מה יפית

השקט הוא בן בית כאן, במושב יפית, אבל היום קול הלמות תופים ממלא את האוויר. ככל שמתקרבים ללב המושב, הרעש נהיה שמח יותר.

 טרנזיט בגרפיטי נ-נח מקפיץ את ההולכים בטראנסים מגוירים, כיאה להכנסת ספר תורה. בן המושב יפית ביקש לתרום ספר תורה, ובני המושב כולם מתקבצים ללוות את החופה ואת האוצר שתחתיה.

חובשי הכיפות הם מיעוט כאן, וגם הם בעיקר חברים מיישוב סמוך. לתהלוכה מצטרף אוטובוס של אורחי משפחת התורם. כולם מצרפת, וכולם חגיגיים. כל האורחות לובשות לבן, מרגיש כמעט יום כיפור פה. נשים נרגשות עוטפות כתפיים בצעיפים לבנים, השיירה הרוקדת כוללת אפילו כמה כלבים.

חבורת הנ-נחים שהוקפצו לאירוע מניפים שופרות תימניים, מתופפים על ג'מבאי, מרכיבים ילדים על הכתפיים, ומעניקים זכות בלעדית לבני משפחת התורמים: לקפץ על גג הטרנזיט. נעצרים לחניית ביניים ברחבת המזכירות, טעימה נדירה של יבול מקומי - תמרי מג'הול כהי עסיס, באיכות כזו שרק מייצאים לחו"ל. השיירה הצבעונית-לבנה הזאת הולכת ונבלעת במבנה בית הכנסת  החדש, כשעל כל השישו ושמחו הזה מנצח הרב ישראל דוצ'מינר, רב בית הכנסת הצעיר במושב.

כעבור כמה שבועות אני אשב בסלון של משפחת דוצ'מינר לשמוע איך כל זה נראה מבפנים.

שלושה משוגעים למניין

מעניין פה ביפית. מרקם אנושי שלא פוגשים הרבה כמותו. המושב הוקם לפני 35 שנה בלב בקעת הירדן, נושק לכביש הבקעה. גרעין המייסדים היה קבוצה של משפחות עולות מצרפת, שבחרו להיחלץ לטובת המקום הזה, שהוא תמהיל של חולות, יופי, חום רציני ובראשית. הקבוצה שהתחילה עם שבע משפחות, עברה גלגולים ושינוי פנים, וכך חברו לשורותיה עוד משפחות ישראליות שחשקה נפשן להקים משק חקלאי במקום הכי חם ונמוך בארץ.

היום הצרפתית במושב כבר בלועה בעברית מתגלגלת, המושב מונה 50 משפחות, החקלאות היא הענף העיקרי, ובנוסף לכך יש גם בעלי מקצועות חופשיים. "המרקם פה מאוד מיוחד. אין פעילות רק לדתיים או רק לחילונים. אין בכלל מושג של קבוצות כאלה כאן. כולנו חיים כאן כקהילה אחת", פותח הרב ישראל.

"בוקר טוב", רועם קול שמח בכניסה לבית, "אני יצחק חזן", הוא מציג את עצמו ולוחץ בחום את ידו של הרב ישראל. חזן הוא פנים מוכרות בבקעה, נהג אוטובוס ונהג הסעות שמטייל ברחבי הקיבוצים והמושבים. "הגעתי לבקעה אחרי ששירתי כאן בצבא", הוא מניח צרור מפתחות על השולחן ומצטרף אלינו, "אחרי שנפצעתי, החלטתי שכאן אני נשאר". בשבוע הראשון לשהותו במושב יפית, נכנס חזן למזכירות כדי לשאול איפה בית הכנסת. "אמרו לי - אין בית כנסת. הסתכלתי, אני רואה את כל ספרי הקודש, וספר תורה עתיק שהגיע בתרומה מיהדות בבל בעיראק, וזה ברצפה, ארונית קטנה, ויש שלולית של מים במזכירות. אמרתי מה זה, אין פה בית כנסת? אמרו לי: פעם היה. הלכתי למזכיר, הוא אומר לי: אין מי שיטפל בזה, אם אתה רוצה - תעשה. אז לקחתי זמן, אני ועוד שני חבר'ה כאן במושב, והתחלנו לחפש". בית הכנסת של שלושת החברים התגלגל בין בתים ריקים, מועדון היישוב ומבנים מאולתרים.

שלושה משוגעים לדבר שחולמים על מניין. "היינו מטורפים על זה", מספר חזן, "בשבתות היינו שלושתנו, ולפעמים הצטרפו קצת חיילים. אחר כך קיבלנו מבנה קבוע, קרוואן". עם הימים הגיעו ליפית שתיים-שלוש משפחות דתיות שנתנו תגבור למניין שנאבק על קיומו. "ואז זכינו, כמו שאומרים, בזכייה של מפעל הפיס, ברב ישראל", אומר חזן בקול מלא הערכה לרב הצעיר ממנו בכמה עשורים. "יש פה שיתוף פעולה בזכות הרב ישראל", חזן מונה שבחו של אדם בפניו, "הוא קושר את הדתיים ואת החילונים ביחד. עושה לנו שיעורים ביחד, יש לו גישה. בהתחלה אולי אנשים חששו, היום אנשים מתרגלים לזה, מקבלים את זה בשמחה".

חזן חי את המושב, ואת בית הכנסת בפרט. ברגע של הפוגה, חזן מגולל את סיפורו של ספר התורה שהוא עצמו זכה להכניס לפני שנים אחדות למושב. כשבית הכנסת היה בגלגוליו הראשוניים, היה צורך למצוא ספר תורה, לאחר שהספר העתיק מעיראק שחיכה במזכירות, התגלה כפסול. במהלך החיפושים נזכר חזן כי בעבר הוא סייע לדודתו הערירית לתרום ספר תורה לזכר בעלה לישיבה התיכונית באופקים. הוא פנה לישיבה, וראש הישיבה הרב טויזר שמח שהתקשר, לאחר שניסה לחפש לא מעט זמן את עקבות התורם כדי לספר לו שאותיות הספר מתקלפות, מה שאומר שהוא גם פסול וגם נפל קרבן לרמאות. חזן מנתק את הטלפון מאוכזב, כשלפתע מצלצל אליו אחיו הירושלמי. "אחי שאל אותי, תגיד, מה עם הספר של אבא? לא הבנתי למה הוא מתכוון. תרמנו פעם לבית כנסת בירושלים ספר תורה לזכר אבא שלנו, והגבאי התקשר לאחי ואמר לו: יש פה 17 ספרי תורה, עד שמגיע התור של הספר שלכם לוקח הרבה זמן. והנה אחי שואל אותי אם יש לי רעיון מה לעשות עם הספר". באותו רגע מילא איציק את האוטובוס בחברים מהמושב ויצא לירושלים, והנסיעה נחתמה בהכנסת ספר תורה ספונטנית ומרגשת.

איציק חזן נפרד מאיתנו באיחולי שנה טובה, ופרידה חמה מהזוג דוצ'מינר. פאני הצלמת מקפלת את המצלמות והחצובה, גם היא תושבת המקום. "זה מקום מיוחד", היא אומרת לי, "התפיסה כאן ליברלית, מקבלת, של חיה ותן לחיות. לכולם יש פה מקום, ומקבלים כל אחד בדיוק כמו שהוא".

ללכת אל הלא נודע

לא הרחק מיפית, ביישוב מעלה אפרים, התגוררו עד לפני שנתיים ישראל (32) ועטרת-ציון (31) דוצ'מינר, זוג צעיר שקבע את ביתו בסמוך לישיבה שבה למד ישראל. בחורי הישיבה שהתחתנו נהגו להזמין את חזן ואת האוטובוס שלו כהסעה לחברים. בנסיעות לחתונות הכיר ישראל את חזן, וכך הוא שמע על מושב יפית ועל המאמצים והרצון להתפלל במניין. החיזוק הגיע כשישראל התוודע לאחד מתושבי יפית שהיה מגיע למעלה אפרים מדי יום כדי לומר קדיש. חסרונו של מניין ביפית היה מוחשי.

המרחק בין הרעיון לביצוע היה קצר. ישראל החליט שצריך לנסוע ליפית לפחות לשבתות כדי להשלים את המניין, שבאותה תקופה כבר מנה שישה מתפללים קבועים למדי. פעם בחודש משפחת דוצ'מינר הצעירה ארזה ילדים, סירים ופשטידות, צירפה כתגבורת כמה בחורים מישיבת מעלה אפרים ומשפחה נוספת של חברים, וכולם עלו לאוטובוס של חזן שבא לקחת אותם ליפית.

המטרה הראשונית הייתה להשלים מניין. "אבל עם הזמן נוצרה התהוות סביב בית הכנסת", מספרת עטרת ציון. "השבתות ביפית היו אכן טרחה גדולה", היא משתפת בזווית שלה, "החל מבישול כל הסעודות, דאגה לאירוח הבחורים שהגיעו איתנו מהישיבה, להיות עם הילדים בדירה כמעט כל השבת כשאבא עסוק בבית הכנסת, רוב הזמן בלי המרחב הרגיל של הילדים, ובלי חברים". אז מה החזיק אותה להמשיך בפרויקט המשפחתי, בפרט כשהאתגר הלך וגדל? "במהלך השנים נולדו ארבעה ילדים, שיהיו בריאים, וכל פעם חשבתי שזהו, נגמר. ואיכשהו, כל פעם חזרנו", היא מחייכת. יפית כאילו משכה אותם, חרף כל ההחלטות להפסיק. "בסיום כל שבת כזו היינו חוזרים מאוד עייפים, אבל מלאים כוחות ושמחה. תחושת העשייה הברוכה מילאה אותנו בכל פעם מחדש, והרגשת חיבור עמוק לעם ישראל על כל הגוונים שלו".

חמש שנים נמשכה המסורת, עד שהמחשבה שהתבשלה בפנים בשקט הפכה להחלטה - לעבור ליפית. "היינו מגיעים לא רק לשבתות. לאט לאט זה התרחב גם לחגים, פורים ופסח", מספר הרב ישראל, "הייתה תקופה שהגעתי גם באמצע השבוע. עם הזמן נוצרו קשרים לא רק עם מי שבא לבית הכנסת, אלא עם הציבור הרחב". הקשרים נוצרו בכל מיני הזדמנויות. "מישהו מגיע לקריאת מגילה בפורים, אחר כך פוגשים אותו ברחוב, ואחר כך קופצים באמצע השבוע, ומכירים פתאום עוד אחד ועוד אחד". כך יצא שכשמשפחת דוצ'מינר הגיעה לוועדת קליטה, הוועדה כבר הכירה מקרוב את המועמדים.

הרצון לעבור היה ברור, אבל גם ההחלטיות נסדקה בכמה סימני שאלה. "היו לי חששות לפני המעבר", מספרת עטרת ציון, "בעיקר איך לגדל ילדים בלי קהילה דתית, עזיבת הקהילה במעלה אפרים, וכמובן מזג האוויר החם, יחד עם חששות מבעלי החיים הלא נחמדים שוכני המדבר. בנוסף לכך, היה חשש איך יקבלו אותנו. אבל קיבלו אותנו מקסים!" היא ממהרת לספר את הסוף הטוב לפחות בנקודה הזאת. "באופן כללי חששנו איך זה יהיה. מבחינתי זה היה לבוא אל הלא נודע. ההחלטה התקבלה בהרבה תפילות ושיחות מחזקות מבעלי, ועם ברכה מהרב שמואל אליהו, שחיזקה אותנו מאוד". הרב שמואל אליהו, אגב, מלווה את הזוג עד היום בשאלות ובלבטים.

מושגים כמו חזון, שליחות וכלל עם ישראל לא הופיעו בבית הדוצ'מינרים רק עם פרק יפית. כבר תקופה ארוכה קודם לכן היה הרב ישראל חבר פעיל בשורות תנועת 'מעייני הישועה' כמפעיל עמדות הסברה ופעיל מרכזי בארגון. כששמעו ב'מעייני הישועה' על הכוונה של משפחת דוצ'מינר לעבור ליפית, ביקשה התנועה לסייע ולהירתם למשימה. "רצינו לתת גב לדבר המדהים שקורה שם", מספר אביחי בוארון, יו"ר התנועה, "לחיבור הפשוט ולעשייה המבורכת שמחוברת לשטח, בגובה העיניים, חלק טבעי מההוויה המקומית". כך הצטרף הרב ישראל לפרויקט רבני הקהילות של התנועה, והוא אף חבר בהנהלתו. הפרויקט מונה כיום 35 רבנים הפזורים ברחבי הארץ, בשאיפה להתרחבות.

הרב ישראל לא ביקש להגיע לכאן כרב רשמי, ולא הכין תוכניות עבודה בטבלאות. "המטרה שלנו הייתה לעשות משהו אמיתי", משתף הרב ישראל, "לא רצינו להגיע כקבוצה, כגרעין שמגיע מבחוץ, אלא רצינו להגיע אנחנו ולהיטמע, להגיע לחיבור, משהו ישיר, בלי מתווכים. ברגע שעברנו זה קרה מהר מאוד. המושב קטן ולבבי, והקשרים נוצרו מהר. האנשים פה מדהימים, כל אחד נותן את הפן המיוחד שלו. המטרה שלנו היא לאחד. 'ואהבת לרעך כמוך' זו מצוות עשה מדאורייתא. כל השאר מסביב זה חשוב, אבל צריך לחזק את הנקודה הזאת בעם שלנו. גם אנחנו נותנים את הצד האישי שלנו".

כשרות בלי דאגות

נקודת שיא שנתית במושב היא סעודת פורים. "זה אחד הדברים הכי יפים שיש. הסעודה מתקיימת במועדון המושב, פתוחה לכולם, יושבים כולם ביחד, והאווירה ממש מיוחדת". מסתבר שלא היו ימים טובים ליפית כפורים וככיפורים. "יום כיפור ופורים הם שני הימים שבהם בית הכנסת מלא", מחליקה עטרת ציון על ראש הקטנה שעל ברכיה, "כולם מגיעים בתחושת אחווה. בית הכנסת פשוט מלא. זה מדהים".

באירועים ובמפגשים, הכיבוד והארוחות מתחלקים בין כולם. אני מנסה לברר בעדינות אם אין מתחים סביב עניין הכשרות. "אם רוצים, מוצאים פתרונות לכל דבר", מוסיף ישראל, "יש הרבה אירועים, וכולם מתחלקים בהכנות". הוא מציין לשבח את ועדת התרבות והרכזת הקהילתית, שדואגים בעדינות לעניין. "כולם מרגישים בנוח שהם שותפים, מביאים את האוכל, וכל מי שדואג לכשרות, יש לו מה לאכול". עושה רושם שעניין הביחד סביב השולחנות מעסיק אותם יותר מאשר האפשרות שיוכלו לטעום מכל סוגי העוגות.

עטרת ציון מברכת על מתנה נוספת שקיבלה מהחיים ביפית. "למדתי שיש הרבה מעבר לאיך שאתה נראה. אם במקום אחר לא הייתי מתחברת למישהו בגלל איך שהוא נראה, פה מלכתחילה אנחנו נכנסים לעומק. ישר אני רואה אנשים מעבר לחיצוניות שעלולה להרתיע".

חששו במושב מההגעה שלכם?

"בהתחלה, אולי לפני שהכירו אותנו, אני מאמינה שחששו", משערת עטרת ציון, "אבל אחרי זה נהיו חברויות. אנחנו יושבות כמה נשים ביחד, מפגש ראש חודש, או סתם יוצאות ביחד כמה חברות להופעה או לבית קפה, וזה מקסים", היא נזכרת בערב מיוחד שהן חוו לא מזמן. נשות המושב התכנסו לערב הפרשת חלה שנערך להחלמתה של אחת החברות ממחלה. "היה ערב עוצמתי ומדהים. היה שלב שכל אחת שמה יד על הראש של השנייה ובירכה. היה מצמרר ומרגש", עטרת ציון נזכרת ומתרגשת מחדש, "כל אחת מברכת ומתברכת כי זו עת רצון. צעירות, מבוגרות, דתיות, חילוניות, כולן". מעגל נשים צבעוני נושא תפילות אישיות.

"אנחנו רוצים שהמקום פה יהיה חי", הרב ישראל מוסיף. "אז כל אחד, וגם אנחנו, מביאים את הגוון שלנו. אני קורא לזה 'קהילה ישראלית'. זה לא חלוקה של דתיים וחילונים. כל אחד יכול לתת את הנקודה שלו, והאמת היא שלכל אחד יש משהו לתת שאין לאחר. אם מצליחים לפתוח ולרדת מהמסכים ומאיך הוא לבוש ואיך הוא נראה. גם כשיש שיעור, הוא לא מונחת לשומעים מלמעלה, כל מפגש הוא לימוד משותף של כל הנוכחים. זו בדיוק המטרה של 'מעייני הישועה'. החיבור הזה, בית הכנסת הוא של כל עם ישראל, לא רק של הדתיים שמגיעים לתפילה. גם אם אתה מגיע פעם בשנה, וגם אם אתה מגיע כל שבוע, וגם אם אתה מגיע רק לשיעורים. לפעמים בית הכנסת הוא גם מחוץ לבית הכנסת. ועדת התרבות דואגת ליצור פעילויות שיתאימו לכולם. אין כאן שתי קבוצות שמשתפות פעולה, אנחנו קבוצה אחת, עם אחד. מכל אדם יש הרבה מה ללמוד".

אחד הסיפורים שהרב ישראל מעיד שמלווה אותו הוא על "הרב צבי יהודה קוק ששלח קבוצת תלמידים לאחד הקיבוצים. כשחזרו אחרי חודש הם סיפרו חוויות, ועל כמה הם לימדו. 'ומה למדתם אתם?' הקשה הרב צבי יהודה. התלמידים לא הבינו, הרי הם הצד המלמד. 'אם אתם לא לומדים מהם משהו, לא תוכלו ללמד גם אותם'. הסיפור הזה מלווה אותי. מכל אדם יש מה ללמוד. לא באתי כדי להגיד שאני היחיד שיש לי מה ללמד, אלא באתי הרבה ללמוד. נכון שיש לי את הצד הייחודי שלי שאני יכול לתת לאחרים, אבל אני מרוויח מהגוון של אחרים. הקשר עמוק פה. אם היינו נפגשים סתם ברחוב היו הרבה מסכים, ופה אין".

"הרגשתי שביפית תהיה קריאת מגילה"

הפעילות לא נשארת רק בתחומי המושב. בעקבות כמה מקרי פטירה שאירעו בשנה האחרונה במושבים הסמוכים, הרב ישראל נקרא לדגל וארגן מניינים ואת הנדרש מסביב. "נוצר מצב שאנחנו נהיינו כתובת לפניות כאלה", הם אומרים וכוללים גם אזכרות, ולהבדיל ליווי לקראת בר מצוה או חתונה, "אבל נוצר כאן הרבה מעבר", הם מצביעים על הפן האנושי הפשוט, זה שמחבר בין אנשים בלי קשר לגילוי או לכיסוי שלראשם. "התפתחו כאן חברויות, קשרים אישיים עם משפחות".

הם נזכרים באחד מחגי פורים במושב. בליל פורים הרב ישראל קרא את המגילה פעמיים, ושוב פעמיים בבוקר. במהלך הבוקר יצאה המשפחה למנהג היקר לה - ללכת ולחלק משלוחי מנות בכל אחד מבתי המושב. כשהם גילו שהמפתחות של הרכב לא איתם, הם סיכמו שעטרת ציון תחכה בחניה המרכזית בכניסה ליישוב עד לבוא הרכב העמוס משלוחים ואיחולים. "אני יושבת שם", מציירת עטרת ציון, "ופתאום מגיע מישהו לא מהמושב, עם חזות חילונית כולל הקוקו, ושואל: יש פה בית כנסת? עניתי שכן. ויש פה קריאת מגילה? עניתי שבעלי ישמח לקרוא אם הוא צריך".

הטלפון של הרב ישראל צלצל מיד. "עטרת ציון התקשרה אליי - מישהו מחכה לך לקריאת מגילה". ככה נפתחה המגילה בפעם החמישית באותו פורים במושב יפית. "הרגשתי קצת קשה שאני מוריד עליו חצי שעה קריאת מגילה, שלא לייבש אותו. בסוף אמרתי לו, צריך ללמוד את כל המדרשים כדי להבין, זה מאוד מעניין, אולי כשקוראים את זה ככה זה פחות מובן. הוא לא הבין על מה אני מדבר. אמר שהוא הרגיש לגמרי בתוך סיפור המגילה וזה מדהים. ככה התגלגלה בינינו שיחה. מסתבר שהוא נסע מאזור ירושלים לרמת הגולן כדי לעזור לחבר שעובר דירה. שאלתי אותו למה הוא עצר דווקא פה.

"תשמע, הוא הסביר, יצאתי בבוקר, אשתי שאלה אם אני רוצה לשמוע מגילה, אמרתי לה – יהיה בסדר, אני אמצא מקום. כשנסעתי אמרתי - אני אסע, מקום שאני אקרא את השם ואגיד יש סיכוי שיש פה קריאת מגילה – אני אכנס אליו. שאלתי אותו למה הוא עצר דווקא כאן. לא יודע, ענה הבחור, קראתי יפית בשלט, ואמרתי: כאן תהיה קריאת מגילה. תשמע, אמרתי לו, אין בית כנסת ממצפה יריחו ועד שדמות מחולה, 60 קילומטר לא היית מוצא בית כנסת חוץ מיפית. לא רק זה, אנחנו גם שכחנו את המפתחות כדי שאשתי תחכה לך בחניה בכניסה למושב".

זו רק דוגמה אחת, אבל הזוג דוצ'מינר מרגישים סייעתא דשמיא בכל צעד. "רק בארבע השנים האחרונות הכנסנו שלושה ספרי תורה שפשוט הגיעו אלינו, ככה פתאום נחתו עלינו, בלי שתכננו. גם בית כנסת חדש נחנך".

"את ספר התורה האחרון הכניסה משפחה לא דתית. ישבתי ודיברתי עם חבר המושב שתרם את ספר התורה ועם אחיו, שאמר משהו בצרפתית וצחק. התורם תרגם לי, שאחיו אומר שמעכשיו הוא כתורם הספר יצטרך לבוא כל שבת לתפילה. אמרתי ל: תשמע, בית הכנסת שלך כמו שהוא שלי. הוא שייך לכולנו, וכל אחד מגיע מתי שהוא מגיע. הוא ענה לי: אתה יודע, בגלל זה אנחנו אוהבים אתכם. אתם מקבלים את כולם, ומכילים את כולם. בית הכנסת שלנו הוא באמת חם ומחבק. יש בו שמחה, רוקדים כל ערב שבת וזה לא מובן מאליו. אין כאן גרעין של בחורי ישיבה, הכול מקומי".

כדוגמה נוספת לחיבור הפשוט במושב, הם מביאים את הילדים. "בשבת האחרונה היו כאן אחרי הצהריים בערך עשרה ילדים. לא משהו מתוכנן, סתם חברים שבאו לשחק". הם מתפעלים מהיכולת של הילדים להתחבר בקלות. "הילדות לא מסתכלות על החוץ של האנשים במושב, הן מרגישות שאוהבים אותן והן אוהבות בחזרה".

לא חששתם שהילדים ייחשפו לכל מיני דברים?

"לצערנו הרב אין ביטוח לילדים בשום מקום ולגידול ילדים אין נוסחה", עטרת ציון עונה בפשטות, התשובה ברורה לה. "ברור שצריך לשמור על ילד, לטפח אותו ולהגן עליו, אבל ההתמודדות תיתן לו הרבה יותר כוחות מאשר שהוא יישאר בפנים עם כל השאלות. אז התפקיד שלנו הוא להוסיף בבית הרבה ערכים וחוסן. סיפורי צדיקים ודיבורים, ושאלות ותשובות. הבנות הגדולות, בנות שש ושבע, שואלות שאלות אמוניות שילדים שואלים היום בגיל 13‑14. צריך לדבר, לא צריך להדחיק".

הילדים לומדים בבתי ספר ובגנים שכולם מצריכים נסיעה. החברים במושב כוללים כמה דתיים וגם כאלו שלא. "הבנות ילכו לחברות בשבת, גם אם הן ממשפחות לא דתיות. התלבטנו על זה מאוד, אבל ראינו שהמשפחות מכבדות".

בין מפגש לחברות, עטרת ציון מרגישה עוד זכות מיוחדת שמתגלגלת לפתחה. "באמצע ארוחת הערב עם הרעש והבלגן של הילדים, נשמעות דפיקות מהוססות בדלת. אני פותחת ורואה מולי אישה לא מוכרת ששואלת בהיסוס: 'סליחה, את יודעת איפה המקווה?' המקווה פה נפתח רק בתיאום מראש עם הבלנית. האישה נראתה נבוכה והזמנתי אותה פנימה, יצרתי קשר עם הבלנית, ודאגתי לצייד אותה בכל מה שהיא הייתה צריכה. שמחנו שזיכו אותנו מלמעלה להיות במקום ובזמן הנכון".

להיות האיש הנכון בזמן ובמקום הנכון זו זכות. לפעמים גם אמנות של ממש. לדעת להלוך מול רוחו של כל אדם, להתמקד בעיקר ולצלול למשותף במקום למפריד. השמש של שלהי הקיץ בבקעה חמה. אבל יש רוח דקה שסודקת את החום. אנשים עם כנפי רוח עושים נחת רוח למקום, ולמקום.

lechisha@gmail.com