בדיוק לפני תשע שנים נפגשנו, רונית לוינשטיין ואנוכי, לשיחה. היא חבקה אז שני ספרים ראשונים ועמלה במרץ על השניים הבאים. אז, מצחיק לקרוא, עוד ציינתי שהיא רעייתו של הרב יגאל לוינשטיין, מייסד המכינה בעלי. היום, כשבאמתחתה לא פחות מעשרה ספרים, התוספת הזאת כבר מיותרת. אז, שמחתי שהנה התגלתה עוד סופרת ברוכת כישרון וקיוויתי שמדף הספרים יוכל להתמלא מפירותיה. בפעם הזאת הגעתי אליה אחרי שקראתי את הספר העשירי והמצוין שלה. למרות התקופה שחלפה, פרסים ותארים שונים שעוטרה בהם, הענווה, הנעימות והזרימה נותרו כשהיו. רק מחלת הסרטן דפקה שוב על הדלת. אבל באופן מעורר השתאות היא מצליחה למצוא גם במצבה הנוכחי נקודות אור. יום חג לאנציקלופדיה רונית לוינשטיין מלץ לא נולדה סופרת. הטייטל הזה אפילו לא היה בתכניות שלה. שנות בגרותה עברו עליה כמזכירת המכינה הקדם צבאית הראשונה, כדי לתת כתף לפרויקט הגדול הזה ולהעמיד אותו על הרגליים. בהמשך הייתה מורה. רק שיחה אקראית עם הרבנית אסתר שטרנברג (אשת הרב עמיאל שטרנברג, ראש ישיבת 'הר המור'), שהייתה משוכנעת שיש לה כישרון, הושיבה אותה לכתוב. תאריך צאתו לאור של הספר הראשון, 'תריסים ירוקים פתוחים', זכור לה היטב. "כל כך חיכיתי שהוא ייצא. היום אני כבר יודעת שכשאני כותבת, ייצא מזה ספר. אבל אז לא האמנתי ומאוד התרגשתי". את ההודעה על כך שהספר סוף סוף יוצא ממכבשי הדפוס היא קיבלה על מדרגות הבית של אחותה, עדינה אמיתי, ביישוב מורג שבגוש קטיף. היה זה ימים ספורים לפני עקירת היישובים, "ואז אמרתי לעצמי למי אכפת. זה היה כל כך לא שייך, כל כך תלוש. היינו בפינוי ואז הגענו הביתה, כך שהספר כבר היה על המדפים בחנויות, אבל אני בכלל לא ראיתי אותו. מבחינתי זה היה לשים אותי במקום הנכון. לא להתלהב על עצמי יותר מדי". עשר שנים ועשרה ספרים חלפו, אבל לוינשטיין מעידה על עצמה שהיא לא מרגישה הבדל בין הכתיבה של אז לזו של היום. "ההבדל היחיד הוא שבהתחלה לא האמנתי שאני אהיה סופרת, זה לא משהו שחשבתי עליו, והיום כשאני כותבת אני יודעת שהספר יראה אור. אבל עדיין, כל ספר עובר הרבה חבלי לידה, ובתחילת כל ספר אני לא יודעת אם הוא יתקדם ולאן הוא יגיע. בכל פעם מחדש יש לי את הספק אם אדע לבטא את הרעיון שלי נכון. אני תמיד חושבת שאולי הפעם לקחתי משהו שלא אדע לבטא אותו ואני אתקע בסוף". הספרים של לוינשטיין מסקרנים, מותחים ונוגעים בעולמם של קהל היעד שלה – ילדים ונוער. היא לא כותבת לילדים דתיים או לא דתיים, אלא לבני הגיל הזה באשר הם. הספרים בכוונה לא דידקטיים, אבל תמיד יש בהם ערכים מוספים, נקודות למחשבה ומוסר השכל, שנשזרים בהם בצורה עדינה ולא מטיפה. "אני לא חושבת 'אילו ערכים נקנה היום לעם', אלא יוצאת מרעיון שמעניין אותי. אני מאוד סקרנית וזה הרבה בזכות החינוך שקיבלתי בבית". הבית, בית משפחת מלץ בתל אביב, היה לא דתי אבל כיבד מסורת. אביה היה שופט בית המשפט העליון ומבקר המדינה יעקב מלץ, והוא העניק לבנותיו חינוך של רוחב דעת. "היום הכי חגיגי בבית היה היום שבו הגיע כרך חדש של האנציקלופדיה העברית. אבא שלי כמובן היה מנוי וכשהגיעה חבילה בדואר, אז בחגיגיות, כמעט עם חולצה לבנה, הלכנו להביא את הספר החדש. אבא שלי היה יושב בראש השולחן, מדפדף ומקריא לנו ערכים נבחרים. המנהג הזה גירה את הסקרנות". לוינשטיין לא מתכוונת לחנך את הילדים הקוראים. "ספרות צריכה לתת רוחב דעת, לפתוח. ילד צריך לקרוא על דברים שהוא לא פוגש. כל פעם אני ננעלת על איזה עניין שאני רוצה שהילדים יכירו קצת. כשאני מסיימת ספר, אני מסתכלת אחורנית ואומרת 'בוא נראה מה יצא לי'. בסוף מושקע בפנים כל העולם הרוחני שיש. זו לא החלטה מושכלת". את מדברת על רוחב דעת, אבל יש קבוצות דתיות מסוימות שמעדיפות דווקא סגירות בתחום צריכת התרבות של הילדים. "אני באופן אישי הייתי מאוד פתוחה עם הילדים שלי. אני לא בעד יותר מדי סייגים, אבל אני לא נושאת את זה בתור דגל". עם זאת, היא מקבלת בהבנה גמורה את התפיסה של חינוך על טהרת הקודש, שמחזיקיה נמנים על הצרכנים המובהקים של ספריה. "יש קבוצה ראויה וטובה ואני שמחה שהיא קיימת, שהם רוצים שהחיים שלהם יהיו על טהרת הקודש. הם משלמים על זה הרבה מחירים והם יודעים את זה". היא רואה יתרון בכך שיצמחו לציבור הדתי-לאומי גדולי תורה, ואלה, היא אומרת, צומחים בדרך הגידול הזאת. "אנחנו רוצים שיהיו לנו כלכלנים ואנשי תקשורת, ויש גם מקום לאנשים כאלה, שמוסרים את הנפש על המשימה הזאת. כמו שיש משפחות של קבע שמוסרות את הנפש על זה שהבעל בצבא, כך יש אישה שמוכנה לגדל את הילדים שלה מתוך קושי גדול כי בעלה שוקד על התורה כל היום וכל הלילה". לדבריה, אלה משפחות שרוצות שילדיהן ייחשפו לספרים אבל מתוך עולם טהור, וזה בכלל מה שכיף לה בעולם של הילדים, ש"הכול בו טהור". עולמם של הילדים היום שונה מזה של פעם. בעידן המסך בכף היד, הילדים עדיין קוראים ספרים? התשובה הראשונה שלה היא "כן", אבל לאחר מחשבה היא מוסיפה שלפני כשנה הוזמנה להרצות בבית ספר ממלכתי מאוד נחשב. ביקשו ממנה שתדבר עם הילדים על ספר ספציפי, הקצר שבספריה. "כששאלתי מה עם הספרים האחרים, השיבו לי 'אנחנו לא יכולים לבקש מהילדים לקרוא ספרים כל כך ארוכים'. הייתי כל כך מופתעת מהמשפט הזה". הספרים ה"ארוכים" שלה לא עולים על 300 עמודים, אבל צריך לקרוא אותם, לדמיין את העלילה ולעכל. ספר, מבחינתה, הוא אחד האמצעים להתמודד עם נזקי המסכים. "לצד היתרונות, הקידמה הסבה גם נזקים ומיידיות היא אחד מהם. לכתחילה טוב לעודד לדברים שיש בהם תהליכיות. זה מאוד בונה". סוף סוף, אמא במשרה מלאה את ספרה הראשון כתבה לוינשטיין בשנה שבה התאוששה ממחלת הסרטן, בה חלתה לראשונה לפני מספר שנים. מאז, כל ספר שהתחילה היא גם הביאה לידי גמר, חוץ מאחד שממתין במגירה שלה, והוא מספר על ילד שאמו חלתה בסרטן. "חשבתי שיש הרבה ילדים שמתמודדים עם זה. לצערנו, אין כמעט משפחה שאין לה באיזשהו אופן מישהו חולה במשפחה. כשהתחלתי אמרתי לעצמי 'יש לי ניסיון וברוך ה' הבראתי, אז אני יכולה לכתוב'. אבל בהמשך הייתה לי תחושה לא טובה, פחדתי לכתוב מהמקום הזה, והחשש התברר כנכון. עכשיו כשחליתי שוב, פתחתי אותו, קראתי את מה שכתבתי עד עכשיו ומאוד נהניתי, אבל לא היה לי אומץ להמשיך". מעט לפני פסח של השנה שעברה היא זיהתה "בלוטה" בצוואר. אבל מכיוון שביתה התחתנה שבוע לפני החג, היא חיכתה עד סיומו כדי להתייצב אצל הרופא. "יש לי הרבה חברות שבשבילן הפעם השנייה הייתה הפעם האחרונה, אז זה יותר קשה". היא אומרת, "מצד שני, עשר שנים אחרי, אני במקום יותר בוגר, מקבל ומאמין. את כבר מבינה שמה שהקדוש ברוך הוא עושה, הוא עושה לטובתך. את לא תמיד מבינה איך, אבל את לא במקום הבוסרי של 'למה זה קרה לי?'". לוינשטיין ירשה מסבתה את תכונת האופטימיות חסרת התקנה וזה מה שמאפשר לה לא לחיות בחרדה, ואפילו לראות דברים טובים בתקופה הנוכחית. היא בורכה בחמש בנות. ארבע מהן נשואות ושלוש מהן גרות בעלי, ממש לידה. בעודנו מדברות שני נכדים נכנסים, מדברים ומשחקים זה עם זה. אחר כך הם יוצאים לקרוא לשני בני הדודים שגרים במרחק כמה בתים. בת אחרת, שילדה את בנה הבכור לפני כמה שבועות, משאירה את העגלה ליד לוינשטיין, שמנענעת אותה ובודקת מדי פעם האם העולל נרדם. "את רואה? אני יכולה להביא תועלת וזה משמח אותי. גם בימים הכי גרועים שלי אני יכולה לחלק שלוקים, להיות גשר במשך שעה עד שההורים יאספו את הילדים. אני תמיד בבית ותמיד יש אוכל, כי החברות מביאות", היא מוסיפה וצוחקת, אבל אז מרצינה. "תמיד השתדלתי להיות אמא טובה, אבל תמיד היה לי עוד פרויקט לעשות לצד האימהות. עכשיו זו הפעם הראשונה שאני אמא במשרה מלאה ואפילו יותר. הטוטליות הזאת היא חוויה שלא הכרתי, והיא מיוחדת כי את רוב הדברים אני לא עושה. באין אונים הזה", היא מוסיפה מילים בלתי אפשריות, "יש משהו קסום". לוינשטיין לא בטוחה שהייתה בוחרת לחיות ככה חיים שלמים, אבל מבחינתה התקופה הזאת "מדהימה". תוך חודשיים וחצי נולדו להם שלושה נכדים (מספר הנכדים הכולל שווה כרגע למספר שבטי ישראל), ובדרך כלל עומדות כאן שלוש עגלות זו לצד זו, וכל הזמן יש מפגשים וחגיגות של כל המשפחה. "ואני פנויה לזה, כי אני לא צריכה לעמוד למחרת מול כיתה או לעמוד בדד ליין לספר". מלבד זה היא מבקשת להודות לבנות ולחתנים על העטיפה החמה והעזרה הרבה, "אני ממש אסירת תודה ותלויה בהם". לוינשטיין לא מסתירה את המחלה ולא מתביישת בה. החברות מבשלות, החברות של הבנות משתתפות בהפרשת חלה לרפואתה והיא מסבירה איך הדברים מתיישבים לה. "לפני שנים לחברה שלי היה עניין רפואי עם אחד מהילדים שלה, שהיה מאושפז, וכל השכונה התגייסה לעזור. לחברה היה מאוד לא נוח עם זה, אבל הרב שלה הסביר שניסיון בא לאדם במעגלים. המעגל הראשון הוא הניסיון לחולה עצמו, אבל גם למעגלים שסביבו יש חלק בהתמודדות הזאת, ויש להם הזדמנות לעשות משהו טוב. הרב שאל אותה למה היא רוצה לקחת מהסביבה את ההתמודדות או הזכויות שלה בניסיון הזה". השיחה ההיא, שאז לא הייתה קשורה לחייה של לוינשטיין באופן אישי, נחרתה בזיכרונה. "לי יש את ההתמודדות שלי. לבנות, לבעלי ולחברות, לכל אחד יש את ההתמודדות שלו". היא מקבלת הרבה פתקים, מכתבים ומילות עידוד חמות ושומרת את כולם. היא לא קוראת בהם שוב ושוב, אבל עצם הימצאותם מחממת את הלב והיא גם משתמשת בהם ללימוד זכות על הסביבה שבקרבה היא חיה. "אני אומרת לה': תראה עם מי יש לך עסק". בשנה האחרונה היא כמעט לא כתבה. הספר החדש, 'סודות בירושלים 2', היה חצי מוכן עוד לפני שהמחלה פרצה. היא כבר ידעה איך ומה ייכתב בו, אבל הוא עדיין לא היה כתוב בפועל. "אז בעלי הצדיק, שהוא עמוד שידרה רציני, עשה איתי עסק. הוא אמר לי: נכון שאני עוזר לך? אז תני לי משהו בתמורה. אני רוצה פרק אחד ליום במתנה". היא אמרה לו כן, אבל לא ממש הצליחה לעמוד בזה, "עד שיום אחד באמת התיישבתי, וכתבתי פרק. הייתי כל כך מבסוטה. זה היה כיף. הלכתי לישון לפני שהוא הגיע, השארתי לו על הכרית פתק: יש לך מתנה". וככה, במתנות קטנות של פרק ליום, היא סיימה את הכתיבה. והתוצאה נפלאה. לגלות את החיים בסרט ב'סודות בירושלים 2' רועי, גיבור הספר הראשון בסדרה, שוב נקרא לככב בסרט על ירושלים, שעוסק הפעם בבניינה ובחורבנה של העיר. תוך כדי הצילומים, הוא מבחין בעומר ותומר, זוג חברים שהגיע השנה לכיתתו, מהלכים בחשיכה כשהם נושאים ארגז גדול. השניים הגיעו לכיתה של רועי אחרי שחיבלו בלא מעט חפצים ואנשים בבית הספר הקודם שלהם. רועי מתלבט מה לעשות עם הזוג החשוד - האם להלשין עליהם או לשוחח איתם. תוך כדי קריאה נחשפים הקוראים לפעילותה של סח"י, סיירת חסד ייחודית, שלוינשטיין התוודעה לקיומה באמצעות כתבה בעיתון. "ברגע שקראתי עליהם, ידעתי שיהיה עליהם ספר". סח"י לוקחת ילדים שיודעים עבריינות מה היא, ורותמת אותם לעשיית חסד. "חשבתי שהנשמה שלי פורחת כששמעתי שחסד הוא כלי טיפולי. הדבר הזה כל כך מתחבר לכל העולם האמוני שלי. אתה יכול לשגות ברעיונות, אבל כאן זה משהו שעובד. לעשות טוב זה דבר מקסים, אבל כאן יש יותר מזה". בבית משפחת לוינשטיין, לצד חגיגות ימי ההולדת של הבנות, הייתה גם פעילות התנדבותית, כי צריך גם לדעת לתת והנתינה בונה משהו בנפשו של הנותן. אבל כאן היא נחשפה לעמותה שלקחה את התובנה הזאת עד הסוף. "נפגשתי עם האחראי על הסיירת. הוא הסביר לי קצת עליה, ואז אמר 'מה אנחנו מדברים. בואי לראות'". היא הלכה לקבוצה בקריית גת, שהתכוננה לחלוקת ארגזי מצרכים לנזקקים לפני החג, ושמעה מהחבר'ה על העבר שלהם. היא התרשמה מלקיחת האחריות שלהם, מכך שהם מקפידים לתת מבלי שיראו אותם, תוך שימוש במיומנויות שרכשו במקומות עם הקשר אחר לגמרי. "בעיניים נוצצות הם הסבירו לי שהחסד הכי גדול זה לתת, כשהמקבל לא יודע מי נתן לו. את כל הרמב"ם הם הסבירו לי, והוסיפו שהם שמים ארגז בלי שרואים אותם והם טובים בזה". היא השתתפה בכמה חלוקות ואפילו סייעה להם להביא מצרכים למשפחה שגרה באזור שלה בבנימין. "כך שהתקבלתי, ויש לי אפילו חולצה שלהם". הפעילות של סח"י התאימה לה בדיוק לעלילת הספר הזה. "אמרתי לעצמי: זו בדיוק האהבה של היום, שממשיכה ובונה את ירושלים". לוינשטיין לא שולפת את הספרים מהמקלדת. היא עורכת תחקירים כדי להבין לעומק מושגים ומצבים שעליהם היא מתעתדת לכתוב. לקראת הספר הנוכחי שעוסק בסט של סרט, היא יצאה לבית החולים וולפסון, שם צולם הסרט 'פצועה', כדי לבדוק איך נראים הדברים מקרוב. פרט לעובדה שמושגים שנחשפה אליהם בתחקיר מצאו את עצמם במקומות מרכזיים בספר, יצא לה שהמציאות הגשימה דברים שכתבה עליהם, או שקרו לה במציאות בזמן אחר. "אני מגיעה לשם, מסתובבת על הסט ולומדת כל מיני מושגים. פתאום מגיע עוזר הפקה ושואל אותי: תגידי את פה עד סוף היום? הסברתי לו שאני סופרת שבאה לעשות תחקיר. הוא אומר לי: עזבי אותי סופרת. את נשארת? חסרה לנו שחקנית". לא הרבה אחרי כן היא מצאה את עצמה, כמו גיבור הספר הראשון של 'סודות בירושלים', משחקת בסרט בלי שהתכוונה לזה בכלל. "צחקתי. איך קורה דבר כזה, שכתבתי עליו שנה לפני כן?". אבל הדבר הכי מפתיע היה כשגילתה שהסרט שבו שיחקה מציג סיטואציה שחוותה המשפחה שלה לפני כמה עשרות שנים. "בעלי נפצע בפיגוע דקירה ואשפזו אותו ואת המחבלת במיון זה לצד זו. העלילה של הסרט היא בדיוק על זה. איך מכל הסרטים בעולם, זה הסרט שהלכתי לצפות בו?". לילדים בלבד שבוע הספר המתקרב יהיה אחת ההזדמנויות היחידות לרכוש ספרים חדשים בהנחה. החוק להגנת הסופרים והספרים קובע שספרים חדשים יימכרו במחיר מלא במשך שנה וחצי מיום נחיתתם על המדפים. לוינשטיין לא רוצה להכריז בנושא הזה הכרזות, משום שהוצאת ידיעות היא זו שמוציאה לאור את ספריה ומטפלת בשיווקם, ולא היא עצמה. אבל היא כן מסבירה. "כאמא, לא הייתי קונה את הספרים שלי לילדים במחיר מלא, כי הוא גבוה. אין ספק שהחוק גרם נזק בטווח המיידי. אומרים שאולי לטווח ארוך זה יעשה מהפכה, אבל חוץ מהספרים הבטוחים שמיד מוכרים, נהיה קשה למכור ספרים חדשים, בטח של סופרים פחות מוכרים. אז אם פעם הימרת ב‑ 30‑40 שקלים על ספר ומקסימום הוא לא היה פצצה, היום אף אחד לא ירצה להמר על ספר חדש ב‑80 שקלים, ולכן אנשים פחות קונים". המצב הקודם, לפיו במבצעים ספר עלה 30 שקלים, היה יותר טוב? "אין הצדקה לכך שספר יעלה 80 שקלים. מלכתחילה היה צריך שהמחירים של הספרים יהיו נמוכים יותר ואז לא היה צריך את מבצעי 4 במאה, שזה באמת קצת זילות לספרים". ומה את אומרת על שטף הספרים שיוצאים לאור? "באמת המון ספרים יוצאים לאור, קצת בלי בקרה. לא נעים לי להגיד את זה, כי אני ברוך ה' בצד שמוציאים אותו לאור ואולי אם לא היו לוקחים אותי הייתי חושבת אחרת, אבל יש ספרים שאני קוראת ואומרת: מי החליט להוציא את זה?". לדעתה, מי שיש לו דחף לכתוב צריך לממש אותו, כי "יצירה היא אחד הדברים הכי חשובים". מצד שני, לא חייבים לרוץ ולהוציא לאור. "לא כל מי שמנגן על פסנתר מופיע באולמות, ולא כל מי שיודע לצייר קונים את הציורים שלו. למרות", היא מוסיפה, "שיש בכתיבה משהו שהיא אמנות תלוית קהל, ואתה צריך שמישהו יקרא את מה שכתבת". לסיום אני כמעט משכנעת את בת שיחי שיש מחסור גדול בספרים איכותיים למבוגרים, ובודקת אם יש סיכוי שגם מי שחצה את גיל 15 ייהנה מהכישרון שלה. היא משיבה בשלילה. "אני לא עושה משהו שזיהיתי בו חוסר ולכן אני מנסה למלא אותו. פשוט גיליתי שזה מה שאני יודעת לעשות". אבל כבר סיכמנו שמדובר באישה אופטימית, אז היא ממהרת לנחם: "אי אפשר לדעת. אם שנה לפני שהתחלתי לכתוב היית אומרת לי שאני אכתוב ספרים, הייתי אומרת לך שאין סיכוי. אז אין כאן החלטות מושכלות, אלא דברים שאני נדחפת אליהם. הבנות שלי צוחקות עליי ואומרות 'אמא, אחרי הסרטן הראשון נהיית סופרת, אחרי הסרטן הזה תהיי ציירת?'". ואולי סופרת גם למבוגרים? ofralax@gmail.com
