לתגובות כה נלהבות אפילו חנן בן ארי עצמו לא ציפה. לפני חצי שנה הוציא לאור את הסינגל הראשון שלו, 'ממך עד אליי', מתוך אלבום הבכורה שבדרך ולפתע, לאחר חודשים של שקט, זה הגיע. כמו נחשול ענק של הכרה בו וביצירתו. שיריו החלו להישמע שוב ושוב מעל גלי האתר, הוא נכנס לפלייליסט הנכסף של גלגל"צ, מוזמן לראיונות בתקשורת, זוכה לחיבוק חם מהציבור הרחב ולשבחים מיוצרים מוכרים שפונים אליו בבקשה לשיתופי פעולה. משהו מאותן תחושות בעלות עוצמה שהוא חווה בימים אלו העלה בן ארי על הכתב: "וכמה שחיכיתי בתור/ זו עדיין מסיבת הפתעה/ מישהו הדליק את האור/ אז למה נבהלתי נורא?!". אתה מבוהל מהזרקור הזה שמופנה אליך? "אולי יותר מדויק לומר מופתע. הנה, זה קורה ובגדול. כמה שדיברנו על זה, התלבטנו, חשבנו לעשות ככה או לעשות אחרת, זה כאן וזה מרגיש מחייב. זה מרגיש שאתה בבת אחת בפרונט במין תהליך מואץ כזה. אז כן, אפשר לומר שאני מופתע מהעוצמה הזאת", הוא מודה. "אפשר להתחיל לעבוד, ולאור המומנטום שנוצר אני צריך לסיים את הדיסק הרבה יותר מהר ממה שחשבתי. צריך לגבש הרכב ולצאת להופעות, לחשוב בדיוק איך מתקדמים מכאן. אני מקבל המון הצעות לשיתופי פעולה מאמנים מוכרים. פונים אליי בפייסבוק ובטלפון. עומר בן רובי מגל"צ התלהב, ציון ברוך שלח לי הודעה: 'יאנה ואני שומעים את השיר שלך ובוכים. אתה לא יודע מה עשית לנו'. נפגשתי איתו והוא כל כך התחבר, שהוא אפילו הציע לצלם בהתנדבות קליפ לשיר שלי. גד אלבז הציע שנשתף פעולה. סבלימינל נדלק על השיר. בקיצור, הקב"ה פתח לי דלת וזה מרגיש נפלא". עצה מהדוד מיכאל חנן בן ארי (27), נשוי להדס ואב לשלושה, נולד וגדל ביישוב קרני שומרון. בן חמישי מבין שישה אחים ואחיות. הוא בנו של ראש המועצה היוצא הרצל בן ארי. דודו הוא ח"כ לשעבר מיכאל בן ארי. "אני מכיר אותו הרבה לפני שהוא הפך לדמות ציבורית. בשבילי הוא 'דוד מיכאל', אחיו הצעיר של אבא. הוא מהאנשים שאני הכי קשור אליהם בעולם. איש חכם ועמוק מאוד. בגיל ההתבגרות הוא עזר לי בכמה צמתים חשובים. תמיד עם עצה חכמה, עם רעיון טוב ועם ספר ביד". בן ארי גדל עם אב שמשרת את הציבור, אך לטענתו הדבר לא בא לידי ביטוי בחיי המשפחה. "אבא היה יו"ר המועצה הדתית בקרני שומרון, מנכ"ל תנועת הילדים 'עוז', ובמשך תשע שנים שימש ראש המועצה המקומית. תמיד היה שליח ציבור, אבל העובדה הזאת לא הקרינה לתוך הבית פנימה. לא היה סטרס בבית מהעבודה הציבורית, בכל אופן אני כילד לא הרגשתי את זה". המסר המרכזי שאימץ מאביו הוא לשאוף גבוה. "אבא תמיד לימד אותי לחשוב בגדול, להאמין בעצמך. מה שתבחר לעשות בחיים תעשה בגדלות, הכי טוב שאפשר. יש לאבא גישה מאוד חיובית ומאמינה". ביסודי למד בבית הספר ממ"ד-תורני 'ברקאי', ואת לימודי התיכון השלים בישיבת 'הליכות עולם' ביישובו. "מגיל צעיר אבא חשב שאני צריך ללכת יותר לכיוון התורני, להיות תלמיד חכם, להשקיע בזה. אבל הוא גם לימד אותי להקשיב פנימה למה שקורה בתוכי ולהיות נאמן לאני שלי. מתוך זה אני כנראה בחרתי בכיוון שהוא קצת אחר ממה שהוא תכנן לי", הוא מחייך. היציאה לאור הזרקורים, מציין בן ארי, לוותה בהתלבטויות רבות. "בחרתי ללכת על קריירה של פרונט באופן מודע. זה לא צעד שנעשה כלאחר יד. לפני שיצאנו למסע הזה, אשתי הדס ואני ישבנו ובחשיבה מפוכחת בדקנו את כל ההשלכות של הדבר הזה. התייעצנו עם רבנים. אשתי שאלה אותי: 'בעצם, למה לך? מה רע שתשיר לי, למשפחה, לחברים? מקסימום תוציא דיסק דמו כזה עם השירים שלך ותהיה לנו אחלה מזכרת'. בדקנו את השורש של הדברים. היו לי הרבה מחשבות בעניין. האם אצליח לעמוד בכל מה שזה מביא? צניעות, אגו? איך זה ישפיע על המשפחה שלי? אולי אני שוגה באשליות שאני משיח בן דוד, ואני אפילו לא החמור", הוא צוחק. המסקנה הייתה להתחיל בקטן. "לפני חצי שנה הוצאתי סינגל אחד, בקטנה, לראות איך זה מרגיש. לבחון איך הקהל, הרדיו וגם אני מגיבים. זה היה מין ניסוי קטן, ולמרות שהתגובות שקיבלתי זה לא הבום של עכשיו, להפתעתי זה קצת ערבב לי את החיים. עד אז לא פתחתי חשבון בפייסבוק מתוך עיקרון. בגלל העבודה נאלצתי לפתוח חשבון, ופתאום אני קולט את עצמי רץ כמה פעמים ביום לבדוק אם יש תגובות, נכנס ליוטיוב פעמיים ביום לבדוק מספר צפיות. אתה מגלה שאתה מתמכר לתגובות מבחוץ ואתה מאבד את הנאמנות שלך לקול הפנימי". בן ארי החליט לערוך חשיבה מחודשת עם עצמו בנוגע לתוכניותיו להפוך לזמר ויוצר שעומד בקדמת הבמה. "שאלתי את עצמי האם אני בכלל רוצה את זה, האם בכלל להתקדם עם זה הלאה ואם כן, איך בדיוק. התייעצתי עם הרב צבי קוסטינר מהישיבה במצפה רמון ועם הרב אלי גרין מקרני שומרון, שאני לומד איתו חברותא בקביעות. הוא בירר איתי לעומק את השורשים והמניעים של זה, הצביע על ההשלכות הצפויות מבחינתי. הבנתי שכדי לצאת לדרך אני חייב להיות מאוד נקי ומבורר לעצמי". אבל יוצרים בשירה שלהם מבטאים גם תהיות, פחדים ולבטים, מה רע בכך? "רק לחשוף מה אתה חש - אין בזה עניין גדול. לספר כמה אתה עצוב או שמח זה מגניב, אבל מוזיקה נועדה לרומם. לקחת בן אדם ממקום מסוים ולעורר למחשבה, לשינוי. אם לקחת אדם ובלבלת אותו או הורדת אותו, אז המוזיקה שלך לא פעלה טוב בעולם. צריך להיות מאוד מדויקים במילים, בטקסטים, במנגינה. במיוחד אני, שאני כל הזמן בגבול מבחינת סוג המוזיקה. זו לא מוזיקה חסידית קלאסית, והטקסטים אצלי מאוד נוקבים", הוא מסביר. "אז בסופו של דבר, אחרי כל זה, למה כן החלטתי לצאת לדרך? מתוך הרצון להשפיע. הקב"ה נותן כישרון והוא פותח דלתות, מסמן לך להיכנס, אז אל תהיה אגואיסט ואל תמנע את השפע הזה. אני מרגיש שיש לי אמירה שעדיין לא נשמעה. אני חושב שעדיין לא יצא יוצר שמגיע מבית המדרש של הרב קוק ומצליח לדבר אל התרבות הישראלית. זו תחושה פנימית שלי, ימים יגידו אם זה אכן כך". אתה רואה את עצמך כסוג של שליח? "כל מוזיקאי רוצה להשפיע. כל אמן רוצה לתת את השפע שעובר דרכו לאנשים. אני לא בא לומר לאנשים מה לעשות, אבל כל מילה שאתה אומר, ובטח כשאתה הופך להיות אדם שהזרקור מופנה אליו, היא משמעותית. אנשים מסתכלים, אנשים מקשיבים, ובהחלט הייתי רוצה להוסיף טוב ולקדם את העולם במילימטר אחד קדימה. ספציפית אני מרגיש שהתפקיד שלי הוא להיות סוג של גשר, כי המוזיקה שאני עושה אולי מדברת באופן טבעי יותר לציבור הכללי מאשר לציבור הדתי הקלאסי. התחלתי דווקא עם השירים שהם לא מהז'אנר המוכר, כדי לומר שיש כאן משהו חדש, משהו אחר. ואגב, רוב ההשמעות שהיו לנו עד היום היו דווקא בתחנות הכלליות ולא ברדיו קול חי וגלי ישראל. זה גשר, כי מדובר בטקסטים שיכולים לדבר לכל אדם בישראל, בלי להתחנף למישהו, בלי לנסות למצוא חן". להיכנס בדלת שה' פותח ובחזרה לפריצה הגדולה. כאמור, לאחר ששירו היה באוויר במשך חצי שנה ויום אחד בלבד לאחר שהסינגל השני 'איזון' יצא לאור - זה קרה, ובבום גדול. "התקשר אליי חבר ואמר בהתלהבות: 'תגיד, ראית? נכנסת לפלייליסט בגל"צ'. זה היה מדהים". ואם בסופו של דבר יתברר שאלו בסך הכול 15 דקות התהילה? "אני בהחלט מודע לאופציה הזאת ולוקח אותה בחשבון. אני אדם מאוד מתבונן. יש שורה בשיר 'איזון' שאומרת 'להתאבד על החלום באופן רציונלי'. כמובן שאני רוצה לעשות את זה עד הסוף, אבל באופן רציונלי. אני אדם מאמין. איפה שהקב"ה שם אותי, זה מה שמדויק לי עכשיו. אם הוא פותח לי דלת אני אכנס. אם הוא סוגר, אז זה מה שצריך להיות. מקור הכוח שלי זה עבודת ה' שלי, זה האישה והילדים, ואני משתדל להבחין בין דמיונות למציאות. רעש תקשורתי זה דמיונות. אני בא עם המוזיקה שלי, עם האמירה שלי, ומקווה לעשות הכי טוב". החיבור לעולם המוזיקה היה שם כבר בילדותו. "מגיל צעיר ממש הייתי במקהלות, ב'פרחי השומרון' וכאלה. לא הייתי ילד פלא, למרות שמאוד אהבתי והתחברתי. הלחנתי לעצמי מגיל צעיר, עוד לפני שלמדתי לנגן". כשבגר החל בכתיבת טקסטים למגירה. "מגיל 12 כתבתי שירים. בהתחלה דברים שטותיים ואז לאט לאט זה התחיל להרצין ולהתחדד. למדתי לנגן באורגנית. הייתי יושב ליד הקלידים במשך שעות ומלחין. אותי לא עניין להיות קלידן או פסנתרן, מבחינתי זה היה כלי שעזר להלחין, לשיר את השירים שלי". למרות עיסוקו האינטנסיבי בכתיבה והלחנת שירים, במשך השנים לא ראה את עצמו כזמר. "לקח לי הרבה זמן עד שהגדרתי את עצמי כזמר. יש אנשים שנולדים זמרים, עם קול צלול, והם פשוט זמרים. אני עבדתי קשה בשביל זה. חמש שנים אני זמר חתונות ומופיע בכל מיני מקומות. למדתי פיתוח קול במשך שנתיים. חשוב שאנשים יידעו, זו עבודה קשה ברמת השירה, הדיקציה, למצוא את גון הקול המיוחד שלך, ללמוד לשיר באולפן ולזוז על במה. זו עבודה קשה שדורשת הרבה ניסיון. יש זמרים שנולדו עם זה, אבל אצלי זו הייתה עבודה. אני לא מהזמרים שזה בא להם בקלות". בגיל 17 סיים בגרויות ובחר ללכת לישיבה הגבוהה במצפה רמון. "מיציתי את התיכון. חיפשתי את העומק, את ההתעלות. חשבתי שאני הולך להיות תלמיד חכם". בן ארי למד בישיבה במשך שנתיים. "לצערי, לא הצלחתי לשמור על יציבות ועל מהלך רוחני מתמשך. הנטיות האמנותיות שלי לא מצאו ביטוי בתוך בית המדרש, וזה כנראה הקרין עליי". דרך ישיבת ההסדר התגייס לנח"ל החרדי. "אם חשבתי שבצבא הנפש תגיע לאיזון, לכוחות נפש בריאים, התבדיתי". בגיל 20 נישא להדס, ילידת רחובות שסיימה שנה שנייה במדרשה במעון. כשהשתחרר מהצבא עבר ללמוד כאברך בישיבת רמת גן. "חשבתי שהנה סוף סוף זה יצליח. מאוד התחברתי לבשורה של הרב יהושע שפירא. הרגשתי חיבור עמוק לתורת הרב, עם חיבור חזק לחיים ואש גדולה של חסידות". אך למרבה האכזבה, גם שם "זה לא התניע", כהגדרתו. "משהו לא היה פתור, ובעצת רבותיי סיימתי את לימודיי בישיבה. זה היה לי קשה, כי למעשה ויתרתי על החלום". משם פנה לחינוך. הוא למד הוראה ושימש מורה ומדריך בתיכון אדר בפתח תקווה, תיכון לנוער דתי נושר. "ראיתי בזה את הייעוד שלי. לימדתי תושב"ע ובעיקר הייתי מדריך חינוכי. הרגשתי שאני יכול לתת הרבה חום ואהבה ולב מקשיב. שם חזרה החיות. הייתי משחק איתם פינג פונג, יושב ומקשיב להם, היינו מנתחים יחד את החיים ויוצרים מוזיקה. פתאום הרגשתי טוב, פרחתי בעשייה עם הצעירים". שם גם הוציא יחד עם תלמידיו את שירו המוכר 'הילדים הללו', שיר על חינוך ואהבת ילדים. בעקבות הוצאת השיר והתהודה הרבה שקיבל, התעורר שוב בבן ארי רצון פנימי להמשיך ליצור. "התחזקה אצלי האמונה שיש לי מה לתת בשדה התרבות והמוזיקה, ושאולי שם הייעוד שלי". הורים ומתבגרים על הבמה במקביל, כאיש חינוך שחווה מפגש בינאישי יומיומי עם המתבגרים, בנה בן ארי מופע מיוחד הנוגע בקשר הרגיש והחשוב של הורים-מתבגרים. המופע החינוכי-מוזיקלי שיצר משלב שירים מקוריים מרגשים, סיפורים אישיים ומערכונים שעוסקים בסיטואציות ובקונפליקטים שונים מהחיים. המופע מיועד לציבור הדתי-לאומי ומזמן שיח כן ואמיתי של ההורה וילדו המתבגר. "ההורה והילד המתבגר יושבים במופע וזוכים לשיקוף". יחד עם חבריו יעקב אסרף וניר רובין מעלה בן ארי דילמות מהחיים, "גם דברים שלא הכי נעים לגעת בהם, כמו התמודדות באינטרנט, אח דתל"ש בבית, הכרת הטוב להורים, צניעות ועוד". ההצגה מועלית ברחבי הארץ בישיבות, אולפנות, מקיפים ותיכונים דתיים, ובמשך השנתיים האחרונות הוצגו קרוב ל‑150 מופעים. "אנחנו בעצם אומרים 'בואו נדבר על זה, בלי מסכות, בלי ציניות'. סוף סוף ההורים והמתבגרים מקבלים הזדמנות לשבת יחד ולהציץ מקרוב אחד אל תוך עולמו של השני. אנחנו מעלים חומר למחשבה, והשיח ביניהם מתעורר". לך באופן אישי אין עדיין ילדים בגיל ההתבגרות, איך אתה יכול לייעץ להורים? "הבת הבכורה שלי בסך הכול בת חמש, ומיום שהמופע נהגה בראשי שאלתי את עצמי 'מי אני שאגיד לאחרים מה לעשות?'. התייעצתי עם הרבה מחנכים ואנשים חכמים בתחום. יונה גודמן אמר לי: 'אתה לא אומר לאנשים מה לעשות, אלא פשוט מציף את מה שעובר אצלם בבית. תהיה מצלמה וכל אחד יעשה עם זה מה שהוא מוצא לנכון'. במופע אנחנו מדברים על החיים בלי לטאטא מתחת לשטיח, והצופים יעשו מה שטוב להם". במופע אתה מעביר את ההורים והמתבגרים תהליך. "אני אומר להם 'תדברו, תשתפו, תכירו תודה על מי שהם', כי בסופו של דבר, אנחנו לא יודעים כלום. לילד יש נשמה משלו, דרך עצמאית משלו. לכן הורה, מה שנמצא בידיים שלך תעשה את המקסימום, אבל תדע לעצור, תדע את הגבול. מה שלא תלוי בך, לא בשליטתך, אל תיגע כדי שלא תהרוס חלילה. אתה תתפלל. אגב, גם כאן, אני לא אומר מה לעשות. כל הורה צריך למצוא את עצמו בתוך האמירה הזאת. להוריד את זה לחיי המעשה שלו בתוך הבית". הבעיה הנפוצה ביותר בקשר הסבוך שבין הורים ומתבגרים, לדעת בן ארי, היא חוסר בתקשורת. "המתבגר לא נותן להורים להתקרב, הוא מפחד שישתלטו לו על החיים. הרבה הורים בטוחים שהם יודעים בדיוק מה עובר על הילד שלהם, ובעצם אין להם מושג מה עובר עליו. הם לא יודעים עם מה הוא מתמודד בכלל. הכול איזונים מאוד עדינים, אבל כבר מגיל אפס צריך לבנות קשר פתוח, חם ואוהב". יחד עם רעייתו הדס, ערך במשך כמה שנים את המגזין לבני הנוער מבית 'עולם קטן'. "מבחינתי זו הייתה עוד במה להשפיע טוב על הנוער. ראיתי בזה שליחות חינוכית גדולה. בני הנוער שלנו מדהימים, עמוקים ומחפשים שיגידו להם משהו אמיתי. הם מצפים למצוא את הנקודה המדויקת והאמיתית בכל דילמה, ומזהים מהר מאוד כשמישהו מזייף". פיוטים עם מוזיקה שחורה בן ארי מלין על ההחמצה שנחשף לה דרך עבודתו עם בני הנוער בתיכון וכעורך מגזין: "גיליתי שהנוער שלנו מורכב מלא מעט גוונים ורמות דתיות ואנחנו, לצערי, נוטים לפספס חלק גדול מהם. אל הצעירים שהם לא מתוך בית המדרש שלנו - אלו מהמקיפים, מהתיכונים או סתם חבר'ה שהם לא בבני עקיבא - אנחנו לא מצליחים להגיע ולדבר בשפה שלהם". כי אולי הסקאלה הדתית כיום היא מדי רחבה? "אז צריך לדאוג שיהיה מישהו שכן ידבר אליהם, שלא נפספס אותם. הסקאלה היא רחבה ואנחנו מתעסקים עם כעשרים אחוזים מבני הנוער. זה לא הגיוני שלשמונים אחוזים מבני הנוער עם הכיפה על הראש אנחנו לא מדברים". מי זה "אנחנו"? "אנחנו זה המחנכים, אנשי התרבות, התקשורת, הישיבות והאולפנות - אנחנו לא מצליחים לדבר אליהם. רבים מהם צורכים את מגזין מוצש, זו התרבות שאנחנו רוצים שיכירו?", תמה בן ארי. "זו סוגיה עדינה, ברור שקשה לדבר לספקטרום כל כך רחב. אבל בתרבות אנחנו צריכים להיות מכוונים לדבר אל כלל הנוער שלנו. אברהם ליפשיץ זועק את הזעקה הזאת כבר המון שנים. אחד הדברים שאני מנסה לעשות במוזיקה שלי זה לשדר שהדת היא מגניבה, היא מלאת חיים, מלאת הומור, היא חיה, נושמת ובועטת ולא חוששת מכלום. אפשר להיות בשאיפה לקדושה עם עולם מלא חיים ותוסס, אין בזה סתירה. נגמרו הימים שהדוסים הם חנונים. אפשר להיות אמן בן 27 עם שלושה ילדים, שומר תורה ומצוות ועדיין להופיע בבארבי, לעשות מוזיקה הכי גרובית שיש ולכוון כלפי שמיא. אני באמת מאמין בזה". ואכן, ההשפעות המוזיקליות של בן ארי הן לא מהז'אנרים המוכרים והטבעיים לבני ובנות המגזר. הסינגל השני 'איזון' משלב בין פאנק, היפ-הופ וכליזמר. סגנונו הייחודי מהווה שילוב יוצא דופן בין מוזיקה שחורה וסול לשירת הפיוטים והתפילות. "הרבה שואלים אותי מה הן ההשפעות המוזיקליות שלי, איך הגעתי מבית דתי למוזיקה שחורה, היפ הופ, רגאיי ועוד. זו בהחלט לא המוזיקה שגדלתי עליה. לא שמעתי את זה בילדותי. אין לי הסבר, זה משהו שכנראה בא מבפנים ומנגיעות קטנות שכן היו לי עם המוזיקה הזאת", הוא אומר. "הבית שגדלתי לא היה בית ששומע הרבה מוזיקה. אבל מה שכן, אבא השפיע עם הפיוטים בסעודות שבת ובבית הכנסת. בשבת היינו שרים שעות על גבי שעות פיוטים ברוב הסגנונות. אבא היה חזן ופייטן בבית הכנסת, יש לו קול מדהים. כילד אני זוכר אותו על הבמה ואני עומד לצדו וצופה בו וקולט את הדקויות שלו. זה בהחלט בא לידי ביטוי באלבום". לסיום, בן ארי מבקש לחזור על המסר החינוכי-מוזיקלי שלו: "אפשר להיות אמן ולחיות חיים מלאי כוח וצחוק. חשוב שהנוער יראה הרבה אנשים עם השדר הזה. זה מה שאני מחפש ברבנים שלי, שיהיו גם מלאי תורה וגם מלאי חיים. לראות שהתורה לא צמצמה אותם. אפשר להיות הכי דתי והכי חי". rivki@besheva.co.il
