הרב חיים רטיג, ראש ישיבת 'בינות' ברעננה ויו"ר ארגון 'זהות', איגוד המרכזים לזהות יהודית, מתייחס ביומן ערוץ 7 להתמודדותם של הורים עם החופש הגדול הנפתח בימים אלה ועמו הקושי לשמור על מסגרת וסדר יום ראוי עבור בני הנוער. "השינוי הוא שהם יוצאים כביכול מעבדות לחירות, ממסגרת לחופש מוחלט, היציאה הזו יכולה לגרום לערבוב של כל סדר היום ולקריסת התפקוד הרגיל שלהם. החופש הגמור הוא מפתח שניתן להשתמש בו ככלי, בשיחות נכונות, להביא את הילדים לסוג של יצירתיות, לפחות בחלק מהיום", אומר הרב רטיג המזכיר את דבריו של הרבי מפייאצסנה שכתב שאל להם למבוגרים לצפות ולדרוש מהילדים שיפסיקו לשחק אלא רק לזכור שיש מנהיג לבירה וגם יעסקו בלימוד תורה באופן מסודר ובשעות קבועות. על מנת להגיע לתפיסה זו, מייעץ הרב רטיג, יש לדאוג להקפדה על תפילה במניין, גם אם הוא מאוחר, ולדבר על חשיבות התפילה במניין כחלק מיצירת סדר היום המסודר עבור בני הנוער. "הקביעות יוצרת סדר והתפילות עוטפות את האדם בקשר עם הקב"ה. לאחר מכן גם קביעת עיתים בתורה ודברים יצירתיים נוספים כדי לשמר את הקשר עם הקב"ה גם כשאין סדר יום". ואם נדמה שבדיוק מהסדר יום הזה רוצים בני הנוער להימלט בחופשת הקיץ, הרב רטיג תייחס ואומר ש"ברור שבסופו של דבר הדברים תלויים ברצון של האדם. דווקא כאן אפשר להשתמש ברצון החופשי ולתת לילד לשאול את עצמו מה הוא רוצה ולאן הוא רוצה להגיע. האם יש לו דברים שהם חשובים לו. הוא זה שבונה לעצמו את סדר היום, ולא מדובר בסדר יום של לימוד מבוקר עד ערב, אלא לקבוע נקודות אור שהוא עושה אותן – לימוד של משנה או שתיים ביום כשהוא זה שיקבע את הזמן והמסגרת". "האדם הוא עבד למטרות חיצוניות ולא לרצון הפנימי שלו וכאן הנוער צריך להצמיח רצון מעצמו והוא יגלה הרבה נקודות של קודש לצד המשחקים שגם להם יש ערך כבונים את הנפש", אומר הרב רטיג וכשהוא נשאל אם מבנה הלימודים לאורך כל השנה, מבנה שמושתת על כפייה, הוא זה שגורם לנוער לרצות להשתחרר מהכפייה הזו והכול משתחרר בחופש, הוא משיב ואומר ש"בחינוך צריך גם את הצד של הסדר והכפייה, אבל לכל הכרח יש גם דבר שלילי. יש במשמעת גם חיסרון. חייב לבוא גם צעד משלים של הנאה, התרצות ושמחה בדברים. לא כל המערכת של בית הספר מצליחה והחינוך הפורמאלי הוא גם בעייתי". "צריך להשקיע הרבה מחשבה בעולם המבוגרים איך לגרום לחיבור לדברים, אבל אי אפשר ללא כפייה בכלל, כי אם לא כן האדם יחפש את החופש וההפקרות", קובע ומזהיר הרב רטיג. על כל אלה הוא מוסיף וקובע כי הדברים מתחילים בסופו של דבר בדוגמא האישית של ההורה עצמו, ואם נדמה שהורה שאינו מחנך במקצועו צריך להתמודד כמחנך בתוך ביתו דווקא בתקופה הקשה ביותר לחינוך, תקופת החופש הגדול, הרי שבמעשיו הוא המחנך המשמעותי ביותר של הבן או הבת. "אנשי החינוך הם לא קוסמים. המפתח לכל דבר הוא דוגמא אישית, וכשהורה נותן דוגמא אישית ילדים מעריכים לומדים מהם מתוך אהבתם את ההורה ופעמים רבות הם מגיעים לאותם מקומות שההורים נמצאים בהם. אם להורה חשוב מעשה חסד גם הילד יקבל את זה. אם לא, הילד יקבל דברים אחרים. לא הכול זה הרצאות ושיטות חינוכיות ופסיכולוגיות אלא עצם זה שאדם חי את הדברים. מי שחי חיים של תורה זה החינוך הגדול ביותר לילד". לקראת סוף דבריו הוסיף הרב רטיג וציין כי "נקודה נוספת שמצריכה מחשבה היא אורכו של החופש". לטעמו "אמנם יש זכויות עובדים למורים אבל חודשיים ועשרה ימים זה יותר מדי. אין סיבה והגיון לכך. שום מערכת יעילה לא לוקחת חופשה ארוכה כל כך. אם יהיה דיון ציבורי ומחשבה יכול להיות שחלק מהבעיות יעלמו. כשמדובר בתקופה ארוכה כזו יש לכך יסוד של תוהו ובוהו. זה קצת למעלה מהכוחות של כולם להתמודד". הרב רטיג אינו שולל אפשרות שבה תחולק תקופת החופשה הגדולה לשתי תקופות ושנת הלימודים כולה תחולק לשני סימסטרים, או שיתווספו למערכת מורים שיוכלו לייצר רענון במערכת וכך לא תיפגע יכול המורים ללמד.
