כל ילד הוא סיפור

שעות הבוקר המאוחרות, והעיר בני ברק מתקשה לנער מעליה את קורי השינה של ליל האתמול. אני מפלסת את דרכי בין סמטאות צרות עמוסות עגלות ילדים, אופני משחק ולוחות מודעות בשחור לבן.

שלט קטן ומאיר עיניים מודיע לי שהגעתי למקום הנכון. "המרכז לילד ולמשפחה", אותו ייסד הסופר חיים ולדר (46), נמצא ברחוב צדדי שכמו נחבא מעין רואים, אבל איש מן העוברים והשבים אינו יכול להתעלם מן הבניין היפהפה, המחופה אבן ירושלמית ומשקיף על שדרת החנויות העמוסה ממול.

הזמן דוחק ואני ממהרת להתחיל בריאיון, אלא שאז נשמעת דפיקה רפה בדלת ואדם בגיל העמידה נכנס פנימה בצעדים מהוססים, על פניו הבעה נבוכה. ולדר מזהה את הנכנס ויודע במה דברים אמורים. "אני אדבר עם הבן שלך", הוא מבטיח לו ולוחץ את ידו בחמימות, אבל האיש עם הזקן הארוך מתעקש. "אם אפשר עוד היום, המצב בבית נהיה בלתי נסבל, במחילה". ולדר מקשיב ומהנהן בראשו. הוא יתקשר הערב בעזרת ה', וידבר על לבו של הנער. האורח מעלה חיוך על פניו, מסתובב ויוצא. נשמעים צעדים מתרחקים ואז דממה.  

כך זה כל היום?

"כן. למרות שאני משתדל לקבוע תור מסודר לכל אחד, אנשים יודעים היכן אני יושב ופשוט מגיעים. הם מבינים שהדלת שלי פתוחה בפניהם תמיד. אני אמנם יועץ חינוכי אבל לא חי בבועה מנותקת וקרה, אלא מחובר לשטח. מי שרוצה לדבר איתי יודע איך להשיג אותי, אפילו אם זה בשתים עשרה וחצי בלילה, ורק הגעתי הביתה אחרי יום עבודה לא פשוט".

"איך ידעת מה אני מרגיש?"

כדי להבין איך הפך בחור ישיבה צעיר לסופר מוערך שאחראי על לא מעט קלאסיקות בספרות הילדים החרדית ולמי שעומד בראש מרכז ייעוץ חינוכי ומשפחתי, צריך לחזור אחורה בזמן, לחיפה של שנות ה‑70. "גדלתי בבית ליטאי שהיו לו מקורות חסידיים, ועברתי את המסלול הרגיל של תלמוד תורה, ישיבה קטנה וישיבה גדולה. לאחר נישואיי, ובהתייעצות עם רבנים, החלטתי להתגייס לצבא ולהיות מורה-חייל, וכך הכרתי לראשונה את העולם המופלא שנקרא ילדים". ולדר מדבר על תלמידיו הראשונים, תלמידי כיתה ד' בממ"ד בבאר יעקב, בחיבה עצומה וניכר כי הוא שאב מהם את הבסיס לכל ספריו ודרכו החינוכית. "ראיתי בילדים הללו מבוגרים קטנים, ודיברתי אליהם בגובה העיניים. הם הממו אותי בתשובות המתוחכמות שנתנו לכל מיני בעיות שהעליתי, והצחיקו אותי עד דמעות בלא מעט מצבים משעשעים שנוצרו בכיתה. הייתה בהם שמחת חיים טבעית כזאת. סתם כך, בלי סיבה מיוחדת, וזה הקסים אותי".

אבל האידיליה החלה להיסדק כשלכיתה נכנס ילד חדש ואלים. "הוא היה ילד מתוק, אבל היו לו התקפי זעם שלא ידעתי איך להתמודד איתם. אמרתי לעצמי: הילד הזה מסתיר בתוכו משהו, איזה כאב עצום או חוויה טראומטית. לא יכולה להיות סיבה אחרת". כדי לגלות את מקור הבעיה, הציע ולדר המורה לאותו תלמיד לכתוב סיפור קצר על מעשיו בשעות אחר הצהריים. התלמיד חשב שמדובר בעונש, ושאל אם לכתוב את הסיפור מאה או מאתיים פעמים. כשנוכח לדעת כי המורה אינו מתכוון להעניש אותו, הוא הציע לספר את סיפורו בעל פה ושמישהו אחר יכתוב זאת בשמו. "כשראיתי שהילד הזה רוצה לספר לי מה עובר עליו אבל לא מסוגל לכתוב, לקחתי את התפקיד על עצמי וכתבתי סיפור קצר בשמו. הילד התרגש מהסיפור ואמר לי: איך ידעת לכתוב מה אני מרגיש? זה בדיוק מה שעובר עליי".

בסוף אותה שנה, החליט ולדר שהרעיון לכתוב את סיפורי התלמידים שלו יכול להיות לא רע בכלל, והוא עודד את כל תלמידי בית הספר שבו עבד לשלוח אליו סיפורים. ההיענות לדבריו הייתה היסטרית, ועל שולחנו נערמו מדי יום עשרות מכתבי ילדים. "הפיילוט היה אמנם עם אותו תלמיד אלים, אבל סיפורי הילדים זרמו אליי בקצב מסחרר".

לאחר שניפה את מיטב הסיפורים המעניינים, פנה ולדר לאחת הסופרות המוכרות במגזר החרדי ושאל לחוות דעתה. "לא חשבתי עדיין שאני סופר, הייתי בחור צעיר בן עשרים ושלוש והייתי זקוק לחוות דעת נוספת". אותה סופרת ראתה את כתב היד המקורי וטענה כי הסיפורים כתובים בשפה מוזרה. מוזרה מדי. "אגב, היא צדקה. השפה שלי באמת מוזרה. אני לא כותב בשפת ילדים וגם לא בלשון המבוגרים. אולי משהו באמצע".

בסופו של דבר, ובהמלצת האדמו"ר מפרמישלאן שאליו היה מקורב, החליט ולדר להוציא את מקבץ הסיפורים הראשון באופן עצמאי. כך נולד הספר הראשון, 'ילדים מספרים על עצמם', שהפך ברבות הימים לסדרת ספרים מצליחה. "כשהוצאתי את העותק הראשון של 'ילדים מספרים על עצמם' פרסמתי את תיבת הדואר 211 בבני ברק, וביקשתי מכל ילד שיש לו סיפור מעניין לשלוח לי אותו, ואולי הוא ימצא את הסיפור שלו ב'ילדים מספרים על עצמם 2'".

כמות המכתבים שהגיעה אליו, הכריחה את ולדר להעסיק עובדת בשכר כדי שתעבור על מאות המכתבים ותבדוק מה ניתן להכניס פנימה ומה יישאר בחוץ. "עד היום הגיעו אליי יותר מ‑25 אלף סיפורים", הוא מספק נתון מפתיע. כדי להוכיח את דבריו, נשלפים מהארון הגבוה בזה אחר זה עשרות קלסרים עבי כרס, מסודרים לפי שנים. אני מעלעלת בקצרה בדפים הארוכים, הכתובים בכתב ילדותי. הנה המכתב על הילד שהציל את אחותו משריפה, ולידו מונח המכתב של הילדה שבנות כיתתה עשו עליה חרם חברתי ונידו אותה בהפסקות ובשעות הלימודים. הדפים עטופים בניילון, אולי כדי לשמור עליהם מאבק ולחות, ואולי כדי לכבד את מי שפתח את סגור לבו בפני "אדון חיים ולדר", כפי שמכנים אותו ברבות מן המעטפות.

"תביני, לפני עשרים שנה היה מאוד מוזר לדבר על רגשות בחברה החרדית. לא היו ספרים שדיברו על מה אני מרגיש ואם זה טוב או רע. רגש שנמצא כלוא אצל ילד הוא דבר רע, שמעיק עליו. כשהתחלתי את 'ילדים מספרים על עצמם', ובהמשך גם את 'סיפורים מתוך הלב של אורי' ואת 'שימו לב אל הנשמה', נתתי משקל עצום לשפת הרגשות, למה שמתרחש בתוך הנפש של הילד או הילדה עמוק פנימה. לכאב, לצחוק, לתסכולים, לחולשות. אנשים פנו אליי ואמרו: 'עכשיו קל לנו יותר להבין את הילדים שלנו', כי גם הם למדו להיפתח ולשוחח על מה שמציק להם".

רגע לפני שאני סוגרת את הקלסר האחרון, חיים ולדר מוציא מכתב ישן, שכתב היד הצפוף שבו ממלא את כל השורות עד לשוליים. "לפני שתים עשרה שנה קיבלתי מכתב מילד בן עשר, ואת משפט הפתיחה שבו לעולם לא אשכח: 'חיים שלום, בבקשה תבטיח לי כי מה שאני כותב לך פה יישאר בינינו, ולעולם לא תגלה להורים שלי או למשטרה, מה שאספר לך". תוכן המכתב פירט מסכת של התעללות וסחיטה שעבר הילד על ידי אחד מחבריו לכיתה. הילד הוכרח לגנוב, לשקר ולרמות בשביל אותו נער שאיים עליו כי אם לא יעשה כן הוא יכה אותו ואף יהרוג אותו. "המכתב הזה טלטל לחלוטין את העולם שלי, וידעתי שאני במירוץ נגד הזמן כדי להגיע לאותו ילד ולהציל את מה שאפשר".

ולדר איתר את הילד ושכנע אותו לספר להוריו על המקרה. "אמרתי לו: אם סמכת עליי וכתבת לי את המכתב הזה, תן לי לספר להורים שלך מה אתה עובר. ההורים לא יכעסו עליך, להפך. הם ייתנו לך פרס, וגם אני אתן לך פרס. אין לך ממה לפחד". ההורים, שקיבלו את המידע בזעזוע, מיהרו לדווח למשטרה וזו עצרה את הנער המתעלל והצמידה לו קצין מבחן. למרות זאת, נדרשו שלוש שנים ארוכות כדי לשקם את הילד הפגוע מבחינה נפשית ופיזית, וכאן מבקש ולדר להעביר מסר להורים שבינינו, מסר שלטענתו "יכול להציל את הילד שלכם". "בפתחה של כל הרצאה שלי אני שואל: הורים, יש לכם מושג מה קורה עם הילד שלכם? אין לכם מושג, ואתם לא אשמים. כי ילדים מסתירים דברים מההורים שלהם. קשה להם לבוא ולספר על דברים שליליים שהם עשו, כי יש את הפחד החזק מעונש. ואני אומר: עודדו את הילדים לספר לכם חוויות. תשאלו אותם, תהיו מעורבים. תבררו מי החבר הכי טוב שלהם, איזה מורה הם הכי אוהבים, מה מציק להם, מה מפחיד אותם. ברגע שהילד יודע שיש לו אוזן קשבת, הוא יבחר לשתף את ההורים שלו גם בדברים הפחות נעימים שקורים לו, ואז אפשר לראות דברים בשלב מוקדם יותר, ולא חלילה כשכבר אין הרבה מה לעשות".  

ייעוץ מסביב לשעון

עד כה הוציא ולדר כ‑38 ספרים, חלקם תורגמו לשמונה שפות והופצו ברחבי העולם. הספרים, שבתחילה היו מוקדשים לילדים בלבד, נכתבו בהמשך גם לבני הנעורים ואף למבוגרים. "אני מתייחס לכתיבה שלי בחרדת קודש. הבטחתי לעצמי שלעולם לא אלכלך דפים. הספר צריך להיות כתוב בצורה תקינה ודידקטית, ושהסיפור יהיה מעניין. גם העטיפות של הספרים צריכות להיות צבעוניות ומושקעות. אפילו אם הן עולות לפעמים פי ארבעה מעטיפה רגילה".

במקביל להפצת ספריו, החליט ולדר, נשוי ואב לשבעה, תושב בני ברק, ללמוד ייעוץ חינוכי וללכת צעד קדימה בכל הקשור לטיפול בבעיות ודילמות של הורים ומחנכים שבהן נתקל לאורך השנים. "פתאום כל מה שראיתי קיבל צורה ותבנית של מילים אקדמיות. הייעוץ החינוכי נתן לי כלים שבהם יכולתי להשתמש מול כל בעיה שהגיעה לפתחי. קשת הנושאים שבהם עסקתי הביאה אותי ליזום הקמת מרכז לילד ולמשפחה, שנבנה בתוך העיר בני ברק על ידי העירייה ונותן מענה מקצועי למכלול הנושאים שבהם מתמודדים היום הורים, מחנכים, מטפלים ואנשי מקצוע".

המרכז פעיל כל יום עד לשעות הקטנות של הלילה, ומאפשר מענה מהיר וזמין לכל בעיה. "אני מגיע לפה בשמונה בבוקר ויוצא בעשר בלילה, לפעמים אפילו מאוחר יותר. מה שמניע אותי זו השליחות והמתנה שהקב"ה נתן לי, שאני יכול להבין את הנפש של הילד ולתת כלים לאנשים סביבו, כדי שיצליחו לעזור לו. אנחנו מעסיקים כאן עובדות סוציאליות, קלינאיות תקשורת ופסיכולוגיות, כדי לתת לילד ולמשפחה שלו מעטפת ראויה של כלים מקצועיים להתקדמות בתהליך". סוד ההצלחה, לדבריו, נעוץ בעובדה שהוא רואה את הילדים כאנשים קטנים. "אני מדבר לילדים בשפה בוגרת ומבינה. בלי קוצי מוצי. לילד יש הסתכלות נבונה וחדה והוא מסוגל להבחין בהתנהגות מזויפת או מעושה, לכן חשוב להקפיד על כנות ואמת כשעוסקים עם ילדים. הורים באים אליי ואומרים: הילד שלי משקר. ואני שואל אותם בחזרה: ואתם לא משקרים מדי פעם? כשתופס אתכם שוטר, למשל?".

העקרונות שולדר מדבר עליהם מופיעים בצורה זו או אחרת במרבית ספריו. "בסיפורים שלי אני משתדל להביא את העולם האמיתי של הילד. הכי קל לכתוב סיפורים דמיוניים על מפלצות וחלליות, אבל תנסי פעם לכתוב על העולם שלנו פנימה, על הנפש, הלב והנשמה. אני מבטיח לך שזו תהיה משימה לא קלה בכלל".

אתה מרגיש שעשית מהפכה בציבור החרדי?

ולדר זע על מקומו באי נוחות, ודוחה בנחרצות את השימוש במילה מהפכן. "אני לא משתמש במושגים בומבסטיים של מהפכה. ממש לא. לא באתי ממקום של מהפכות. ההפך הוא הנכון. אני פועל מתוך הממסד ובחסות הרבנים, שעומדים מאחוריי ומגבים כל צעד שלי. למרות שהיצירה שלי חדשנית, היא קיבלה את תמיכת הרבנים, כי הם ראו בזה משהו חיובי שעוזר לילדים שלנו. אני מתעסק בטוב ולא ברע ובוחר להעמיד את החיובי בראש סדר היום שלי. איפה אפשר לשפר, לתקן, להעצים את הילד. שם אפשר למצוא אותי".

ולדר מוסיף כי הכינוי "רב" שנוסף לשמו, מיותר לחלוטין. "אני בהחלט סופר דתי, אבל לא רב. אני לא מתיימר להיות סמכות רוחנית, אלא להישאר עם מה שהקב"ה חנן אותי, וזה יכולת הכתיבה והייעוץ". חוץ מכתיבת ספריו, ולדר גם כותב טור פופולרי בעיתון הדתי-לאומי 'ילדים' (מבית מגזין 'פנימה') ובעיתון 'יתד נאמן'. בנוסף לכך הוא מנחה תוכנית שבועית ברדיו קול חי שנקראת "עצות מהחיים". "אנשים שולחים לי אחר כך תגובות בסגנון: קראתי והרגשתי שאתה ממש מדבר מגרוני. או: בבקשה תדבר על הדילמה שחופשת הקיץ מביאה איתה. כל פנייה כזו מרגשת אותי מחדש, ואני מרגיש שדברים משתנים לטובה".

למרות הנימה האופטימית של דבריו לאורך הריאיון, נראה כי כיועץ חינוכי יש לו בטן מלאה על הממסד החינוכי השולט בארץ. כשאני מבררת עמו את הנושא, הוא מהנהן בראשו ובוחר לתקוף את מערכת החינוך הישראלית, שלדבריו "מעוותת במעשיה את נפש הילדים שלנו".

תסביר.

"קודם כול, אפשר לשחרר אנחה בעיתון?" הוא שואל ברצינות גמורה, וממשיך: "רק לשם השוואה, אני רוצה להעיר שכשאני הייתי ילד, היו בבית הספר שלי אפס ילדים עם ריטלין. וזה לא כי טאטאו את הדברים מתחת לשטיח. בדקתי את זה ברבות הימים עם המנהל של התלמוד-תורה. היום יש במוסדות החינוך כ‑30 אחוז ילדים שלוקחים ריטלין. למה? כובע. הסיבה הישירה היא כי פעם הייתה מילת קסם שמנעה 80 אחוז מהבעיות. למילה הזאת קראו משמעת".

ולדר, שמעיד על עצמו כי אינו נגד הפסיכולוגיה המודרנית, קובל על הנורמה שפשטה לדבריו במרבית בתי החינוך בארץ, בהם הילדים הם קובעי המדיניות, בעוד שלהורים ולמורים נותר מעט מאוד כוח בידיים. "היום ילד שלא עומד בדיוק בציפיות החברתיות, או מתקשה להתרכז בכיתה, דוחפים לו ריטלין. הפכנו למערכת שמאפשרת לילד מגוון שמות כמו ADD, ADHD, חינוך מיוחד ועוד כל מיני מכות. אני מדבר כמובן על מכה מטאפורית, שבורחת מהבעיה. החשיבה הנאורה הזאת עיקרה את השיח האמיתי שצריך להגיע עם החינוך. בכיתה שלי היו ילדים מופרעים, שובבים והיפראקטיביים, וגם שקטים ומופנמים. אז מה? המורים ידעו להכיל את כולם ולמצוא מסילות ללבו של כל ילד".

ולדר מעיד על עצמו כי בתור ילד היה שובב לא קטן, ולמזלו נחסך ממנו האבחון המייגע של המערכת. "אין ספק שאם הייתי ילד בתקופה הנוכחית, הייתי בוודאי מקבל ריטלין", הוא קובע. "נכון, הקושי בלי ריטלין הוא אחר, אבל אז לא הרסנו את הילדים והתלמידים שלנו". לדבריו, חלק מהתיקון של המערכת החינוכית תלוי במידה רבה בהורים עצמם. "אני אומר להורים: אל תפחדו להגיד לא. הורים שנותנים הכול לילדים שלהם הם הורים מזניחים, ואילו הורים שיודעים להגיד לא, גם אם זה על חשבון השקט שלהם, הם הורים משקיעים. צריך ללכת עם החושים הבריאים שהקב"ה חנן אותנו בהם, ולדעת שיש לכל אחד מאיתנו סייעתא דשמיא מיוחדת, ואם נלך איתה בטבעיות - נצליח".

הופעה אחרונה לפני הגירוש

למרות הדברים, שחלקם נאמרים בתקיפות, טון הדיבור של ולדר נמוך, כמעט לוחש. אך כשאני עוברת לשוחח על החיבור שיש לו עם המגזר הדתי-לאומי, באופן מפתיע טון הדיבור שלו עולה ונראה כי הנושא קרוב ללבו. "אני רוצה שתראי משהו", הוא מבקש, ומקרין על מסך המחשב קטעי וידיאו מהופעותיו ברחבי הארץ. באחד הקטעים אני מזהה את היישוב איתמר. עשרות ילדים חובשי כיפות גדולות מצטופפים סביבו ומקשיבים בעיניים בורקות לסיפורים, להצגה ואפילו לשירים. "הספרים שלי זוכים לחשיפה של כמעט מאה אחוז בקרב הציונות הדתית", הוא אומר, "אין יישוב בשומרון שלא הופעתי בו. איתמר, בית אל, אלקנה, קרני שומרון. פעם אפילו הוזמנתי לאיזו גבעה קטנה שהיו עליה שלושה קרוואנים בלבד. יש לי חיבור מצוין עם האנשים הללו, ואני רואה בהם המון מעלות".

ולדר מרחיב את הדיבור על הבעיות שעמן מתמודד המגזר הדתי-לאומי בקרב בני הנוער, ומוצא קשר ישיר בין הגירוש מגוש קטיף לעלייה החדה בפניות המגיעות לפתחו מתוך המגזר הדתי. "ההתנתקות הייתה מעשה נבלה שיהודים עשו ליהודים, ואני באופן אישי לא אסלח לו לעולם", הוא מקדים בלהט וההתרגשות ניכרת בקולו, "לקחת אנשים ולגרש אותם מהבית שלהם זה כמו הוצאה להורג, לא פחות מכך. כל פעם שאני נזכר בתמונות מהגוש אני מצטמרר מחדש". כיומיים לפני הגירוש הופיע בפני ילדי גוש קטיף, ואת המראות של חבל עזה הפורח ברגעי חייו האחרונים, הוא ייקח איתו גם אחרי מאה ועשרים. "הסתובבתי שם כמו אדם שלקה בהלם קרב. ראיתי מרחבי דשא ירוקים, שדות ורעפים אדומים וברקע אני שומע קולות בכי של אנשים מכל מיני בתים בשכונה. הלב שלי פשוט נקרע לגזרים".

ולדר מזכיר את תושבי צפון תל אביב, שלטענתו עמדו מנגד בעוד אחיהם נזרקו באכזריות מביתם. המילים ניתזות מפיו בזעם כבוש, וזוהי הפעם הראשונה והאחרונה במהלך הריאיון שבה אראה אותו יוצא מגדרו ממש. "תושבי צפון תל אביב המנופחים ומדושני העונג הכשירו את השרץ הזה בחסות בית המשפט העליון, שהוא הדיקטטור השולט במדינה. אני רוצה לראות מישהו שינסה לסלק אותם מהבית המפואר שהם בנו ברמת אביב. הרי איזו מהומה הייתה מתחוללת! שומו שמיים. אבל לעקור ככה במחי יד משפחות שלמות עם תינוקות וילדים זה בסדר, נכון? זהו עוול מוסרי שאין לו כפרה".

ולדר מצביע על התמודדות כואבת שבה נתקלות משפחות המגורשים. "מגיעים אליי סיפורים על בני נוער ואפילו בחורים צעירים, שהחלו לחוות קשיים רגשיים גדולים מול המשפחה שלהם ומול סמכות רוחנית זו או אחרת. כשאני בודק לעומק את שורש הבעיה מתגלה השבר שהוביל לאותם קשיים חינוכיים - שבר ההתנתקות. אנחנו מציינים עכשיו עשור לגירוש מגוש קטיף, ואני רואה את המרד הזה של אותם נערים שהיו ילדים קטנים אז, ומבין מדוע הם בועטים במוסכמות ומתקשים לתקשר עם הסביבה. לעתים רק בפרספקטיבה של זמן אפשר לראות את הדברים בצורה חדה יותר ולא פחות כואבת".

יש משהו משותף בבעיות שמגיעות אליך משני המגזרים, החרדי והדתי?

ולדר שוקל מעט את תשובתו ואז אומר: "את כולם מעניין שיהיה לילדים שלהם דימוי אישי חיובי, אהבה וביטחון עצמי. לכולם ישנו רצון שהחינוך לתורה ומצוות יתפוס אצל הילד והוא ילך בעקבות ההורים שלו. אם כי במגזר החרדי יש בעיות הנובעות מתדמית, וזה לא מעניין את הדתיים-לאומיים. יכול להיות הורה חרדי שיספר לי בכאב שהבן שלו החליף מכיפת קטיפה לכיפה עם סרט. זו נקודה מאוד רגישה בציבור החרדי. אצל ההורים הדתיים-לאומיים, משהו כזה לא יגרום למשבר אמון בבית".

לקראת סיום הריאיון אני מעיפה מבט אחרון בחדר המבואה הגדול, הסמוך אלינו. שתי ספות גדולות בצבע שמנת מוצבות בכניסה ומעליהן תמונות רבות תלויות על הקיר הלבן. באחת מהן נראה ראש הממשלה אריאל שרון כשהוא מעניק תעודת הוקרה לסופר חיים ולדר. אני מתעכבת מול התמונה ומגלה כי מדובר בפרס מגן הילד של משרד ראש הממשלה, אשר נחשב עד היום לאחד הפרסים היוקרתיים הניתנים כאות הערכה על עשייה חיובית למען רווחת הילד בישראל. "לקבל פרס זה דבר נחמד, אבל לא העיקר", הוא מסכם בפשטות, "המטרה שלי היא, בסופו של דבר, להפוך את נפש הילדים שלנו לבריאה וחיובית. ליצור אצלם כבר מגיל צעיר אינטליגנציה רגשית גבוהה. ספר הוא כלי אדיר כדי להגיע אל המוני ילדים, שאולי לא הייתי מצליח להגיע אליהם בדרך אחרת".