היא נכנסה לחדר. אישה נאה שפניה מעידות על גילה, מלאת חן וחיוך עדין. כיסוי הראש מונח בשלמות על ראשה ועיניה מלאות אור ואהבה. "בן הזוג שלי כבר מגיע, אני מתנצלת על האיחור".
בתוך חמש דקות ביקש גבר צעיר, בלי כיפה על ראשו, חסון עם מבט רציני, להיכנס לחדר. מיהרתי למנוע זאת ממנו בטענה שיש מטופלת בחדר, אך זו מהירה לתקן אותי: "זה בסדר, זה בעלי...".
לרגע נשארתי עומדת במקומי, לא סגורה על הקשר בין אלו. הגבר נראה יותר בחור של ברים מאשר בן זוג לאותה אישה דתייה. שאלתי בעדינות: "אתם נראים מאוד שונים, איך הכרתם?".
האישה נתנה חיוך גדול וסיפרה את סיפורה המדהים: "התחתנו לפני שנה. הייתי בת ארבעים ושש והוא בן שלושים. אני חוזרת בתשובה מזה שבע שנים. הגעתי מבית מסורתי אבל הרגשתי צורך להתחזק. יואב, בן זוגי, לא דתי. הוא ממש לא מבין על מה המהומה, אבל אני מלאת אמונה. עובדה, תראי איזה זיווג מיוחד הקב"ה שלח לי. גם כשאחרים חשבו שאשאר גלמודה כל חיי - אני ידעתי שהקב"ה לא יעזוב אותי".
פגישה לאין קץ
הם נפגשו באיזו סדנה. יואב התרשם מהאישה המיוחדת שראה, אבל לא חשב לרגע שזו תהיה אשתו. עם כל פגישה הוא הרגיש יותר. השיחות החדות, הרוגע והחיוך הכובש עשו את שלהם. הוא הבין שלא יוכל להמשיך את חייו בלעדיה. נכון, יש פער של שנים ביניהם. ונכון, היא דתייה ואין לו בכלל אמונה בבורא עולם, אבל הוא הבין איזה יהלום מיוחד הוא פגש.
מוקסמת, עם חצי דמעה בעיניי, כמעט הפסקתי את עבודתי. איזו אהבה מיוחדת ודווקא בין בני זוג כל כך שונים ומרוחקים. התעשתי מהר ושאלתי: "איך אתם מסתדרים? מה עושים בשבת? והכי חשוב - אין לך פחד", שאלתי את יואב, "שלא יהיו לך ילדים עקב גילה המתאחר?".
הוא חייך, השפיל לרגע את עיניו לרצפה וחזר להביט בי. "לאהבה כוח משלה. אני משתדל בשבילה לא לנסוע בשבת, אבל מעבר לזה אם אני צריך תקשורת אני הולך לחדר העבודה. זה לא כזה עניין כמו שאנשים עושים מזה. לגבי ילדים - אני מאוד רוצה. אני יודע שגם אשתי היקרה רוצה ועושה כל שביכולתה. נקווה שנסתדר...".
וליאת הוסיפה: "יש לי אמונה. הקב"ה יעזור לנו".
אוהבת כמות שהוא
התנצלתי קלות וביקשתי לשאול שאלה רדודה אך מתבקשת: "לא חשבת להחזיר אותו בתשובה?".
היא לא ממהרת לענות. היא חושבת לרגע והוא ממתין בסבלנות. מחכה למוצא פיה.
"הוא לא יודע את זה, אבל יש לו נשמה גבוהה", אמרה והחזירה לו חיוך אל מול מבטו המעריץ אליה. "לי זה מספיק".
"תראי, הרווקות שלי נמשכה עד גיל מבוגר, אבל אף פעם לא נואשתי. ידעתי שהקב"ה יעזור לי. זה לא היה קל אבל תמיד בלילה התפללתי וידעתי שהוא מקשיב. פשוט ידעתי. והנה, תראי במה זכיתי. זה לא קל, לא אשקר לך – אבל בינינו, למי קל? כרווקה בטח שלא היה לי קל. אם יש בעיה, עדיף בשניים".
הם מבינים שהאתגר לא פשוט אך הם ניגשים אליו משולבי ידיים ומחוזקי רצון. הם אישיות אחת. אין האשמות או חלילה הכפשות. על אף כל הניגודים - הם למדו להיות מאוחדים.
זה הפליא אותי. בני זוג כל כך שונים אבל מצד שני כל כך מאוחדים. ואז הבנתי: היופי שלהם במבט ראשון הוא השוני, אך במבט מעמיק הייחוד שלהם הוא האחדות. ככל שהאתגר גדול יותר, כך קשה יותר לבני הזוג להישאר מאוחדים. והם בכוחם המשולב השכילו לצאת נגד נתוני הסטטיסטיקה, הסטיגמות החברתיות ויש שיגידו היכולת הטבעית.
גם אם האהבה לא מנצחת הכול - היא בהחלט נותנת כוח להילחם.
פורסם ב''פנימה''