאוד יוצא דופן, כי כשעוברים את החוג לאמנות באוניברסיטה העברית אתה חייב ללמוד ולדעת את כל סוגי האמנות, ופה לא זיהיתי כלום. לא למדתי אמנות יהודית מעולם". זה הפריע לך? "הבנתי שאין לי שום ידע. אני פשוט עומדת מול יצירות שאני לא מכירה, וכל יצירה עושה לי פטיש של חמש קילו בלב, ויברציה רגשית אדירה, המון כאב וסימני שאלה, היסטוריה יהודית רבת דם ודמעות. שאלתי את עצמי 'איך כל זה קשור אליי? איך הזהות היהודית שלי קשורה לכל מה שקורה כאן?', וממש רציתי לצאת מהתערוכה. "ואז עמדתי מול אחת היצירות ופשוט היה לי רגע של התבהרות פנימית מפעימה. זה רגע שלוקח לי שעה וחצי לספר עליו, אבל בסופו של הרגע הזה הבנתי שאם יש יצירה אנושית, אז חייבת להיות יצירה בממד גבוה יותר מממד האדם, יצירה נשגבת יותר, שממנה יכולה להשתלשל האופציה האינטלקטואלית, הפיזית, הרגשית. "כשיצאתי מהמוזיאון הסתכלתי על הפנים שלי משתקפות באיזה שהוא חלון ראווה, והפנים שלי השתנו, 'ופניה לא היו לה עוד'. פשוט הרגשתי שעברתי משהו מאוד עמוק, התווסף לי עוד אספקט לזהות שלי - האספקט היהודי שאף פעם לא הכרתי בו, ובעצם התחיל סיפור אהבה. את זוכרת את הרגע שהתאהבת בבעלך? אז לי יש את השנייה המסוימת שהתאהבתי בבורא עולם. יצאתי מהמוזיאון, הסתכלתי על העצים, ופתאום ראיתי כל עץ בתור יצירת אמנות תלת ממדית. באותו רגע נפתח לי ערוץ, אני רואה סרט כזה - את השורשים מתעמקים באדמה, את הענפים גדלים ומתמתחים, את העלים יוצאים, את הפוטוסינתיזה בתוך העלים, את הפירות, את הפרחים בוקעים, ואני אומרת: 'וואו, זה אמן העל'!". "אני זוכרת את הטיסה שלי חזרה מלונדון לארץ. הייתי דבוקה לחלון, מסתכלת בחיוך על האהוב האין-סופי שלי, על היכולות האין-סופיות שלו. איזה יופי הוא עושה את השמיים ואת הארצות ואת הימים. וכשהגעתי חזרה לארץ הייתי זורקת שאלה לאוויר, והייתי מקבלת תשובות בצורה מפעימה". להביט לימימה בעיניים במשך שנה היא לומדת "מתוך הקוסמוס", כלשונה. וכשהיא בת 28, במקביל לדוקטורט ולעבודה במוזיאון ישראל, היא מתחילה ללמוד במדרשה לחוזרות בתשובה 'נתיב בינה' בירושלים. "מה שאהבתי שם זה שלומדים טקסטים", היא מסבירה. ב'נתיב בינה' לומדות בחורות ונשים אקדמאיות, ויחד עם נורית למדו גם אשת התקשורת נועה ירון-דיין, הבימאית רמה בורשטיין ועוד. נורית לומדת תקופה מסוימת גם אצל המורה הרוחנית ימימה אביטל ז"ל, מייסדת תורת החשיבה ההכרתית, הידועה בשם "שיטת ימימה". ימימה ז"ל אסרה על תלמידיה הרבים לראות את פניה, אבל לנורית הרשתה, ואף הזמינה אותה אליה. "כשימימה הייתה אומרת לכולם להוריד את הראש, היא הייתה אומרת לי: 'נורית, את עם הראש למעלה'". בתהליך איטי של הבשלה והפנמה, נורית מקבלת על עצמה עוד ועוד מצוות. "כל מי שחוזר בתשובה מבין שזה לא זבנג וגמרנו. יש המון שלבים אפורים. יש מקומות שאתה משחק בזהות כפולה, שאתה פה ככה ושם אחרת, ואתה מכיל את כל הזהויות השונות שלך ביחד". במהלך השנה הרביעית במדרשת 'נתיב בינה', כשהיא בת 31 וכבר שומרת תורה ומצוות, הרב שלה - האדמו"ר מביאלה, מכיר לה את בעלה, ד"ר מורי בנק, רופא שיניים שעלה מדרום אפריקה, גם הוא חוזר בתשובה. האדמו"ר הגיע במיוחד משוויצריה כדי להיות מסדר הקידושין, והחתונה התקיימה במגדל דוד. "חיפשתי מקום שיוכל לשלב את כל המגוון העצום של האנשים בחיים שלי מתחום האמנות, מתחום היהדות וההורים שלי". החזרה של נורית בתשובה הייתה מתוך זרימה עם כל מה שקדם לה. "אצלי התשובה הייתה תוספת של רובד לכל המורכבות של הזהות שלי. זאת לא הייתה המרה או החלפה. אני מרגישה שלא הייתי צריכה לוותר על משהו, אלא הייתי צריכה לנתב את הכוחות והאנרגיות שלי למשהו אחר". הוריה נחשפו לתהליכי החזרה בתשובה שעברה כבר בשנה הראשונה שלה במדרשה. אמה הגיבה קשה מאוד, ועד היום לא קל לה עם זה. מה היה הקושי של אמך עם ההחלטה שלך לחזור בתשובה? "אני חושבת שההורים שלי הרגישו שהם נתנו לנו את הכול, ושהיה לנו טוב גם קודם. 'תערוך לפניי שולחן' - בורא עולם ערך לי את כל השולחן שבעולם, לא היה משהו שלא הגשמתי אותו או שלא הגעתי אליו. זה נשאר אצלה בתור חידה, משהו לא מפוענח. לא מובן לה למה הייתי צריכה את זה". דיברתן על זה? "אנחנו מדברות על זה. זה נמצא הרבה על השולחן. המשפחתיות שהייתה עד הצעד הזה, הייתה שבת. בשבת באים למושב לסבא וסבתא. בשבת באים לאכול חמין אצל אמא. בראש השנה קופצים לסעודת ראש השנה. פתאום עכשיו זה בלתי אפשרי, אתה לא יכול לקפוץ לשבת. אתה צריך להחליט שזה שבת שלמה בצוותא וזה מורכב. יכול להיות שזה העניין של האיסורים, שמבחינתה לא צריך אותם". קשה לחזור בתשובה כשאין גב. "זה הנתיב שלי, זו אני. זה חלק מהזהות שלי - לפלס את הדרך שלי לבד. זה היה לי מאוד טבעי שככה זה יהיה. ההורים ניסו לתת את התמיכה במה שהם יכלו". אתן בקשר טוב? "בקשר מאוד טוב. שיחה יומית, לפעמים כמה שיחות ביום. אמא שלי מובילה אותי בדרך. היא עוזרת לי למלא משימות ויעדים. היא עזרה לי לקדם את מציאת בן הזוג". כאמור, גם אחיה הקטן של נורית - דניאל, חזר בתשובה, וכיום הוא אברך בכולל בגבעת זאב ואב לארבעה ילדים. אחותם הבכורה - תמי סירקיס-אקרמן, היא ממשיכת דרכה של האם. היא כתבה ספרי בישול, משמשת כעיתונאית מזון, ואפילו פיתחה סטנד אפ קולינרי. לתמי שלוש בנות. אמנות גם לחרדים לנורית ומורי שלושה ילדים: אוריאל בן 18, לומד בישיבה גדולה, אליאנה-ברכה לומדת בכיתה י' ב'בית בינה' של הרב וינהורן ("זה סמינר קטן שנותן המון תכנים ועוסק בבניין האישיות"), ויואל שלומד בישיבה קטנה. הילדים שלך נחשפים לאמנות? זה מקובל בעולם החרדי? "הילדים שלי אוהבים אמנות ויוצרים. החשיפה לתערוכות הייתה חלק בלתי נפרד מהחינוך שלהם בבית. היה לי חשוב להנגיש להם אמנות כבר מגיל צעיר. יש היום יותר ויותר פתיחות בציבור החרדי לאמנות. גם במסגרות הרגילות שהם לומדים בהן יש מקום לביטוי אמנותי למי שמוכשר ואוהב את זה. יש גם חוגים אחרי הצהריים במסגרת המתנ"סים החרדיים, וכאמא תמיד עודדתי ללמוד ולהתבטא מבחינה אמנותית. מעבר לכך, היום קיימות מסגרות ייעודיות לחינוך לאמנות בציבור החרדי, ביניהן 'אמן' - המרכז לאמנות חזותית לציבור החרדי, והשלוחה החרדית של האקדמיה לאמנות בצלאל - עם לימודים ברמה מאוד גבוהה. גם בתחומים כמו מחול ומוזיקה יש מסגרות, למשל בית הספר למחול 'הללו' והקונסרבטוריון למוזיקה בשכונת הר נוף בירושלים. בכל המקומות האלה יש עיסוק אמיתי, מקצועי ומעמיק באמנות, באופן מעורר השראה, נגיש, ומותאם לציבור החרדי". מה זו בשבילך אמנות? "אמנות זה ביטוי חזותי בלתי מילולי להרבה רבדים תוכניים - עולם רגשי, היסטוריה, ערכים, אמונות. זו למעשה פלטפורמה ליצירת תקשורת בין האמן, שדולה תכנים מתוך העולם הפנימי שלו ומהעולם הסובב אותו, ומתקשר אותם דרך יצירת האמנות עם הקהל שמתבונן בה". מה מגדיר אמנות יהודית? "לאורך מאה השנים האחרונות מתקיים דיון מה זו אמנות יהודית. היו שטענו שרק אם מדובר באמן יהודי. אבל ההיסטוריה הוכיחה שיכולים להיות אמנים יהודיים שלאמנות שלהם אין קשר ליהדות, ויכולים להיות אמנים לא יהודיים שהחומר והתכנים שלהם לגמרי יהודיים. מבחינתי, אמנות יהודית בהגדרה הכי רחבה שלה, זו אמנות שעוסקת בתכנים, בערכים, ברעיונות, בהשקפות". "בישול זו אמנות" האם, מותג הבישול הוותיק רות סירקיס, הגיעה לתחום הבישול במקרה. לרות תואר בעבודה סוציאלית, וכשבעלה התקבל ללימודים בבוסטון היא עזבה את עבודתה בארץ לטובת הנסיעה. כשהגיעו לארצות הברית הייתה בהיריון, ובבוסטון של אז לא קיבלו לעבודה נשים בהיריון. רות חיפשה במה להתעסק, וגילתה חיבה גדולה לתכניות הבישול של ג'וליה צ'יילד, מי שכתבה ספרי בישול והגישה תכניות טלוויזיה על המטבח הצרפתי. רות התחילה לבשל, בעלה צילם את מה שעשתה, חברים ביקשו את המתכונים, וההצלחה הייתה גדולה. כשחזרו לארץ, העיתונאי דאז טומי לפיד ז"ל יזם את הוצאת עיתון הנשים 'את', ובני הזוג סירקיס, שהיו בשנות העשרים לחייהם, הציעו לכתוב טור על בישול כולל צילומים. "זה לא היה מובן מאליו. היא הייתה חלוצה. היא מאבני היסוד של תרבות הבישול והקולינריה הישראלית העכשווית", מספרת בתה. רות סירקיס הוציאה לאור 20 ספרי בישול. אחד מהם, 'ילדים מבשלים', נכתב כשנורית ואחיה היו בסביבות גיל שש או שבע, ותמונתם מתנוססת על כריכת הספר. איך הרגשת עם הפרסום של אמא? "מאוד תמכתי בעשייה שלה. היינו חלק בלתי נפרד מהעשייה של אמא ושל אבא. זה לראות שני הורים שמגשימים את עצמם, עושים משהו למען הכלל. תמיד ראיתי את העשייה שלהם כעשייה ציבורית. כל אחד בנישה שלו עשה משהו ששייך אותם לחברה הישראלית, והייתי מאוד שותפה בזה". ומה רות סירקיס עושה כיום? מסתבר שהיא עדיין כותבת ויוצרת. היא ובעלה עומדים בראש הוצאה לאור שהוציאה כבר כמאה ספרים. אני תוהה אם שכנותיה של נורית בשכונת בית וגן החרדית בירושלים יודעות מי זו אמא שלה, והיא אומרת שכן. למה השארת את השם סירקיס? "זה חלק מהזהות שלי. הרבה שנים העלמתי את השם הזה ושמתי אותו בצד. זה מגדיר פן שלם של הזהות שלי". ואיך את בבישול? "אני טבעונית, בעלי צמחוני, ואנחנו עכשיו ב'רו פוד' - מזון 'טבעונאי', טבעוני ולא מבושל. אני אוהבת בבישול את האסתטיקה, הצבעוניות, היצירתיות. אני עושה סלטים מעניינים. אבל זה לא בישול עכשיו, אני כבר כמה שנים בקטע של מזון נא ולא מבושל". מה אמא חושבת על תכניות הריאליטי שעוסקות בבישול שמציפות אותנו? "אני חושבת שהיא מאוד מרוצה מכך שיש הצפה של התודעה של בישול כתרבות, בישול כמעביר ידע, בישול כתרבות פנאי. לא רק כמשהו הישרדותי, אלא כמשהו שדרכו אתה מעביר כל מיני מסרים". ואת גם רואה באוכל משהו שהוא תרבות? "אני רואה כל דבר בחיים כנקודת מוצא למשהו אחר, למשהו שמעבר, למשהו עמוק יותר. זה בדיוק נושא הדוקטורט שלי - 'הטקס הוא טקסט'". תרבות פנאי זה משהו ראוי? "בעיניי כן. זה משהו שיוצר תקשורת בין-אישית. זה משהו שמגיע ישר לצרכים הבסיסיים, עם המון נדיבות, יצירתיות, נתינה, צבעים, טכניקות. זה עולם שלם". זה לא הופך את האוכל לגרגרנות? "זה עניין של מינונים. ואם שומרים את הדברים במינון הנכון והמדויק, זה מקסים. מי שמרגיש שזאת הדרך שלו להתבטא בעולם - אני נותנת לזה מאה אחוז לגיטימיות. יש אנשים שזה הצד החזק שלהם". לצאת מהתערוכה אדם אחר במקביל לעבודתה כאוצרת תערוכות, שוקדת נורית על סיום עבודת הדוקטורט שלה, שכותרתה "הטקס כטקסט - חתונות חסידיות עכשוויות בישראל". במעט הזמן הפנוי שנשאר לה, היא עורכת ערבי הפרשת חלה לנשים ומעבירה לרווקות סדנאות העוסקות בפתיחת הערוץ הפנימי למציאת זוגיות. "הרעיון הוא שבן הזוג לא נמצא שם כדמות בחוץ, אלא זו המוכנות לזוגיות, לקבל ולהכיל את הזולת באשר הוא זולת". נורית מעידה על עצמה שנפגשה עם הרבה בחורים, ובשנה שהחליטה לעבוד על עצמה בעניין, פגשה את בעלה. את גם יוצרת אמנות? "מעט מאוד. היצירה שלי היא האוצרוּת. בשביל אמן - חומרי הגלם שלו זה הקנבס והצבע, והוא מרכיב את זה ביחד. כאוצרת, חומרי הגלם שלי הם יצירות האמנות המוגמרות, ובחלל הנתון שיש לי ובנושא הנתון אני לוקחת את יצירות האמנות, מחברת אותן יחד ועושה מהן את יצירת האמנות שלי. מבחינתי תערוכה זו יצירת אמנות ברב ממד שבאה לשקף נושא ותוכן, והיא רוצה לעורר רגשות, תגובות, חיבורים. אוצר יכול לשנות חיים של בני אדם. אני הדוגמה לאדם שנכנס לתערוכה בן אדם אחד, ויצא ממנה בן אדם אחר לגמרי". הדור הצעיר מתעניין באמנות? "בהחלט. אני רואה קבוצות של ילדים קטנים מגיעות. אמנות זו שפה שכל אחד יכול להגיע אליה עוד לפני הנחלת הקריאה והכתיבה. כילדה זה הפעים אותי". בשנים האחרונות היא חולמת להקים מרכז רב-תחומי לאמנות יהודית עכשווית, שיציגו בו סוגי אמנות שונים ומגוונים. המציגים יהיו אמנים חרדים, דתיים וחילונים, אלה לצד אלה. "זה צורך אמיתי. דרך אלטרנטיבית לבניית גשרים וקשרים בתוך השיח הישראלי. נוצרה מציאות שבעצם אתה לא יכול להיכנס למוסד אמנות קיים, בלי להיתקל מבחינה חזותית בתכנים שאולי כאדם דתי אתה לא רוצה להיתקל בהם. אם זה בנושאי אלימות, צניעות או דתות. מה שאני רוצה להקים זה מתחם אמנות שבו תהיה התחשבות בצרכים הרוחניים המיוחדים של הציבור הדתי והחרדי". מבחינתה, כל אחד יוכל להציג במרכז, אפילו לא יהודים. "אני רוצה להקים מרכז אמנות שבו אדם יוכל לחוות אמנות שעוסקת בעולם התוכן היהודי הכי רחב שאפשר לתפוס. הוא יוכל לראות אמנות איכותית ברמה הכי גבוהה שיכולה להיות. וזה יכול להיות בכל מקום בעולם. זה יכול גם להיות וירטואלי. "מה שאני מנסה לעשות זה לפתוח את עולם האמנות לציבורים שלמים שלא חווים אותו בצורה מספיק עמוקה, לדעתי בגלל דברים שוליים. בשביל ציבורים רחבים מאוד אמנות מוצגת בהקשר של פרובוקציה. לפעמים זאת פרובוקציה על האמונות הדתיות שלנו, לפעמים על גבולות הצניעות שלנו, על התפיסות הגיאופוליטיות שלנו. יוצא שהרבה פעמים מוזיאונים הם מתחמים סגורים לציבורים רחבים, כי אנשים לא רוצים להיחשף למשהו שהם פוחדים שיעשה להם נזק. אני רוצה שאנשים יבינו שאמנות זה עולם שלם, שהוא יכול להיות מאוד מעצים, מעורר השראה, מחזק, מעורר לפעולה. הוא יכול להעביר המון מסרים חיוביים, בלי להתעלם מהאתגרים, מכאבים, מקשיים". למה אמן חרדי יציג במרכז כזה אני מבינה, אבל למה שאמן חילוני יבוא למקום כזה? "אני חושבת שאם יהיו תערוכות מאתגרות ומעניינות - יבואו. אני תמיד רוצה להראות את השאלה מהמון זוויות, את הפן הרב-תחומי של הדבר". מה צריך בשביל להקים את המרכז הזה? "צריך ערוצי חשיבה ואנשים שמעוניינים בזה. צריך גם מימון, וצריך גופים שמאמינים ביכולת ובחשיבות של אמנות ליצור שינוי תודעתי, ורוצים לתמוך באמנות לקהלים עם רגישויות מיוחדות. אני קוראת לזה 'קהלים עם צרכים רוחניים מיוחדים', שבאים עם גבולות מסוימים. אני מאוד רוצה לכבד גבולות, ולאפשר לאמנות הכי טובה לקרות בתוך הגבולות האלה. במקום הזה יגיעו אנשים מקצה אחד ואנשים מהקצה השני, וכולם יוכלו להכיל זה את זה".
