התחלה: אוקטובר 1977 חולון. "משפחה מקסימה". ההורים, סַפּרים שניהם, עבדו יחד. "ביליתי לא מעט שעות במספרה". מצד אחד "כיף לנערה שההורים שלה ספרים", מצד שני "ראיתי כמה העבודה הזאת קשה והבנתי שזה לא מה שאני רוצה". היא בכורה לשני אחים. "נסיכה". יסודי: 'גולדה מאיר' בעיר. מכיתה ב' ועד ח' היא הייתה במקהלת בית הספר, "והייתי עסוקה בהפסקות, בשירה ובמוזיקה יותר מאשר בלימודים". אז היא גם לא גילתה שום נטייה פוליטית. "הייתי התלמידה הכי ממוצעת שיש, בלי מאבקים". מאבק ראשון: בשנות היסודי הראש היה כל כך מחוץ ללימודים, עד שהיא יועדה לבית ספר מקצועי. "ידעתי שאני רוצה להיות עורכת דין, והתחלתי לנהל משא ומתן כדי שייתנו לי הזדמנות". היא הגיעה עד לפגישה עם מנהל תיכון 'קוגל'. "אחרי מסמכים, פגישות והבטחות נתנו לי הזדמנות". אף צד לא התחרט על ההסכם. "הייתי התלמידה הכי חרשנית בכל התיכון". תנועת נוער: העובד והלומד. "טיולים והדרכות של חניכים צעירים. זו הייתה התחלה של מעורבות חברתית, ערכים והשלמה למה שקיבלנו בבית". החברות בתנועה הייתה לתקופה קצרה, מכיתה ח' ועד סוף י', "אז כבר היה לי קשה פיזית". קושי: בגיל תשע, אחרי שההתנהלות הפיזית שלה הפכה להיות בהדרגה יותר איטית, היא אובחנה כחולה בניוון שרירים. "האבחנה היא כמו צל. זורקים לך אמירות, אבל זה לא נראה לך ריאלי ואולי טוב שכך". ובכל זאת, "לאט לאט הדברים מתחילים להיות קשים". צבא: הצו הראשון הגיע, "אבל אפילו להגיע ללשכת הגיוס ולהסדיר את העניין כרוך בעלייה של המון מדרגות". היא קיבלה טופס שחרור, "בזמנו נושא השירות הלאומי לחילונים לא היה מפותח". היא החליטה להגיע מהר יותר ללימודים. התמודדות: "רוב הימים אמרתי 'נהדר, אתקדם ואשיג מקצוע מהר'". והיו ימים אחרים שבהם רצתה "להיות כמו כולם". השנה בין התיכון ללימודים הגבוהים כללה פסיכומטרי, טיול בחו"ל והרבה זמן לחשוב, "ואז נופלים". סטודנטית בישיבה: היום הראשון במכללה למנהל היה גם היום הראשון בכיסא גלגלים. "תמיד הייתה לי המחשבה 'מה, אני אחרת עכשיו?'. והייתה לי מעטפת של חברות טובות שאמרה 'זו אותה קארין'". מול הסטודנטים האחרים לא הייתה בעיה, "הם לא הכירו משהו אחר". מהר מאוד התגבשה חבורת לומדים "שהם חברים לחיים". אובג'קשן: החלום להיות עורכת דין החל מצפייה בסדרה המרתקת 'פרקליטי LA', רק שהלימודים לא היו דומים לה בשום צורה. "אמרתי לעצמי 'מה אני עושה עם זה?', עד שבשנה השלישית הגיעה התוכנית הגדולה של החיים שלי". התוכנית: היא גילתה על לוח המודעות פתק שהזמין את הסטודנטים להשתמש בלימודיהם לפרקטיקה. "עד מהרה מצאתי את עצמי במפגש". סך הנוכחים עמד על ארבעה, שניים מהם יוזמי המפגש. "סיפרו לנו שיש קבוצות מוחלשות שאין להן כסף לשכור עורך דין ואנחנו כסטודנטים שיודעים לקרוא ולנסח מכתבים, יכולים לעזור להם בסכסוכי שכנים ומול הרשויות". להיזרק למים הקרים: העזרה הראשונה שהגישה הייתה לאישה מוכה שביקשה צו הגנה לה ולבן שלה. "גדלתי בשכונה הכי טובה בחולון, במשפחה שלא ידעה מחסור. פתאום גיליתי את החצר האחורית של מדינת ישראל, עולם חדש וקשה". כאן הייתה נקודת המפנה. "החלטתי שאשתמש בכלים המשפטיים שלי כדי לסייע לאוכלוסייה הזאת". התנועה למלחמה בעוני: היא וחבריה הקימו את התנועה ותפעלו עמדות סיוע בלשכות ההוצאה לפועל ובמחלקות פסיכיאטריות בבתי חולים, הגיעו לישיבות עם הנהלת בתי המשפט וניהלו פעילות של 400 סטודנטים מכל הארץ. הם קיבלו את אות הנשיא למתנדב, "כל זה מארבעה סטודנטים, שכולם צחקו עליהם". שכר מצווה: "אמרו לנו שלשכת עורכי הדין תצא נגדנו. אמרתי שאני רוצה לראות את עורך הדין שיעשה את זה". בסופו של דבר ההידברות בין הארגון ללשכה הניבה את פרויקט הפרו בונו של האיגוד המקצועי 'שכר מצווה'. להזיז דברים: זו הייתה תקופה של פקיחת עיניים פוליטית. "היו לנו פגישות עם שר המשפטים, היינו בוועדות הכנסת. ב‑2003 ליצמן הוציא אותי מוועדה כי השתוללתי. זו הייתה תקופת הקיצוצים של נתניהו כשר אוצר ואמרנו שלא ייתכן שיתעללו במוחלשים". תואר שני בריבוע: היא למדה לתואר שני במשפטים בתל אביב, וכשנשאר לה רק קורס אחד התקבלה ללימודי תואר שני בוושינגטון וטסה לתפוח הגדול. "זו הייתה שנה מאירת עיניים". היא למדה על זכויות אנשים עם מוגבלויות והייתה באו"ם במשך חודש, בדיוק כשחתמו על אמנה בנושא. מעובדת למנהלת: "כשחזרתי לארץ הייתי צריכה לבחור במסגרת מלגת הלימודים מקום לעבוד בו במשך שנה". הפור נפל על הקליניקה לזכויות אנשים עם מוגבלויות בבר-אילן. אחרי שנה היא ניהלה את הקליניקה ואחרי שנתיים את כל הקליניקות המשפטיות. הפתעה: הסטודנט הכי מפורסם שלה, הרב שי פירון, הכיר לה את חברו יאיר לפיד. "נפגשנו לראשונה ב‑2009. פוליטיקה לא הייתה על הפרק". הם שוחחו על עבודתה ושמרו על קשר של ברכות הדדיות לקראת חגים. עם החלטתו לגבש מפלגה הוא הציע לה להצטרף. "בדיוק הייתי על מזוודות". מזוודות: בדרך ללימודי תואר שני במינהל ציבורי בהרווארד. "לקח לי יומיים ואמרתי 'כן'. הרווארד תחכה לי, ההזדמנות הזאת אולי לא". היא הבינה שכעורכת דין אפשר לפעול באופן נמרץ, אבל בסוף הכוח מוגבל. "את צריכה לחכות שיפנו אלייך, וגם בסוף הפוליטיקה מנצחת כי היא יכולה להפוך את ההישגים שלך לריקים מתוכן". האיש שאיתה: נשואה לירון, עובד בקמעונאות באינטרנט. ההיכרות הייתה דרך אתר J DATE. "הוא ללא מוגבלות מאובחנת" ו"המשפחה שלו הייתה מקסימה. קיבלה את הזוגיות וכיבדה את רצונו". השמחה: יואב. היום בן שלוש. נולד בשנה הראשונה לחברותה בכנסת, בתקופת ההצבעות על התקציב. "הייתי מאושפזת שבועיים לפני הלידה וכל בוקר התחלתי בצפייה בערוץ 99 לתדהמת האחיות". חודש אחרי הלידה היא חזרה להצבעות על התקציב. הורות וחברות בכנסת: שילוב לא פשוט שכולל רגשי אשם. "אם אני בעבודה, הילד לא רואה אותי, אם אני עם הילד, העבודה נפגעת. כל הורה מרגיש כך, אבל בכנסת הפעילות היא בעצימות גבוהה". ירון הוא החיפוי והגיבוי. כנסת 19: היא הכירה את הוועדות מפעילותה המוקדמת, אבל כעת הגיעה לשם כחברת כנסת. "קודם קמתי והלכתי לישון עם רצון לקידום זכויות של אנשים עם מוגבלויות. עכשיו הייתה לי אחריות גם כלפי אוכלוסיות אחרות, וגם הייתי צריכה לתמוך בכל מיני סוגיות". כח"כית היא מעדיפה להיות באופוזיציה. "העולם הקואליציוני מגביל. באופוזיציה אתה יותר משוחרר ולחופש הזה יש מחיר". כנסת 20: עומדת בראש הוועדה לביקורת המדינה. "ועדה מדהימה שעוקבת אחרי עבודת הממשלה ומגשרת בין המשרדים. המינוס הוא שאי אפשר להתמקד בנושא מסוים וללכת עם מאבק אחד עד הסוף". גברתי היושב ראש: משמשת כיו"ר ועדת המשנה החסויה של הוועדה לביקורת המדינה, העוסקת בענייני ביטחון. "כשהגעתי בישיבה הראשונה לחדר מלא באנשים עם דרגות על הכתפיים, הנוכחים הופתעו. פתאום מגיעה להם אישה על כיסא גלגלים שלא עשתה צבא ועוד באה בטענות". היו תגובות מזלזלות, "אבל מהר מאוד זה עבר להקשבה והערכה ויש התקדמות בנושא שאנחנו אמונים עליו". חוק האומנה: "גאה בו מאוד". היא העבירה חוק שמסדיר את שירותי האומנה בישראל, נותן רישיון להיות משפחה אומנת, מארגן את מערך הפיקוח ומורה על הקמת נציבות תלונות הילדים. חרטה: עמדה בראש הוועדה שהובילה את תאגיד השידור הציבורי. "רצינו לרפא משהו שהיה חולה, אבל היישום של החוק נפל בין ממשלות ואין שר שמוביל את זה. סוגרים מקום עבודה בטרם נפתח חדש. זו לא הייתה כוונת המחוקק". כנסת נגישה: קיימים ניסיונות למצוא פתרונות טכנולוגיים שיאפשרו לה הצבעה עצמאית. "מנכ"ל הכנסת הקודם רונן פלוט היה מאוד רגיש לנושא, וכך גם יו"ר הכנסת". קיימים עוד אתגרים, אבל הכנסת היא מקום "יחסית רגיש ונגיש". נוכחות: "לעצם ההימצאות של בחורה על כיסא גלגלים בכנסת יש השפעה. כמעט כל הח"כים רוצים להתהדר בהצעת חוק שעוסקת בנושא". היא גם מארחת לעתים בכנסת אנשים צעירים עם מוגבלות, "ואני מבינה שהם מסתכלים עליי ואומרים 'גם אנחנו יכולים'". אם זה לא היה המסלול: "אני מניחה שהייתי במקום טוב אחר שמנסה להשפיע על הציבוריות הישראלית". ובמגרש הביתי: בוקר טוב: קמה בסביבות שש, "קודם כול קפה ואחר כך כל היתר". עוד לפני סיום לגימת הספל, יש גיחה אל הילד לראות שהוא נושם. "בבוקר, ככל שאני מספיקה, זה רק איתו". מרגע שהיא יוצאת מהבית זה "מיילים, טלפונים ומהומת היום". מוזיקה: "הכי מיינסטרים ישראלי שאפשר, כל מה שגלגלצ משמיע". שבת: בליל שבת קידוש אצל ההורים. "מפגש משפחתי שלא מוותרים עליו, האוכל של אמא, אחים ואחיינים". בוקר השבת אומר כל כולו נינוחות, "זמן איכות עם הילד, שאני לא מוותרת עליו". אוכל: פסטה וגם שמנת וגבינות, "כמה שיותר משמין, לצערי". פנאי: כבר אין. לפעמים היא מצליחה לגנוב קריאת ספר או צפייה בסרט. "כשכן היו לי חיים, הייתי משיטה מפרשיות בלב ים". זה כלל התייצבות מדי יום שישי בשבע במרינה והשטת מפרשיות מותאמות עם עמותת 'אתגרים', "התענוג הכי גדול שיש". מפחיד: מוות של קרובים. "כשמישהו לא מרגיש טוב, אני ישר רואה שחורות". דמות מופת : שמעון פרס, "במובן הזה שהוא לא נח לרגע, הוא כל הזמן בעשייה. בגילו המופלג הוא מעורר השראה". בכל פעם שיש נטייה לעייפות, היא נזכרת בו "ואז אני חושבת 'איך את מעזה, כשאדם בגילו עוד עובד בשצף קצף'". משאלה : "משפחה גדולה יותר, בריאה ושמחה". כשתהיי גדולה: "אני מאוד רוצה להיות שרת המשפטים". ofralax@gmail.com
