התחלה : לפני 62 שנים. נולדה וגדלה בפתח תקווה. הבכורה מבין ארבעה אחים ואחיות. באנו ארצה: הסב אורי בייפוס ז"ל נמלט עם משפחתו מציפורני הנאצים בגרמניה של שנת 1938. "הציעו לו לנסוע לאנגליה או ארצות הברית, אבל הוא בחר דווקא בישראל כי האמין שכאן יוכל לחנך את ילדיו לתורה ומצוות". הוא התיישב בפתח תקווה, "והיום יש לו יותר מאלף צאצאים". אבא: האב שמשון ז"ל היה מנהל מפעל קופסאות פח. "אבא לא היה יקה אופייני. הוא היה איש חם, מלא חוש הומור ואוהב את הבריות". אמא: האם רבקה (86), צברית, נצר לשושלת רבנים ובתו של רב העיר כפר סבא ז"ל, מורה ומחנכת בבית הספר 'נצח ישראל' בפתח תקווה. "המסירות של אמא לילדים, לנכדים ולנינים היא מקור השראה לכולנו. עד היום זוכים הנינים להתחמם עם סוודרים שסרגה ולאכול עוגיות שהיא אופה". מלאבס: הייתה חניכה ומדריכה שרופה בסניף מלאבס פתח תקווה. "באותם ימים הסניף היה מרכז החיים שלי". הלכה לבית הספר היסודי 'נצח בנות' ולתיכון הדתי 'ישורון'. המלחמה בפתח: בזמן מלחמת ששת הימים הייתה תלמידה בכיתה ז'. "זו הייתה אמנם מלחמה קצרה, אבל מטלטלת". בימים המתוחים שלפני המלחמה הודיע חגיגית הירקן הערבי לאִמה: "אחרי המלחמה, הבית שלכם יהיה שלי". האם המזועזעת נכנסה לביתה נסערת מעזות המצח. המלחמה האחרונה: כשהמלחמה פרצה מילאה שקי חול והתנדבה בבית החולים לדאוג ליולדות. "כשהייתי קטנה קראתי המון ספרים על החלוצים מימי קום המדינה והצטערתי שהחמצתי את החוויות המרגשות האלה. בזמן המלחמה הבנתי שעדיף שלא יהיו יותר חוויות כאלה". צבא: התגייסה לגרעין התורני של הנח"ל בכפר עציון. "היינו בגוש עציון בשנים הראשונות של השיבה למקום. הרגשנו שותפים לנס הציוני ולמפעל ההתיישבות". לאחר שנה עברה לשמש כקומונרית בנווה שאנן שבחיפה. "אחת השנים הנפלאות והמשמעותיות בחיי". יהודה: את מי שלימים יהיה בעלה, יהודה מאלי, הכירה בהכשרה שלפני הגרעין. הזוג נישא עם סיום השירות הצבאי. כזוג צעיר גרו בפתח תקווה. בהמשך עברו לירושלים. "יהודה למד בישיבת מרכז הרב ואני למדתי באוניברסיטה העברית". החצי השני: יהודה (63), כיום מרצה לתנ"ך במכללת בית וגן ועובד בעמותת אלע"ד. "יהודה הוא איש החזון במשפחה. הלכתי תמיד בעקבות החלומות שלו. וכמו שאמר ד"ר סוס: 'כשיוצאים לדרך - פוגשים דברים נפלאים'". הנחת: שבעה. נטע (41), מתניה (40), חמוטל (37), עטרה (35), הלל (33), יוחנן (30) ואחרון חביב אלעזר (26), "שהתחתן רק לפני שבועיים בשעה טובה". מרגישה מבורכת עם ילדיה, בני ובנות זוגם ונכדיה. "זה מאוד משמח ומרגיע שיש דור המשך כל כך מוצלח". אוניברסיטה: עם שחרורה מהצבא למדה לתואר ראשון בהיסטוריה של עם ישראל וגיאוגרפיה באוניברסיטה בעברית. עם סיום התואר עברה עם המשפחה הצעירה לרמת הגולן. חלוצים: היו ממקימי היישוב חיספין. "קראו לנו להקים יישוב חדש ברמת הגולן, אז באנו. מרגש להיות שותפים בהקמת יישוב בארץ ישראל. יהודה למד בכולל בנוב ואני עבדתי כמורה". עד היום היא מאוד אוהבת את הגולן, "את תחושת המרחבים והנוף הפתוח ואת חיספין שהיה בית חם ומשפחה בשבילנו". הלו, אמא: באותם ימים לא היו טלפונים בבית, ועל פלאפונים מי בכלל חשב. "היינו מתקשרים להורים פעם בשבוע באסימונים מהטלפון הציבורי במרכז היישוב". ממליצה: שימשה מורה בישיבה התיכונית ובבית הספר האזורי, ובהמשך בתפקיד רכזת קרן קרב בגולן, "מגע שתמיד רציתי עם כלל עם ישראל". 21 שנים גרו בגולן. "בעיניי, זה המקום המומלץ ביותר לגדל בו ילדים". העם עם הגולן: כשחרב הנסיגה הונפה על רמת הגולן, יהודה בעלה היה מראשי המאבק. פעמיים טסה לארצות הברית יחד עם חברתה עילית איתם כדי לגייס תמיכה במאבק. "נאמנו בבתי כנסת ומול קהילות יהודיות, נפגשנו עם אח"מים וקובעי מדיניות ואספנו כסף למימון המאבק. הרגשנו שאנחנו נלחמים על הבית". למשימה הבאה: תוך כדי המאבק על הגולן חברם הקרוב דוד בארי, דוידל'ה, ביקש מיהודה להירתם למשימה הבאה - יישוב יהודי בעיר דוד. "כשהמאבק על הגולן הסתיים בהצלחה, יהודה התפנה למאבק החדש על עיר דוד". המעבר: "בשבילי זה היה כאילו אני נוסעת לחו"ל. זו לא הייתה המשפחתיות של הגולן. היו שם רק משפחות יהודיות בודדות והבית שלנו היה מוקף רק בשכנים ערבים. "היום יש לנו כבר שכנים יהודים". וחשש? לא היה. "אנחנו שומרים על יחסי שכנות טובים עם השכנים הערבים הקרובים". עיר דוד: "כל יום אני מודה על הזכות העצומה שיש לי לגור פה, במקום שבו הכול התחיל. אני מרגישה שותפה לתהליך מכריע בסיפור הציוני של התקופה שלנו. שמחה על הקִרבה לכותל ולהר הבית ועל קהילה נפלאה". אמנות: תחום האמנות היה תמיד נוכח בחייה. עוד כשהתגוררה בגולן הייתה מציירת ולמדה רקמה יצירתית. במכללת אוהלו לימדה יהדות בשילוב אמנויות בהוראה, "ומשם החיבור לאמנות רק הלך והתעצם". במקביל, השלימה תואר שני בהיסטוריה ותואר שני נוסף בתולדות האמנות. מכללת אפרתה: "עשיתי תמיד דברים שקשורים באמנות, אבל הדרך שלי בתחום נפתחה לפניי על ידי הקב"ה במעבר לעיר דוד". אז החלה ללמד במכללת אפרתה, וכיום היא עומדת בראש חטיבת האמנות במכללה. אמנות כפרשנות: בשנים האחרונות עיקר עיסוקה מתמקד בפרשנות לתנ"ך דרך האמנות: "אני לוקחת יצירה, שמתארת פרשייה מקראית או נושא מקראי, ומקשרת את זה לפרשנות המסורתית ולרעיון מאחד. בכל פעם שאני מתבוננת ביצירה אמנותית, מתגלים לי באמצעותה פנים חדשות בתורה". פנים חדשות: לדוגמה, בסיפורם של קין והבל: "מדובר בסיפור מכונן במקרא. עד שלא עסקתי באמנות לא עלה בדעתי לשאול מה הייתה הדרך שבה הרג קין את הבל ומה בכלל המשמעות לכך, מה זה מלמד על מערכת היחסים ביניהם. דרך העיסוק בפרשנות האמנותית הגעתי לשאלות ולתהיות שלא חשבתי עליהן קודם". מרצה: מרצה על אמנות ויהדות במגוון כנסים וקבוצות. בימים אלו עומדת בשלבים האחרונים של כתיבת ספרה המתמקד בפרשנות אמנותית לחומשים בראשית ושמות. בלוגרית: מנהלת בלוג בנושא "אמנות כפרשנות". "הבלוג עוסק במפגש שבין טקסטים יהודיים ובין הדרך שבה הם מוצגים על ידי אמנים שונים. אני חוקרת את הטקסטים ואת היצירות ומעלה תובנות פרשניות". כנס מגלי"ם: נוטלת חלק בכנס הקרוב של מכון מגלי"ם למחקרי עיר דוד וירושלים הקדומה שמתקיים בשבוע הקרוב ברמת רחל. נושא הרצאתה: תיאורי חורבן המקדש והכיסופים למקדש באמנות. "אדבר על דימויים של ירושלים באמנות". ירושלים באמנות: "כאשר אמנים באים לתאר את החורבן הם מתעניינים בשאלות שונות, כמו למשל בצער האנושי, בהרס הפיזי, או אולי בשאלה מי אשם בחורבן. כל זווית ראייה תגרום לאמן לתאר את החורבן באופן שונה". אם זה לא היה המסלול: התשובה ברורה, טיפול באמנות. "אני מרגישה החמצה מסוימת שלא בחרתי בתחום הטיפולי. כך יכולתי לשלב בין אהבת האמנות לרצון לסייע לבני אדם". ובמגרש הביתי: הבוקר שלי: משכימה קום מוקדם בבוקר אבל ביקיצה טבעית, בנחת. "פריבילגיה של אמא שכבר לא צריכה לארגן חבורת ילדים בבוקר". מתחילה את היום בחצר הבית, "בעבודת ה' ובעבודה בגינה. מודה לה' שזיכה אותי לגור בעיר דוד". בהמשך מקדישה זמן רב להכנת הרצאות, לעריכת הספר ולבדיקת עבודות של סטודנטיות. "ועדיין נותר זמן למשפחה, לספורט ולחברות". דיסק ברכב: מוזיקה מגוונת. "אבל יש לי מקום של כבוד למוזיקה של אנסמבל 'ניגון ירושלמי' בראשות הלל, הבן שלי". השבת שלי: שבת מתחילה לא הרחק מביתה, בכותל, בקבלת שבת נוסח קרליבך. "עם כניסת שבת אני מתיישבת על הכורסה עם רגליים למעלה ולא מאמינה שאצליח לחלץ את עצמי ממנה ולעלות עד הכותל. אבל בכל שבת מחדש עומדות היו רגליי בשער האשפות". השבתות משפחתיות, "בעיקר נהנית לארח בשבתות את הילדים והנכדים". אוכל: אוהבת לעמוד במטבח ולבשל. "המצרכים במזווה ובמקרר מעוררים אצלי את חוש האלתור ואת היצירתיות". מתקשה להיצמד למתכונים. בסתיו הנכדים מסייעים למסוק את עצי הזית העתיקים שבגינתם, "ואילו רק היו לי הזיתים המופלאים שכבשתי - דייני". אחזקת הבית: "עבודות הבית מרגיעות אותי". פחות מתחברת לשטיפת הכלים, "לשמחתי, יהודה עושה זאת ברצון". מפחיד אותי: "מי שמפחד לא יכול לגור בעיר דוד". מאמינה בכוח המחשבה ליצור מציאות. "לכן משתדלת לא לדמיין דברים שליליים. כשמשהו מעיק עליי, אני מתפללת שיתהפך לטובה". דמות מופת: "המוצא הייקי-ליטאי שלי לא הרעיף עליי גנים של מעריצה, כך שאין לי דמות מופת אחת". מצד שני, מקבלת השראה מבני אדם רבים, קרובים ורחוקים, היסטוריים וספרותיים, "וביניהם סבא שלי, אורי בייפוס ז"ל, שלמרות שנפטר בילדותי, הצליח להטמיע בי תובנות לחיים". משאלה: להצליח להוציא לאור בקרוב את סדרת הספרים שהיא עמלה עליהם בימים אלו ממש, "סדרה שעוסקת בקשר שבין אמנות לתורה ולמועדים". מה תעשי כשתהיי גדולה: "אכתוב, ארצה, אצייר, אעזור לילדים. פחות או יותר מה שאני עושה עכשיו, אבל במינונים משתנים". rivki@besheva.co.il
