התחלה: אפריל 1930, דנציג, מקום בחסות בינלאומית "שלא קיים היום יותר מבחינה משפטית". כשהיה בן ארבע ביקר אביו בארץ והכין את הקרקע לעליית המשפחה, "הוא הבין שנצטרך לעזוב את אירופה". האב היה נצר למשפחה שעסקה בסחר בדגים מלוחים בקנה מידה עולמי. "בארץ העיסוק הזה היה בלתי אפשרי", אז הוא נכנס לשותפות עסקית עם המשפחות המייסדות של תל אביב. האם, אולגה, גידלה את הילדים. הוא האח הצעיר לאידית. פוליטי מלידה: כשעוד לא מלאו לו שש צייר קריקטורה של היטלר, "ההורים נורא נבהלו כי הייתה לנו עוזרת גרמנייה". בבית הייתה אווירה ציונית ויהודית. ארצה עלינו: "הרגשתי שנולדתי פעמיים. לראשונה בדנציג, ופעם שנייה בגיל שמונה בתל אביב. תוך שנה הפכתי לצבר". הלימודים היו בגימנסיה בן יהודה והתיכון ב'גאולה'. בגימנסיה היו לפעמים יותר מ‑40 תלמידים בכיתה, "ולמרות זאת הלימודים היו ברמה גבוהה. היו מורים יוצאים מהכלל". אבל למען האמת "באותה תקופה קיבלתי יותר בתנועת הנוער". תנועת נוער: 'הבונים', תנועה שהתפלגה מהצופים. "זו הייתה תנועת נוער אקטיביסטית שנטלה חלק במאבק הלאומי על הקמת המדינה. היו לה גרעינים וחלקם השתלבו בקיבוצים שונים". שלוש ארבע ולעבודה: בסוף השישית עזב את הגימנסיה, יצא לעבוד ונרשם לבגרות אקסטרנית. במקום צבא: מסיבות בריאותיות צה"ל הצעיר לא הסכים לגייסו לשורותיו במלחמת השחרור, אבל כן שלח אותו לשליחות סודית בארצות הברית: "פרקנו ציוד צבאי מאניות, כדי להביא לישראל. זה היה תוך סיכון אישי, כי היה אמברגו על נשק". אקדמיה: את לימודי התואר החל בכיוון העיתונאות, "אבל אחרי סמסטר הבנתי שמעניין אותי הנושא עצמו". אז הוא חתך לכיוון יחסים בינלאומיים, כלכלה ומשפט. בהמשך סיים גם תואר שני במסלול הזה. לא מרים ידיים: בסיום הלימודים ניסה שוב ושוב להתגייס אך נדחה. "ניצלתי פרוטקציה והוצבתי אחרי טירונות במודיעין, באגף שעסק בנושאים בינלאומיים". בהמשך יצא לקצינים. מלחמת סיני פרצה כשהוא כבר שוחרר, "קראו לי בחזרה". כנפי רוח: תוך כמה שעות היה על מטוס דקוטה יחד עם משלחת צה"ל לעבר קפריסין, "כדי להיות בקשר עם הצבא הצרפתי לקראת פקודת פלישה". לפני כן עבר אצל דוד בן גוריון, "שנתן לי מעטפה והוראות אחרונות". במשך השנים שירת במודיעין וביחידת דובר צה"ל והגיע לדרגת סגן אלוף. שירות החוץ: אחרי המלחמה היה צוער במשרד החוץ ושובץ במחלקת צפון אמריקה. "הייתי איש הקשר בין המחלקה ולשכת ראש הממשלה. מדי יום התייצבתי בפני טדי קולק או בן גוריון". האישה שאיתו: כנה. "שם לא שכיח, שכבר היה אצל סבתא רבתא שלה". אביה היה איש עסקים בינלאומי, ממשפחה שורשית בפרדס חנה, שעברה זמנית לז'נבה, "מדי קיץ הגיעה המשפחה לישראל". המפגש הראשון נוצר אצל ידידה משותפת כשכנה הייתה בת 16. שנה אחר כך, כשקיבל הצעת שידוך, הוא זיהה את השם המיוחד של הבחורה, "ידעתי שכנה זאת היא". הברכה: שלושה ילדים. מיכל מנהלת את חוג הידידים של האופרה הישראלית, ויש לה בן על סף גיוס. יעל, אדריכלית ומעצבת פנים, שני ילדיה משוחררי חיל המודיעין. וגדעון שעובד עם האב ומנהל חלק גדול מהפעילות הכלכלית, העשיר את המשפחה בנכד חדש. שינוי כיוון: אחרי החתונה הייתה ציפייה לילד, מה שהביא להחלטה לא לצאת לשליחויות במשרד החוץ. אביה של כנה הקים בנק ליצוא ויבוא בתל אביב והמשפחה הציע שישתלב. "ביקשתי חל"ת ממשרד החוץ. אמרו לי שאם ארצה אוכל לחזור. איש לא ידע שאחזור כעבור שנים ממקום אחר". החיידק מתעורר: כעבור זמן לא רב הוא חזר לזירה הציבורית. "מוש חביב, עורך דין וחבר שנפל במלחמת ששת הימים, קירב אותי לחוגי הצעירים של מפא"י שעמלו לפרוש ממנה והביאו להקמת רפ"י. הייתי מאלה שהניחו את התשתית לכך". כנסת נכבדה: כשחברי רפ"י חזרו לחיק מפא"י הוא נשאר עם בן גוריון שנותר בחוץ, ב'רשימה הממלכתית'. הבחירות הביאו אותו לסף הכנסת, אך הוא נשאר בחוץ. כשבן גוריון התפטר מהכנסת, הוא נכנס וכיהן במגוון ועדות. רק הליכוד: בתחילת שנות ה‑70 הייתה יוזמה להקמת הליכוד. "היה לי תפקיד די חשוב בזה. כי לולא הסכמתי, הרשימה הממלכתית לא הייתה מצטרפת ליוזמה". הוא זוכר את הפגישה בבית הקפה התל-אביבי עם אריאל שרון, "העלה את ההצעה של איחוד כמה מפלגות". עם הסכמתו של מנחם בגין נולדה מפלגה חדשה בישראל. "היה לנו תפקיד חשוב במפלגה. היינו קבוצה שהייתה במקור במפלגת העבודה וזה נתן לגיטימציה לאנשים שאינם מן הימין להצביע לה". יותר מסגן: משה דיין כיהן כשר חוץ בממשלת בגין והציע לשובל להיות סגנו. זה לא הסתייע, "אבל הייתי במשרד החוץ עם יותר סמכויות מסגני שרים רגילים. בגלל מערכת היחסים הטובה עם שירות החוץ קיבלתי ידיעות בזמן אמת, ויכולתי לפעול בלי עיכובים ביורוקרטיים שחוסמים את מערכת ההסברה היום". כלכלה בונה מדינה: עוד לפני מלחמת ששת הימים המשפחה החליטה להקים את 'בנק ירושלים' כחברת בת שתעסוק בירושלים ו"בשנת 67' כל העניין קיבל תנופה". בין השאר הוא סייע להקים את 'טבע' ולתת דחיפה לתעשיית הטקסטיל שהייתה אז בשיאה. "הרגשתי שאני לא עוסק בבנקאות שגרתית אלא מסייע למדינה להתפתח כלכלית". אדוני השגריר: לאחר הפסקה מבית הנבחרים וריצה במסגרת מפלגת תל"ם שכשלה, הוא שב לכהן בכנסת ה‑12 כח"כ בליכוד. שר החוץ דאז, משה ארנס, הציע לו לכהן כשגריר ישראל בוושינגטון. כבר ביום הראשון לתפקיד הוא התייצב מול בוש האב. "בדיוק הייתה תקרית בהר הבית. לא היו לי מאה ימים של חסד. אפילו לא מאה שעות". הערבויות: בתקופתו של שמיר כראש ממשלה מערכת היחסים עם ארצות הברית הייתה מורכבת. "נשארתי גם תקופה אחרי שרבין החליף את שמיר, והבאתי את עניין הערבויות לקליטת עלייה לסיום מוצלח". כשחזר ארצה, הוא תמך בנתניהו ונתן לו במה. הבמה: הוא ייסד וניהל את הבמה לעניינים ציבוריים ומדיניים על שם משה דיין. מדי שבועיים היה כנס שדן בנושא שעל הפרק. "זה היה הפורום הראשון שבו הופיע נתניהו עוד בתקופתו כשגריר באו"ם". השיבה לוושינגטון: כשנתניהו ניצח בבחירות הוא שאל מה דרישותיו בתמורה לתמיכתו בו. "אמרתי: אין לי דרישות. אם תרצה לשלוח אותי לוושינגטון להשלים את המלאכה, אשמח". הוא כיהן כשגריר עד שנת 2000, כולל ועידת וואי ועד שמונה חודשים לתוך הקדנציה של ברק. המנוי הוותיק ביותר: כבר בהיותו תלמיד בית ספר היה לו מנוי לתזמורת הפילהרמונית "אז עוד קראו לה התזמורת הישראלית". האהבה למוזיקה הקלאסית דבקה בו והוא שימש יו"ר תחרות רובינשטיין לפסנתר. אוניברסיטת אריאל: חבר בחבר הנאמנים. חבריו ארנס ויגאל כהן אורגד הכניסו אותו לעניין. "חשבתי שזה דבר טוב וחשוב. בכל הסדר פוליטי אני רואה הצדקה לקיומה של האוניברסיטה הזאת. הייתה הרבה קנאה וצרות עין של המוסדות האחרים. היום אני רואה את זה ביחס לבינתחומי בהרצליה, שלא נמצא בשומרון". וגם שם הוא בחבר הנאמנים. 'דיפלומט': ספרו שיצא לאור לפני כמה שבועות בהוצאת ידיעות אחרונות, מתאר את קורותיו. "חשבתי שאני נמצא במצב ייחודי. שבזכות המזל אני אולי האדם היחיד במדינה שיכול לכתוב שהיה לי קשר עבודה עם כל ראשי הממשלות בישראל, אולי חוץ מלוי אשכול". התחושה היא ש"הספר שלי הוא חלק מסיפורה של מדינת ישראל, פוליטית, ממלכתית ודיפלומטית". המטרה: "להביא את זה לידיעת הציבור והדורות הבאים, כי אחר כך זה יימחק". המוטיבציה היא לאומית ואישית "בהשלמה הדדית". הכתיבה התבססה על יומנים ועל זיכרון "טוב מאוד", שיש לו. תל אביב הקטנה: יש קוראים שמתרגשים מקריאת הפרק הראשון שבו מתוארת תל אביב בזמן המנדט. "אז זו באמת הייתה 'מדינת תל אביב', עיר יהודית נטו, וכל התחומים - חינוך, תרבות ובריאות - היו בידינו. היו אפילו שוטרים שעל הכובע שלהם היה כתוב 'תל אביב'". היום, הוא ממשיך לפרסם את דעותיו והגיגיו מעל במת 'ישראל היום'. אם זה לא היה המסלול: ההרגשה היא שלא יכול היה להיות מסלול חיים חלופי. "בגיל תשע כבר התייצבתי בהפגנה הגדולה נגד הספר הלבן. עוד לפני שהמדינה קמה ידעתי שאמלא בה תפקיד פוליטי ותמיד הייתי בטוח שהיא תקום". ובמגרש הביתי בוקר טוב: קם בשבע וחצי, מתארגן, אוכל ארוחת בוקר "קלה מאוד", קורא עיתונים משני הקצוות "'הארץ', 'ישראל היום'" בתוספת עדכון מהרשת. בסביבות תשע יוצא למשרד במגדל שלום, ומטפל בענייני עסקים ובעניינים ציבוריים. בצהריים שב הביתה, "בשנים האחרונות אני משתדל להמעיט בארוחות עסקיות". מוזיקה: הוא "כמעט אשף" במוזיקה קלאסית, ואפילו הייתה זכייה פעמיים בחידון ידע בתחום, בימי ערוץ 1 העליזים. הוא מחזיק ספריית תקליטים גדולה. יש קושי רב לבחור פייבוריטים, לבסוף הבחירה נופלת על ברליוז ושוברט, מוסורגסקי, ורדי ובטהובן. שבת: בלילות שבת מתאספים לארוחה משפחתית. בצאת השבת יש לעתים יציאה זוגית לבילוי משותף. פנאי: "אין הרבה". וכשיש, הפעילות היא קריאה והאזנה למוזיקה. אחזקת הבית: החלק שלו הוא "לכל היותר במתן עצות". מפחיד: "מחלות אצל בני המשפחה". דמות מופת: יש הערכה לאנשים רבים אבל אין השתדלות ללכת בעקבותיו של איש. "רק להיות עצמי. מה שמכוון אותי, זה מה שחשוב לי". ובכל זאת, דמות המופת בחיים הציבוריים היא דוד בן גוריון, "אחד המנהיגים הגדולים ביותר בהיסטוריה העולמית, כך הוא נתפס גם בעולם. בניגוד לכל הסיכויים ובזכות אישיותו, הוא הביא להקמת המדינה, לניצחון על אויביה וגם ניסה ליצוק לה תוכן". משאלה ממלאך: "שישמור על מדינת ישראל". כשתהיה גדול: "אני מקווה לעסוק במה שאני עוסק, כל עוד נפשי בי". 0fralax@gmail.com
