שומרת על הגחלת

בין סמטאותיה של פקיעין צועדת מרגלית זינאתי בת ה‑84 בזריזות. אישה קשישה, נמוכת קומה, עטויה מטפחת צבעונית ועם ברק בעיניים.

זינאתי פוסעת על המדרכה הצרה בעליות התלולות של פקיעין, כשהיא נתמכת במקל הליכה מעץ. למרות גילה המתקדם, קצב הליכתה מהיר והחלטי. מזג האוויר בבוקר הגלילי קר במיוחד.

טיפות גדולות של גשם נוקשות על גגות הבתים הישנים. מרגלית מטפסת בגרם המדרגות המוביל לביתה, מדרגה אחר מדרגה. היא פותחת את שער הברזל ושולפת מכיס סינרה צרור מפתחות כבד. באצבעותיה היא לופתת בחוזקה את מפתחות המתכת המחלידים של בית הוריה, של בית הכנסת העתיק ושל בית הקברות היהודי. את הצרור הישן היא שומרת דרך קבע בכיס סינרה, שומרת עליו מכל משמר שלא יאבד או יילקח בידי זרים, חלילה. מגינה בקנאות על תמצית חייה.

מיום שנולדה נושאת מרגלית זינאתי על כתפיה את מורשתו של היישוב היהודי בפקיעין. על גבה השפוף טעונים זיכרונות בני אלפיים שנה. על פי המסורת, משפחתה היא נצר למשפחת כוהנים שעבדה בבית המקדש, ורציפות מגורי משפחתה בפקיעין נשמרה מאז חורבן הבית השני. הוריה, יוסף ומזל-סעדה, ילידי פקיעין, גידלו שם את שני ילדיהם, שאול ז"ל ומרגלית. משפחה יהודית שמתגוררת מדורי דורות בלב כפר שתושביו הם דרוזים, מוסלמים ונוצרים. בני המשפחה ידעו ימים מאושרים של רוגע ושלווה, אך גם עיתות מלחמה שבהן הותקפו בברוטאליות על ידי כנופיות ערביות. כמה פעמים אף גורשו מהכפר בבושת פנים, אך לא נרתעו והתעקשו לשוב לביתם, דבקים באדמת המקום.

לאחר פטירת הוריה עבר הלפיד לידיה. זינאתי, הנצר האחרון למשפחה, לא נישאה מעולם. את הבחורים שבאו לבקש את ידה בצעירותה דחתה כדי לא לפגום במשימה הכבדה שהוטלה עליה. את חייה הקדישה בפשטות גמורה למטרה אחת ויחידה: שימור סיפורו של היישוב היהודי בפקיעין. כיום משמשת זינאתי כעין מיצג היסטורי מהלך לאלפים הרבים המבקרים במקום. המבקרים, אנשים, נשים וטף, צעירים ומבוגרים, דתיים וחילונים, ניגשים אליה, מתעניינים, מאזינים מרותקים לסיפור חייה האישי-לאומי, וכאילו חשים בקרבתה את משק כנפי ההיסטוריה.

לטאטא עלים עם שחר

"בסוכות, עם גמר איסוף הפרי, בא לעולם גם פרי בטנה של סעדה. היא ילדה בת. את שלייתה הטמינו עמוק באדמת הרצפה ליד האח, סגולה שתהיה הילדה יושבת בית" (כל הציטוטים מתוך הספר 'אנשי פקיעין' של רבקה אלפר, הוצאת עם עובד).

מרגלית, שנולדה וגדלה בפקיעין, מכונה בפי שכניה "מרגלית בינת אל-בלד" - מרגלית בת הכפר. כשהיא מדברת אפשר בקלות להבחין במבטא ערבי כבד השגור בפיה. ביתה הקטן והצנוע מורכב מחדר שינה בודד, מחסן ומטבח. בהתלהבות היא מזמינה אותי להיכנס פנימה לחדרה. היא קוטפת לימונים מהעץ בחצר, מפנקת בתה צמחים חם. זינאתי עורכת לי סיור במחוזות ילדותה. אישה מלאת מרץ שמובילה אותי בתזזיתיות בין מרכז המבקרים, החצר, ביתה הפרטי ומבנה בית הכנסת העתיק.

על בית הכנסת היא שומרת בקנאות. מדי בוקר עם שחר, בשעה שש בדיוק, זינאתי משכימה קום ויורדת לרחבת בית הכנסת, שם היא מטאטאה במקל קש קטן את העלים שנשרו מעץ התות העתיק. כל עלה שנופל נזרק הישר לפח. "בחורף יש עלים, ובקיץ יש תותים שנופלים על הרצפה. תמיד יש עבודה", היא מחייכת. זינאתי דואגת גם לניקיון בית הכנסת עצמו, לפני בוא המבקרים. בית הכנסת ששוכן סמוך לביתה שוקם בשנת 1873, ומשובצות בו שתי אבנים שנלקחו מבית כנסת קדום שנבנה מאבני בית המקדש. על לוחות האבן העתיקים תבליט של ארון הקודש ושל מנורת שבעת הקנים. "בית הכנסת הזה", פונה אליי מרגלית תוך שהיא מצביעה על ארון הקודש והאבנים העתיקות, "מלמד על החיים היפים שהיו פה".

מרגלית זינאתי נולדה בתחילת החורף של שנת 1931. את ילדותה ובגרותה העבירה בפקיעין שבגליל העליון, לא הרחק מהעיר מעלות. ביישוב גרים למעלה מ‑5,000 תושבים. רובם כאמור דרוזים, מיעוטם נוצרים והיתר ערבים מוסלמים. ומה בנוגע ליהודים בפקיעין? היישוב היהודי בפקיעין הוא היחיד בארץ, מלבד ירושלים, שבו על פי המסורת לא פסקה ההתיישבות היהודית מעולם. על פי רשימות המיסים של הממשל העות'מאני, היו בפקיעין באמצע המאה ה‑16 בין 33 ל‑45 משפחות יהודיות, בהן משפחת תומא-הכהן ובני משפחת זינאתי. נוסף על בית הכנסת העתיק המצוי במרכז הכפר, ישנו בפקיעין גם בית קברות יהודי, ועל פי המסורת בפקיעין נמצאת גם המערה שבה התחבאו רבי שמעון בר יוחאי ובנו מפני הרומאים, ובה כתבו את ספר הזוהר. רבים מחוקרי ארץ ישראל במאה ה‑19 טענו שהיישוב היהודי בפקיעין נמשך למעלה מאלפיים שנה.

"כשבית המקדש נחרב, הלכו חלק מהיהודים לגלות וחלק באו לגליל", מסבירה זינאתי. "בהתחלה חיו רק יהודים בפקיעין. לפני 500 שנה בערך הגיעו לכאן גם הערבים המוסלמים, הנוצרים והדרוזים". מילדותה זכורים לה בעיקר יחסי שכנות טובים בין תושבי הכפר השונים. "כל אחד התפלל לפי האמונה שלו. בשמחת תורה היהודים היו רוקדים עם ספר תורה בכפר וכולם שמחו ומחאו כפיים. בחגים הלכנו זה לזה לאחל חג שמח. בפסח היינו מביאים להם מצות. היינו מכבדים זה את זה", היא אומרת. "היינו משחקות החברות חמש אבנים, מפטפטות ומתגלגלות מצחוק. עד היום יש לי חברות ילדות בכפר".

"ומי כמרגלית הייתה יודעת לשאת כד מים קטן על ראשה בלי עזרת הידיים, מבלי לאבד טיפה? מי כמותה יודעת לכבס ליד המעיין, לברור חיטה ולאפות פיתה?".

בבית שבו נולדה וגדלה, דרו בני המשפחה בכפיפה אחת עם בעלי החיים שגידלו. משפחתה הפלאחית התפרנסה בעיקר מחקלאות. "ההורים שלי חיו מחקלאות, גידלו זיתים, חומוס, תרנגולות, עיזים. אני עזרתי להם במה שרק אפשר". בשנת 1938 החמיר המצב הביטחוני וכ‑50 היהודים תושבי פקיעין נאלצו לעזוב את בתיהם. משפחת זינאתי עזבה ביחד עם כל היהודים את פקיעין ונדדה לחדרה. "הפורעים רצו לרצוח את אבא. הם איימו להוציא אותו להורג. הם אמרו שחבל על הכדור של הרובה והכינו מדורה ונפט כדי לשרוף אותו. אבל השכן המוסלמי התערב וברגע האחרון הציל את החיים של אבא. בגלל המצב המתוח, השלטונות הבריטיים הודיעו שכל היהודים יעזבו את הכפר. לא הייתה לנו ברירה. עזבנו את הבית ועברנו לחדרה. לאבא היה מאוד קשה לעזוב את האדמה ואת הבית".

יהודי פקיעין, שנאלצו לעזוב את רכושם וביתם מאחור, כינו את המעבר שנכפה עליהם בשם "גלות חדרה". לאחר כשנתיים, בשנת 1940, חזרה לפקיעין משפחה יהודית אחת, הלא היא משפחת זינאתי. מאז התגוררה המשפחה בכפר לבדה, בלי משפחות יהודיות נוספות. "מכל היהודים רק אנחנו חזרנו. הם היו סתם פחדנים. אנחנו לא מפחדים מאף אחד, רק מההוא למעלה", היא מפנה את מבטה לשמיים.

בת 14 עזבה מרגלית את הכפר, ולראשונה בחייה נפרדה מהוריה כדי ללמוד בבית ספר בקיבוץ יגור. באותן שנים לא היה בית ספר יהודי בפקיעין וההורים שדאגו לעתידה, שלחו אותה הרחק כדי לרכוש השכלה. "למדתי שם שנה. כשהגעתי לא ידעתי אפילו את האל"ף בי"ת. למדתי הכול מהתחלה. אחרי שנה ביגור שלחו אותי למוסד דתי בירושלים". מרגלית הנערה התקשתה להתרחק מבית הוריה, ולאחר שנתיים נוספות בפנימייה שבה לכור מחצבתה. "הייתי באה פעם בחודש הביתה וזה היה לי קשה. התגעגעתי וגם היו צריכים את העזרה שלי בבית, אז החלטתי שאני חוזרת ודי".

לא מפחדת מהשכנים

"מרגלית ערה וזריזה, פיקחית, בעלת אופי ורבת חן וחוש הומור יש לה. ונמשך כל הכפר אחריה. כשהיא הולכת למעיין לשאוב מים, כבר יודעים בבית כי תאחר לשוב, שיעכבוה בדרך מכל עבר".

כבר בילדותה ניחנה מרגלית בכושר מנהיגות ובחוש הומור יוצא דופן. תכונה בולטת נוספת, שמסייעת לה עד היום, היא חוסר מורא מאיש. כנערה ראתה ילד ערבי מיידה אבנים לעבר מטיילים יהודים שעברו דרך הכפר. מיד ניגשה אליו בכעס ואמרה: "ליידות אבנים על בני אדם זו גבורה? נראה אותך זורק עליי אבן, נראה איזה גיבור גדול אתה". בהמשך פנתה להוריו של הילד והתלוננה על התנהגותו הקלוקלת. גם בהמשך חייה, בסכסוכים לוהטים עם שכניה מהכפר, זינאתי לא נרתעה ודבקה באמת שלה. "לא יעזור לאף אחד, אף אחד לא יזיז אותי מפה", היא שבה ואומרת נחרצות.

במלחמת העצמאות הייתה נערה בת 17. אנשי כנופיות הגיעו כדי לפגע ביהודים, ושוב נאלצה המשפחה בעל כורחה לעזוב את הכפר לנהריה. "הפורעים איימו עלינו ואמרו לנו לעזוב את הבית תוך 24 שעות. אבא ביקש מהם עוד קצת זמן כי היה ליל שבת, אבל הם לא ויתרו לנו. נשארנו ערב שבת בבית, ובשבת נעלנו את הבית ועזבנו. לא לקחנו שום דבר איתנו", היא נאנחת למרות השנים הרבות שחלפו מאז. "הגענו לנהריה בלי כלום. עם מזרן אחד לכולם. לא ידענו מה לעשות, איפה לישון. שמו אותנו בצריף מפח, כמו מחסן". לאחר כמה חודשים, בתום המלחמה ולאחר הקמת המדינה, שבו בשנית לביתם בפקיעין.

בשנות השבעים עבדה מרגלית לפרנסתה במפעל טקסטיל בנהריה. יותר מעשור עבדה שם, עד שגמלה בלבה ההחלטה לשוב ולסייע להוריה בעבודות האדמה והבית. אביה של מרגלית, יוסף, הלך לעולמו בשנת 1982, והאם נפטרה בשנת 1999 בהיותה בת 103. לאחר פטירתם מונתה מרגלית לשמור על ההקדש היהודי בפקיעין.

יצחק בן צבי, היסטוריון ונשיאה השני של מדינת ישראל, חקר את רציפות היהודים בכפרים בגליל. כך הכיר מקרוב את משפחת זינאתי. בן צבי פרסם מחקר על היישוב היהודי בפקיעין. במחקרו כתב כי בפקיעין נשמרה רציפות היישוב היהודי עוד מימי המשנה. הוא שמר על קשר רציף עם משפחת זינאתי, והם פנו אליו לא אחת בבקשת עזרה וסיוע. גם רעייתו רחל ינאית-בן צבי נרתמה להפרחת "הפינה העברית הקדומה". הזוג בן צבי הקדיש מאמצים לשימור המורשת היהודית בפקיעין, אך לא היה היחיד בכך. על משפחת זינאתי נכתבו לאורך השנים מחקרים רבים והם אף תועדו בסרטים המוקדשים לדמותם הייחודית. רק לאחרונה התגלו ונחשפו סרטונים עתיקים משנות החמישים של המאה הקודמת, שבהם נראים הוריה יוסף ומזל-סעדה, האח שאול שהלך לעולמו ומרגלית כשהם מתועדים בחיי היומיום בכפר. "רואים אותי נערה עם הכד הולכת להביא מים מהמעיין במרכז הכפר, את אמא עושה פיתות עם בצק, את הגברים עובדים בשדה ואת אבא עושה קידוש. מאוד התרגשתי לראות את אבא ואמא שלי ואת אחי שאול. ממש בכיתי", היא אומרת.

גם לאחר מות הוריה, מרגלית התעקשה להישאר בפקיעין, נאחזת בציפורניה במקום. "האמת, לא תמיד היה לי קל. היו שנים ששאלתי את עצמי: מה אני יכולה לעשות לבד מול כולם? זה היה כפר יהודי ועכשיו אני חיה כאן לבד. אבל לא הרמתי ידיים והמשכתי לחיות רגיל את החיים שלי בכפר. לקום בבוקר, לשמור על בית הכנסת, להיות פה".

השינוי הגדול בהכרה הציבורית התחולל לפני כמעט שני עשורים, במפגש כמעט מקרי בין זינאתי לאוריאל רוזנבאום, יוצר ושחקן בוגר ישיבת ההסדר במעלות הסמוכה. רוזנבאום ביקר באקראי במקום, שוחח עם מרגלית והלך שבי אחר סיפורה. ביקור רדף ביקור, והקשר בין השניים התהדק. זינאתי פתחה את סגור לבה, ושיתפה את הבחור הצעיר בפרוטרוט בסיפור חייה. רוזנבאום מצדו הרגיש שמדובר בסיפור היסטורי בעל ערך לאומי ונשאב לעשייה לקידום המקום.

במשך הזמן בנה רוזנבאום מופע מרתק בשם 'פיסות של פקיעין', שמועלה בשיתוף פעולה שלו עם מרגלית. המופע מוצג בבית המשפחה בעקבות סיפור חייה המופלא. רוזנבאום מנגן בגיטרה, שר ומנהל דו שיח ער עם מרגלית. היא מצדה משיבה לו בטבעיות תוך כדי קילוף גרעיני פול, כאילו מדובר בשחקנית מלידה. בתום ההצגה הקהל מוזמן לשאול את מרגלית שאלות. "המפגש הזה, בגובה העיניים, של המבקרים עם מרגלית, שהיא סמל לציונות ולהיסטוריה היהודית, משאיר רושם על כולם", מציין רוזנבאום.

לפני יותר מעשור הוקמה עמותת בית זינאתי. העמותה שמה לה למטרה לפתח מרכז תיירות בפקיעין, לצד מרכז חקר לשימור מורשת יהודי פקיעין והגליל. במקום קיים גם מוזיאון למבקרים הרבים. לאחרונה זכה בית זינאתי להכרה כאתר מורשת, ובימים אלו הוא זוכה לשדרוג בסיוע משרד ראש הממשלה. מרגלית עצמה תזכה בפרס בכנס ירושלים הקרוב של העיתון 'בשבע'.

רוזנבאום, שמקדיש את מרצו לקידום האתר, מסביר כי "יש הרבה מקומות שעוסקים במורשת העם היהודי, אבל לפקיעין ולסיפור של משפחת זינאתי יש ערך מיוחד כחלק מסיפורם של היהודים שלא גלו. הסיפור הזה כאילו יצא מדפי ההיסטוריה של העם שלנו", הוא מסביר את התמסרותו למקום. "התאהבתי במקום, באישה הזאת ובמפעל החיים שלה. אני נפעם כל פעם מחדש איך היא עדיין קוצרת חיטה, מוסקת זיתים, מקלפת פולים ושומרת על בית הכנסת במסירות". מרגלית מביטה ברוזנבאום ולוחשת: "אוריאל הוא כמו בן בשבילי. אם הוא לא היה - לא היה פה כלום".

בשנים האחרונות נוסעת מרגלית מדי יום לבית הקשיש במעלות. שם, במועדון, היא לוקחת חלק פעיל בחוגים לגיל הזהב ונפגשת עם חברים בני גילה. "אני אוהבת לפגוש את החברות במועדון ולעשות התעמלות". מרגלית, אישה חברותית ומלאת אנרגיות, נהנית גם לקבל את פני קבוצות המבקרים שמגיעות לביתה לאורך השנה.

"תמכרו אתם את הבית שלכם"

"פעם שוחח יוסף זינאתי על משאת נפשו לחידוש היישוב היהודי בפקיעין: 'חרפה היא. יישוב יהודי מהמסד ועד הטפחות, ויהודים אין בו. הרי זה כמו לנטוש מולדת'".

ניסיונות לחדש כקדם את חיי הקהילה היהודית בפקיעין, היו גם בעשורים האחרונים. הסוכנות היהודית וקק"ל רכשו 12 מבנים נטושים במרכז הכפר במטרה לעבות את היישוב היהודי בפקיעין העתיקה, אך לא ניתן היה לאכלסם בשל מצבם הרעוע. במקביל לכך פעלו עמותות יהודיות לרכישת בתים. כשמונה משפחות הגיעו לפקיעין והתגוררו במקום יותר מארבע שנים, בניסיון לחיות בדו-קיום אמיתי עם שכניהן. מנגד, הצטברו במהלך השנים עדויות להתנכלויות של החברה הדרוזית בפקיעין כלפי היהודים המתגוררים בה וכלפי קבוצות שמבקרות במקום. התושבים הוותיקים העלו טענות על ניסיון השתלטות של התושבים היהודים על הכפר.

באחד מלילות חודש מרחשוון תשס"ז פרצו בפקיעין מהומות קשות שכללו פציעת שוטרים, גרימת נזק לניידות וגניבת ציוד מתוכן, ופגיעה קשה ברכושם ובביטחונם האישי של התושבים היהודים. לאחר שהמשפחות היהודיות נסו על נפשן, הוצתו חלק מהבתים ובאחרים נזרע הרס וחורבן. בלית ברירה נאלצו אותן משפחות לעזוב את ביתן ללא שוב. "קיצונים יש בכל מקום, מה לעשות", נאנחת מרגלית. מאז אותו ניסיון שכשל, מתגוררת מרגלית זינאתי בפקיעין כמעט לבדה. במהלך היום היא מוקפת בעובדי בית זינאתי ובנות השירות, אך בערבים ובסופי השבוע היא נותרת לבדה.

כבר שנים את גרה כאן לבד, את לא מפחדת?

"מי שמפחד - הוא לא יהודי. יש אלוקים גדול והוא שומר עליי".

לא חשבת אף פעם לעזוב?

"אני גרה בבית שלי. כאן נולדתי, כאן אני חיה. למה לעזוב?! אם אני אלך לא יהיה זכר ליישוב היהודי פה. מי ישמור במקומי על הגחלת? היו כמה תושבים מהכפר שניגשו אליי וביקשו ממני לקנות את הבתים ואת האדמות בעד הרבה מאוד כסף. אמרתי להם 'לא'. הודעתי להם שאין על מה לדבר. נאבקתי לשמור על האדמות האלו. לא תמיד זה היה קל. אחד השכנים ביקש ממני פעם לעשות לו טובה ולתת לו לזרוע באדמה שלי ואני, לא יודעת למה, הסכמתי. יום אחד קראה לי אחת החברות שלי מהכפר ואמרה לי בלחש: 'את עיוורת. הוא רצה לזרוע בגינה שלך, למה? הוא רוצה להשתלט על האדמה הזאת'. מיד ניגשתי אליו והודעתי לו שהוא חייב לפנות את השטח. אנשים מהכפר אומרים לי 'תמכרי את הבית', ואני עונה להם 'תמכרו אתם את הבית שלכם'. זה הבית שלי ואני לא אזוז מפה לעולם".

לא עולים לך לפעמים הרהורי חרטה על המחיר האישי שנאלצת לשלם?

"לא", היא דוחה את השאלה באחת. "זה נכון שיכולתי לגור בכל מקום שהייתי רוצה, בתנאים יותר טובים מפה, אבל ויתרתי כדי לשמור על בית הכנסת. אין מה לעשות, צריך לשמור על המקום הזה. אבא שלי גר פה, סבא שלי וסבא של סבא שלי, דורות שלמים גרו פה, אז מי אני שאפסיק את השרשרת? מה פתאום".

בכל זאת, לא התחתנת...

"לא רציתי להתחתן. אני אתחתן ואעזוב? בשום אופן. איך אני אעזוב את ההורים שלי? את הכפר? היו הצעות, ואמרתי 'אני את פקיעין לא עוזבת בחיים'. יש לי אחריות ואני מעבירה את זה הלאה לכל המבקרים. זה התפקיד שלי".

מה יהיה בפקיעין בעוד כמה שנים?

"מה יהיה אחריי? עוד חמש דקות אני לא יודעת מה יהיה. מי יודע כמה זמן אני עוד אחיה? אף אחד לא יודע כמה זמן אלוקים נותן לו. אולי אני אהיה פה עוד חודש, עוד שנה, שנתיים או עשר שנים, אין לי מושג. כל עוד אני כאן, אני אשמור על המקום".

כשאני מבררת האם לדעתה בשנים הבאות תוסיף פקיעין לשמש מוקד תיירות בלבד, זינאתי מדגישה כי החלום של יישוב יהודי בפקיעין עדיין בוער בקרבה: "זה החלום שלי. אני מקווה שיחזרו לכאן יהודים. שלא רק אני אחיה פה, אלא יבואו לכאן עשרות יהודים", היא אומרת ומיד מדגישה: "אני לא אומרת לגרש את הערבים, אלא לחיות כאן יחד. אם רוצים, אפשר להסתדר ביחד".

בסוף הסיור אנחנו מתיישבים במרכז המבקרים, מתחממים ליד האח הבוערת. רוזנבאום מביט במרגלית שיושבת על כיסא קש נמוך ונשענת על מקל ההליכה, ואומר: "זו אישה שלקחה תפקיד עצום על הכתפיים שלה, גם במחיר אישי כבד מאוד. מי מאיתנו היה מוכן לשלם מחיר כזה?! האישה הזאת הקריבה את החיים כדי להמשיך את המקום הזה לדורות הבאים. זה מעורר השראה. אני חושב שיש כאן, בסיפור של מרגלית, משהו כמעט מיסטי. מרגלית היא דמות מהאגדה. לפעמים אני מדמיין איך המשיח בדרכו לירושלים יגיע קודם כול לכאן, לפקיעין, ויבקש ממרגלית ברכה".

rivki@besheva.co.il