החיטה כבר עומדת בקמה, עצי התאנה נותנים כבר, (כמאמר שיר השירים), פגיהם, מטע של אגוזי מלך מקבל את פני המגיעים למקום והכי יפה עכשיו זו הברכה הצלולה הגדולה של "עין לבן", אחד מ-900 מעיינות שבהרי ירושלים. השביל אל המעין , שביל עפר רחב "דרך נדב" ע"ש נדב אלעד לוחם בפלח"ן צנחנים, שנפל בפעילות מבצעית בחברון, מאפשר הגעה גם בכלי רכב, אבל אין כמו הליכה רגלית. בערוץ הנחל מתחתינו דרכי עפר ושבילי עזים למעדיפים ללכת קרוב יותר לפרחים. אגב, אביו של נדב, יחד עם אנשי רשות שמורות הטבע והגנים , מגיעים למקום מדי חודש ודואגים לשימורו.

הליכה של כרבע שעה על השביל השומר על קו גובה אחיד, מביאה אותנו למעיין. זיהוי המעיין מתאפשר בקלות לפי זרימת המים. שביל עיזים העולה ימינה ושפע הצמחייה לא מותירים מקום לספק. זהו המקום. לפתע , במעלה ההר מעיין נובע. תעלה מובילה את המים אל בריכה שנבנתה כאן לא מכבר, ועוד ברכה הסמוכה לה. שוטרי משמר הגבול מספרים שלמעיין קוראים מעיין האגוזים, ואלו אכן מלבלבים בירוק בהיר, אולם שמו הרשמי הוא "עין לבן" על שום צבעו של סלע החוואר שמעליו. את נקבתו המפותלת של המעיין, המוליכה אל מעבה הסלע הרך, ניקו אנשי הקרן הקיימת בשנים האחרונות, עם הכשרתו של הפארק המלווה היום את אפיקו של נחל רפאים. הבוסתנים הישנים , כבר כמעט לא נראים, הטראסות ידעו ימים יפים יותר. תאנים דווקא יש בעונה, ובקיץ הן מניבות את פריים

הנוטף עסיס. המקום עצמו יפהפה. שתי ברכות גדולות המתאימות לרחצה של מי מעיין עם מים צלולים , האחת בגובה מטר שישים, השניה רדודה יותר. משכשכים בברכה לצילם של עצי התאנה, מכל עבר טרסות עמוסות פרי, כולל מטע אגוזי מלך הנטועים מתחת למעיין. מלמעלה רואים גם את קו הרכבת החדש לעיר.

אחרי הטבילה וההתרגעות, יורדים בשביל בו הגענו, נכנסים לכלי הרכב ונוסעים בכביש הנגדי לכיוון עין יעל. נמשיך בכביש היורד לכיוון הוולאג'ה ולאחר המחסום נבחין מיד בשביל עפר בצידו הימני של ההר. נפנה ונחנה. עולים עוד כמה מטרים ואנו ב"עין חניה". מולנו שרידים של מבנים ישנים.אלו הם שרידיהם של מבנים מתקופת בית שני. ברכת מים גדולה בצל עץ התאנה הגדול , כשברקע ציוץ הצפרים וצפירת הקטר העושה דרכו שוב לירושלים משלימים טיול שכל כולו ארץ, מים ופרי הטבע.