אלא שדוק של עצב מתוח היה על פניו תדיר, וכמו דמעה נסתרת הייתה מונחת שם דרך קבע.

לאט לאט נתגלתה לנו הצרה. מחלה. מחלה שנטלה ממנה את חייה לאט לאט. טרשת נפוצה. נפוצה על שום מה? על שום שהיא הולכת ונפוצה בכל הגוף כולו, בוחרת לה כל פעם חלק אחר להיות לה לקורבן. וכך הלכו ונתדלדלו כוחותיה, והיא שקעה לאט לאט. מאבדת את ההליכה ואת היציבה, ואחר כך גם את הראייה והשמיעה, כלואה בתוך גוף דומם ומיוסר. חמש עשרה שנה.

וסבא יום יום אצלה. גורס זוהר על יד מיטתה. אומר תהילים, דואג שהאחיות ינגבו ויסדרו, מדבר איתה, שומר עליה. זוהי בתו הבכורה. במקום ליהנות ממנה ומהנכדים שהביאה לו, הוא מטפל בה כמו כשהייתה תינוקת. יום יום.

"פתחתי גמ"ח שם בנאות המושבה", אמר לי פעם סבא. 'נאות המושבה' זה שם בית החולים הסיעודי.

"אם אני רואה מישהו שככה עומד למות, אז אני עומד לידו ואומר קריאת שמע, וידוי, לזכות אותם. גם ביקשתי מהרופאים שיקראו לי כשיש כזה מצב. יש שם הרבה כאלה שהם לבד. בלי אף אחד".

הצטמררתי. על כזה גמ"ח עוד לא שמעתי. גמ"ח נשימה אחרונה. סבא שלנו פתח אותו.

מה שראה אצל אחרים, מנוי וגמור עמו שלא יהיה אצל הבת שלו. היא לא תהיה ערירית והיא לא תהיה לבד. יום יום הוא אצלה. ואם לא יכול להגיע, כבר קשר קשרים עם מוכרת הפרחים בחנות למטה שתעלה ותבדוק. יום יום, חמש עשרה שנה.

ובשבת קודש פרשת כי תשא, פורים קטן, השיבה הבת נשמתה לבוראה. "אם על המלך טוב, ואם מצאתי חן בעיניך המלך, תינתן לי נפשי בשאלתי", אמרה נשמתה הכלואה בתוך הגוף שכבר לא נותר ממנו דבר. והמלך ברחמיו אסף אותה מייסוריה, והושיט לה את שרביט הזהב. בליל שבת נפטרה. מזוככת לחלוטין בייסוריה, שלא הותירו ברירה אלא לקחת נשמתה בשבת, אחרי שכל מה ששייך לעולם הזה מזמן כבר היה מאחוריה: לא אכילה ולא שתייה, ולא דיבור, ולא שיחה בטלה או שאינה בטלה. אז פרחה נשמתה בשבת, משאירה את הגוף המיוסר למטה, זוכה למנוחה סוף סוף.

במוצאי שבת באנו לבית של סבא וסבתא. ביחד נסעתי עם סבא לחברה קדישא. האיש שם קצת מתעכב ואנחנו ממתינים במכונית. סבא מדבר כמו אל עצמו ואני מקשיב: "חמש עשרה שנה שהיא אצלי. לא החסרתי יום. כל יום אצלה. עכשיו צריך לקבור אותה כמה שיותר מוקדם". רצינו מוקדם אבל קבעו לנו באחת.

“חלקת ש"ש?” שואל האיש של החברה קדישא.

אנחנו לא מבינים מה זה ש"ש.

“שומרי שבת”, הוא מרחיב, "יש שם כללים אחרים. המצבות בלי תאריך לועזי, פשוטות. אין פרחים על הקבר”.

סבא כמעט נעלב.

"אני גבאי יותר מחמישים שנה כאן בעיר. הקמתי פה את בית הכנסת רשב"י, ואחר כך את בית הכנסת בבא סאלי, פה קרוב... בטח שומרי שבת".

"סליחה, אני לא מכיר. אני מבין. רק תחתמו כאן שאתם מסכימים לכל התנאים של החלקה".

"תקרא ותחתום", מבקש ממני סבא, "אין לי ראש לזה עכשיו".

אני קורא. העט בידי. אני יודע שכשהייתה בריאה, לא שמרה שבת. אבל חמש עשרה שנה שהיא כבר שומרת... כל מה שנעשה בה ואיתה - הכול פיקוח נפש. תשובה שלמה. ואני חותם.

משם אנחנו נוסעים לדפוס. הרבה ניסוחים מנסח אב לבתו: הזמנה לבת מצווה והזמנה לחתונה, אבל לנסח מודעת אבל... ה' ירחם. הדפסנו מודעה. השם שלה מתנוסס באותיות שחורות וגדולות. משהו פתאום נהיה רשמי. אנחנו בסרט הזה, וזה אצלנו.

הלוויה השקטה והמאופקת הסתירה את הסערה שעמדה להתרגש עלינו יומיים אחר כך.

חמש עשרה שנה לא הולכות ברגל. וכבר ידעתי שכמו שסבא החזיק אותה, גם היא החזיקה אותו. כשהיא חולה הוא לא יכול להיות חולה. אבל כשהיא כבר לא, מה יהיה עליו?

יומיים בתוך השבעה. זרם המנחמים לא פוסק. חברים, מתפללים, כולם נדים בראשם. המילה ייסורים חוזרת על עצמה. מן השמיים תנוחמו, ועוד כוס תה עם נענע מוגשת.

ביום שלישי התחיל סבא להשתעל מעט.

בלילה כבר יותר שכב מישב.

בבוקר יום רביעי עוד קם מהמיטה ואכל משהו.

אך ברביעי אחר הצהריים החלה הידרדרות. החזה עלה וירד בקצב מפחיד, הרגליים כשלו והחום טיפס.

"תזמינו אמבולנס", אמרה סבתא.

מהר מאוד הגיע צוות מד"א. ופתאום צעקות: "חמצן, מהר חמצן", ו"מי בא איתנו בניידת?"

זינקתי יחד איתם אל תוככי האמבולנס, נפרד מהמנחמים הרבים שזרמו תוך כדי האירוע הזה לבית.

"תזמיני נט"ן", הנהג פוקד על החובשת שאיתו.

"הנט"ן יגיע רק עוד עשרים דקות".

"עשרים דקות יכול להיות מאוחר מדי. נטוס לבית חולים".

"סבא, סבא, אתה איתנו? תענה לנו, לא להירדם".

אך סבא כבר איבד את הכרתו. האמבולנס שועט ברחובות וחוצה צמתים בדרך לבית החולים. מגיעים לכניסה למיון, וכל הדרך אני מתפלל "ריבונו של עולם, תשאיר אותו כאן. תן לה לנוח בשלום על משכבה ותן לו להמשיך איתנו כאן. תתיר את הקשר הזה".

בכניסה למיון עומד רופא ג'ינג'י ומיד שואג: "לחדר טראומה". ואליי הוא אומר: "תחכה כאן, יקראו לך".

תהילים ומאסטר שף

ובבת אחת, מהמרוץ הזה, מבית אבלים ואמבולנס ואיבוד הכרה ומתח עצום, אני נזרק לחדר המתנה של המיון, עם שני מסכי טלוויזיה ענקיים שמשדרים מאסטר שף.

זה לא יכול להיות, אני אומר לעצמי. מה אני אמור לעשות עכשיו? להגיד תהילים יחד עם המאסטר שף הזה?

אני מנסה בכל זאת, תופס איזו זווית עם הגב ומנסה להתרכז בפרק שנפתח. הלב עוד פועם במהירות מכל הדרמה שאני בתוכה, אבל דוד המלך נכנס לי בתוך הלב ומייצר שם איזה דופק רגוע יותר, מלא תפילה. יש לי רק חוברת דבר מלכות עליי, בלי תהילים, אז אני קורא את הפרק היחיד שיש שם בפתיחה, קורא את אותו פרק שוב ושוב. מגלה שאפשר לומר תהילים גם על אותו פרק, ובכל פעם למצוא בו טעם חדש, תפילה חדשה, זעקה חדשה.

אני קורא לאט:

הַלְלוּיָהּ אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה' בְּמִצְוֹתָיו חָפֵץ מְאֹד:

גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ דּוֹר יְשָׁרִים יְבֹרָךְ:

הוֹן וָעֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד:

זָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹר לַיְשָׁרִים חַנּוּן וְרַחוּם וְצַדִּיק:

טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט:

כִּי לְעוֹלָם לֹא יִמּוֹט לְזֵכֶר עוֹלָם יִהְיֶה צַדִּיק:

מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּה':

סָמוּךְ לִבּוֹ לֹא יִירָא עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה בְצָרָיו:

פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד:

רָשָׁע יִרְאֶה וְכָעָס שִׁנָּיו יַחֲרֹק וְנָמָס תַּאֲוַת רְשָׁעִים תֹּאבֵד:

כי לעולם לא יימוט.

אני חוזר על המילים שוב ושוב. אומר אותן בהטעמה. לעולם לא יימוט. אמן כן יאמר ה'.

אחות יוצאת ושואלת אותי אם אני המלווה של סבא.

כן, זה אני.

"הרופא ירצה לדבר איתך".

נכנסתי פנימה, רופא עם מסכה שמוטה קידם את פניי.

"שלום לך. תראה, הוא הגיע אלינו במצב קשה מאוד, עם דלקת ריאות חריפה וחום גבוה, לחץ דם בשמיים ודופק לא סדיר. כעת הוא מיוצב, מורדם ומונשם, ואנחנו מעבירים אותו מחדר הטראומה לטיפול נמרץ. הוא לא צעיר, וקשה לדעת איך הוא יעבור את זה. נקווה לטוב. כעת הוא יציב".

מורדם ומונשם. שתי מילים, ועולם שלם.

התקשרתי לעדכן בבית האבלים. חוזר על אותן מילים. מורדם, מונשם, יציב. צריך תפילה.

לא לומר נואש

השבעה נסתיימה. אל הקבר הטרי עלינו בלי סבא. המרחק מבית החולים לבית העלמין אינו גדול. עמדנו שם, ואחרי קדיש ואזכרה ביקשתי מהבת המנוחה שתתפלל על אביה. "תתפללי עליו, את יודעת כמה היה מסור אלייך. תבקשי עליו לפני כיסא הכבוד, שישוב אלינו. יש לו עוד שמחות לראות במשפחה".

מבית העלמין נסענו כולנו לבית החולים. מחלקת טיפול נמרץ. שעות ביקור קצרות ומהודקות. מיטות מסביב, רעש של מכשירים, מוניטורים. הכאב כאן רדום, עמום, מורדם.

הרופאה ניגשת אלינו. הדלקת הולכת ופוחתת, הזיהום בדם במגמת ירידה. אבל יש לנו כאן בעיה, אנחנו לא מצליחים לגמול אותו מהמכונה. כל ניסון לנתק אותו מההנשמה נתקל בקושי רב, לחץ הדם עולה מאוד, הדופק שוב משתולל. אנחנו מנסים כל יום, בינתיים ללא הצלחה. זוהי נקודה נעלמת כזו שצריך לתפוס אותה. הבעיה היא שאין לנו הרבה זמן. אי אפשר להנשים דרך הפה לאורך זמן. שבועיים לכל היותר, ואז צריך לעשות פתח הנשמה מהגרון. ומשם עוד יותר קשה להיגמל. "אני אומרת לכם את הכול באופן הכי ישיר. אנחנו מקוום לטוב ועוד לא אמרנו נואש. תתפללו".

תתפללו. חמישים שנה שזה מה שסבא עושה. מתפלל על עצמו, על אחרים. קשור בלב ובנפש לצדיקים. במיוחד לבבא סאלי. בית הכנסת שהקים – על שם בבא סאלי נקרא. אך לא רק נקרא על שמו, אלא גם התנהל על פיו.

פעמים רבות הייתי רואה את סבא מתחייב לפרויקטים חדשים בבית הכנסת.

סבא, יש לכם כסף לזה? הייתי שואל.

והוא היה נותן בי את עיניו החומות ועונה לי ברצינות הכי גמורה: "זה בית כנסת שלי? זה בית כנסת של בבא סאלי. הוא ידאג. אני לא צריך לדאוג". וכך היה.

ועוד לפני בית הכנסת בבא סאלי, הקים סבא את בית הכנסת רשב"י במערב ראשון. וגם אליו הוא קשור בלב ונפש. ראוי רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק.

בכל יום היינו פוקדים את מחלקת טיפול נמרץ. מיטה מספר תשע. בדרך אליה הייתי נותן מבט בחולים האחרים ששוכבים שם, מורדמים, מונשמים. מתפלל גם עליהם.

ואצל סבא, הכול רגוע. ישן טוב. אחותו באה לבקר ואמרה: "טוב מאוד שהוא ישן. כל כך הרבה שנים עבד קשה כל כך. הוא צריך לנוח".

אבל אנחנו היינו מוטרדים. יום ועוד יום עובר, ובכל יום מנסים להוריד מעט את ההרדמה וההנשמה ולא מצליחים. והזמן מתחיל לדחוק, מאוד מתחיל לדחוק.

אנחנו מדברים אליו כל יום. מספרים לו כמה אנחנו מתגעגעים אליו, משמיעים לו פיוטים, תיקון הכללי. והוא - רגוע, נושם, רדום.

בדרך לרבי שמעון

אני רוצה לנסוע לרשב"י, אמרתי. ראוי רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק.

בפנים מתבשלת לי מין תובנה שאני לא כל כך הולך להתפלל. אני הולך לתבוע. "רבי שמעון, סבא בנה לכבודך בית כנסת. תעמוד בתפילה בעבורו שלא ייצא מן העולם מתוך שבעה ואבל וצער. הוא צריך לראות עוד שמחות".

קמתי בחמש בבוקר, בדרך לרשב"י. דרך ארוכה. מנקה אותי לאט לאט. בכיס לקחתי שני נרות, אני יודע שבציון עצמו אי אפשר להדליק, אבל אולי בחוץ.

בשבע עמדתי בפתח הציון.

"עיר וקדיש מן שמיא נחית", הכתובת הכחולה על הקשת העגולה מקדמת את פניי ואני נכנס פנימה, מחפש מניין. החדר הראשון מלא כולו, ואני נכנס לחדר הפנימי יותר, מקום ציונו של רבי אלעזר בנו של רבי שמעון. הקור שבחוץ נתחלף לי בחום הנעים שבתוך הציון. מחפש מניין ושם לב לארון הקודש היפה משיש, שעל אדן שני העמודים התומכים בו דולקים כבר כמה נרות.

אני זוכר משהו על כך שאין להדליק נרות בציון, אבל הנרות הקודמים לשלי קוראים לי אליהם, ואני מרגיש שרבי שמעון מחייך אליי. הנרות דולקים ואני מתחיל בתפילה. החמימות של הציון עוטפת אותי, והמילים כמו יוצאות מאליהן. אני מרגיש כאן שליח של סבא, שליח לרבי שמעון.

התפילה הסתיימה, וגם תיקון הכללי, ורוח של נחת שורה עליי. תפילתי הייתה שגורה בפי, ואולי זה סימן שנתקבלה.

ראש חודש אדר שני ממשמש ובא, יש עניין שיתהפך הכול לטובה.

"בעזרת ה' נתבשר בשורות טובות בראש חודש", אני שולח הודעה לאשתי, מיכל. נבהל מעצמי ומהוודאות הזאת, אבל ככה הרגשתי כשיצאתי מרבי שמעון. שיהיו בשורות טובות.

והן באו.

בראש חודש הצליחו לנתק את סבא מהמכונה. עדיין ישן, משמונה עשרה יום של חומרים שעוד מסתובבים בגוף. עדיין מחובר לצנרת שלמה, אך הצינור הכחול והעבה של ההנשמה, וגם זה הדק יותר של ההרדמה - מנותקים.

עיניים נפקחות לאט לאט, מתעגלות ואחר נסגרות.

חזה עולה ויורד, וגוף זז בחוסר נוחות, מחפש תנועה, ישיבה.

גרון שמנסה לדבר אבל לא מצליח להוציא מילה. גם כאן בגלל הצינור שישב על מיתרי הקול של סבא במשך שבועיים, וכעת הקול נעלם.

אבל הוא ער.

וכל יום יותר ויותר. שעות הערות עולות, המיקוד בעיניים חוזר, וגם הקול מתחיל לאט לאט לחזור. עדיין חלש מאוד וגבוה, אבל כבר מצרף מילה למילה, לרבע משפט, "אני צמא, מים, תודה".

ככל ששעות הערות גוברות, גוברים אצלנו סימני השאלה.

זוכר או לא זוכר?

סבא נעלם לנו באמצע השבעה, לפני שלושה שבועות. מה לא עברנו מאז? שבעה ואזכרה ושבתות, ועיכול והפנמה, ובכי שנהפך למספד שמתורגם כבר לצער. אבל הוא, הוא באמצע השבעה. או שלא? הוא זוכר? מה הוא זוכר?

אנחנו מחליטים לא לומר לו כלום. אם ישאל, נענה.

בינתיים הוא לא שואל. הוא לא שואל ואנחנו הולכים על קצה האצבעות. לא מזכירים דבר וחצי דבר מהצער והכאב וצרת הבת.

יום שישי, מעלי שבתא. הפעם תורי להיות איתו.

סבא כבר נראה יותר טוב. העיניים החומות והגדולות חזרו להיות ממוקדות. יש חיוך, וגם הקול שהיה צפצפני כזה בתחילת השבוע חוזר לאט לאט לעצמו.

אני מחליט להעז קצת.

סבא, אני שואל, אתה יודע איך הגעת לכאן, לבית החולים?

סבא מסתכל עליי ומחייך.

"מה זאת אומרת איך הגעתי? אני הייתי בהילולא של רשב"י ואתה הבאת אותי משם".

כמעט פרחה נשמתי.

איפה היית? אני שואל.

"הייתי בהילולא של רשב"י. יש שם חדר ועוד חדר, והייתה הילולא גדולה. ומשם אתה הבאת אותי לכאן. ככה זה היה".

אני מחליט לזרום עם העניין.

ובאיזה יום זה היה?

"יום רביעי, אין יום אחר".

יום רביעי זה היום שבו פינינו אותו לבית החולים.

"זה היה ביום רביעי, ושם הייתה ההילולא, ומשם אתה הבאת אותי לכאן. מרשב"י. איזה הילולא הייתה שם, ריקודים ושמחה ותפילה. ומשם נסענו יחד לכאן".

אני מחליט לא לומר כלום ופשוט לשתוק. הוא הרי בא מרשב"י. אני יודע.

במוצאי שבת נשתנו פניו של סבא, ועננה של עצבות נחתה עליהם. לפתע נזכר בצרת הבת, ובפטירה, ובהלוויה. "מה עם האזכרה? מה עם המצבה? מי דאג לכל אלו?"

הרגענו אותו. אנחנו הלכנו ובחרנו מצבה, וגם את הנוסח, כמו שהוא רצה. נחה דעתו מעט, אך עדיין עננה של עצב על פניו.

וביום השלושים, כשהלכנו כולנו לבית העלמין, יצא סבא מבית החולים לשיקום. ניצוץ של שמחה כבר נראה בעיניו, ושעת הדחק עברה מעלינו. כחוט השערה ממש היה בין חיים למוות. שעת הדחק גדולה הייתה לנו, אלא שזכינו לרחמים בדין, ושליח טוב היה לנו, רבי שמעון. ראוי רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק.