השבוע חגגנו יום נישואים. רבים שואלים אותי מה הסוד להצלחת הנישואים במיוחד בפרק ב'.
אז אין לי איזה קסם להצלחת הנישואים, רק יש לי מילת קסם: "עבודה".
כל הזמן צריך לעבוד על המידות, לעבוד על קבלת הדברים השונים אצל בן הזוג, לכבד את בן הזוג, להעריך, לא לקבלו כמובן מאליו, כי אין יותר טובים בחוץ. הוא/היא הכי טוב/ה בשבילך.
נכון כנשואה פעם שנייה אני יותר מעריכה את בן הזוג כי חיפשתי הרבה עד שמצאתי אותו, עברתי הרבה אי נעימויות מצד בחורים בזמן הדייטים, הרבה פגיעות על כך שאני סוג ג', כי יש לי ילד. ולכן אני כל הזמן אומרת שזכיתי, ולא שוכחת גם לומר לו את זה מעת לעת.
לא מספיק להגיד "אני אוהב אותך", רק בחתונה או בשנה הראשונה, היופי הוא לחזור על זה כל הזמן, אפילו כל יום. היום יש מספיק אמצעי תקשורת לומר זאת באמצעותם.
צריך לחשוב שוב ושוב איזו זכות נפלה בחלקכם לחיות יחד, זה לא מובן מאליו. מישהו הפגיש ביניכם, "הכריח" אתכם לחיות יחד, ועכשיו מתפקידכם לעבוד להצלחת הקשר.
בעצם הנישואים עם בן הזוג "נכפו" עלינו. בעיניים שלנו נראה שאנחנו בחרנו, אבל בעיניים אמוניות גם זה מלמעלה. בורא העולם בחר עבורנו עם מי להינשא, כדי לעבוד על מידות מסוימות, כדי להוריד נשמות מסוימות לעולם, כדי להיות יחד בשמחות ובקשיים.
לאחר שהרכב נכנס בנו, וכנראה שכולנו איבדנו את ההכרה, אני התעוררתי ראשונה, וראיתי את בעלי שוכב עם ראש שמוט על ההגה, ראשו ופניו מלאים בדם. צעקתי לו, והוא לא ענה. באותו רגע הייתי בטוחה שאני אלמנה.
הרמתי עיניי לשמיים ואמרתי לריבונו של עולם: "רק לא עוד פעם, לא לאבד בעל נוסף". גירושין זה סוג של אובדן.
הרגשתי כזאת ריקנות. עברו בראשי מחשבות רבות – איך אחיה לבד, מי יהיה המשענת שלי, איך אתמודד לבד עם הפציעות של הילדים, שעוד לא ידעתי מה מצבם. והרגשתי בעיקר פחד. פחד שאכן איבדתי אותו. פחד מלהיות שוב לבד, לחיות ללא אהבה, ללא תמיכה, ללא מישהו לחלוק איתו את חוויותי ואת החיים בכלל.
ברוך ה' לאחר כמה דקות הוא חזר להכרה, אך הפחד הזה נשאר בי, וחי איתי. ואני נושאת תפילה לריבונו של עולם שנחיה יחד עד מאה ועשרים.
לאחר התאונה לא עבדנו והיינו יחד בטיפול עם איתן מיכאל במשך חמישה חודשים.
הרבה שאלו אותנו איך הזוגיות. להיות יחד כל כך הרבה זמן יכול לפגוע בזוגיות או לחלופין לשבח אותה. הכל תלוי בבני הזוג, כמו כל דבר בחיים שתלוי בתפיסה שלנו ואיך אנחנו מקבלים את הדברים.
לראות את הבן שלך חסר אונים, בתרדמת, לא מגיב, שוכב על הספה ולא זז, מרימים לו את היד והיא נשארת למעלה ולא זזה...לראות את ילדך כואב, רעב, מרזה, לא מתפקד, שונה מילדים אחרים, יכול בהחלט להוביל לכעסים ועצבות בין בני הזוג, למתח בנישואים, לדיכאון, לא לשמוח במה שיש.
אנחנו עוד בזמן האשפוז החלטנו שהנישואים שלנו לא ירמסו בעקבות הניסיון הקשה הזה, להיפך, ננסה לרומם אותם יותר.
וברוך ה' הניסיון הקשה הזה מוציא מאתנו כוחות שלא ידענו שהם קיימים, חושף את הרבדים היפים באישיות שלנו, מקרב ביננו, אנחנו מעריכים יותר האחד את השנייה.
זו הדרך שבחרנו לילך בה, ובורא העולם עוזר לנו לא ליפול.
אנחנו כזוג מאמין, בודקים כל הזמן מה ריבונו של עולם רוצה מאתנו בניסיון הזה, לא שואלים למה זה קרה? לא כועסים שזה קרה, מבינים שיש פה איזו אמירה בשבילנו.
לא סתם נפגשנו, התחתנו, בנינו זוגיות עם ילד בן 6, שאין לך את "השנה הראשונה" להתגבש ולהכיר אחד את השנייה, אתה ישר עם ילד, דילמות חינוכיות, כיתה א', חברים, הורים של חברים.
קשה יותר לבנות כך זוגיות, אך כנראה שכל מה שקשה מחשל יותר, מדבק יותר, והכין אותנו להתמודדות הלא פשוטה הזאת.
אני חושבת שחלק משיקומו של איתן מיכאל הוא זוגיות חזקה בין ההורים, שמחה בין ההורים, הערכה, מסירות. הוא חי אותנו, מרגיש ורואה הכל, רואה כמה אנחנו רוצים לטפל בו ולא אומרים "אין לי כח, תטפל בו אתה", הוא שומע את דברי ההערכה שלנו אחד לשנייה על הטיפול בו, על הבית השמח, על החוזק שמוענק לשאר הילדים.
תמיד אני מקווה שיבוא יום והוא יגיד לי: "אמא, זכיתי בהורים נפלאים, זכיתי בהורים שהם עוגן, שניתן להישען עליהם, שהם לא נופלים מהקשיים אלא מתרוממים מהם".
הורים שעובדים על מידותיהם, עובדים על מידת הסבלנות, מחכים בציפייה לנס הגדול שאיתן מיכאל יקום על רגליו וישוב לאיתנו.
למעוניינים להתייעץ איתי בנושא של כלי האימון ואלה המבקשים כלים נוספים, אשמח שתכתבו לי: reutlevik@gmail.com
ריעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. מאמנת אישית, עובדת בקידום נוער בעיר. אם ל-4 ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות.