האינתיפאדה השנייה, שפרצה השבוע לפני שש עשרה שנים, קרויה עד היום בפי הערבים אינתיפאדת אל-אקצא. ימיה הראשונים, חלקים בתקשורת הישראלית אימצו את העיקרון והעניקו לה את הכינוי "אינתיפאדת הר הבית". גם כיום, בעיקר בשמורות הטבע של השמאל, עדיין אפשר לשמוע קולות שמייחסים את פרוץ האינתיפאדה לביקור שערך אז אריאל שרון במקום הקדוש. האם יש מקצת האמת בטענה הזאת? צלילה בין דפי העיתונים של התקופה מזכירה לנו מציאות שונה. אבל למה להקדים את המאוחר, אם אפשר להשאיר אתכם במתח וליצור ציפייה להמשך. סבלנות, רק רגע. שנת תש"ס הסתיימה בשורה של אירועים חדשותיים גדולים וקטנים. המשחקים האולימפיים בסידני היו בעיצומם, והספורטאים הישראלים כהרגלם הוציאו לנו את המיץ עד שגירדו מדליה. ישיבה בשם 'שאגת אריה' נוסדה מול כלא מעשיהו שבו החל אריה דרעי לרצות את עונשו. השגריר מרטין אינדיק נחשד ברשלנות בשמירה על חומר אמריקני מסווג, ובערוצי הרדיו החרדיים נפוצו שמועות על חזרה בתשובה של שלי יחימוביץ' ו/או אורנה בנאי. הזמרת ברברה סטרייסנד הופיעה על הבמה "בפעם האחרונה בהחלט" (טוב, היא לא יכלה לדעת ששמעון פרס יגיע לגיל 90), ובפרס נובל לפיזיקה זכו המדענים שפיתחו את הטלפון הסלולרי. כן, במקום להרוג אותם בעינויים נתנו להם פרס. ואז, יממה וחצי לפני ראש השנה תשס"א, עלה אריאל שרון להר הבית. רבים כבר הספיקו לשכוח שיושב ראש האופוזיציה לא עלה לשם לבד. היו איתו אחדים מחברי סיעת הליכוד, ביניהם יושב ראש הסיעה רובי ריבלין שלמעשה ארגן את כל העסק. עד קיומו של האירוע, ההתייחסות אליו בשלושת העיתונים הגדולים הייתה מינורית עד אפסית. 'ידיעות אחרונות' ו'הארץ' בקושי הזכירו אותו, ואילו ב'מעריב' הוא סוקר בחצי אהדה. "ח"כ רובי ריבלין, יו"ר סיעת הליכוד, אישר אמש את הפרסום במעריב, לפיו גורמי הביטחון עודדו את הביקור", התגאו שם ביום העלייה אל ההר. גם ביום שאחרי, בגיליונות ערב החג, המשיכו שלושת העיתונים לנמנם. ב'הארץ', למשל, זכה האירוע לדיווח קצר ויבש בעמוד 2. הכותרת הראשית עסקה בפיגועים בדרום, שבהם נהרג סמל דוד בירי הי"ד. בירי נפטר שעות אחדות אחרי עלייתו של שרון להר הבית, אבל הפיגוע שבו נפגע התרחש ערב לפני כן, ולכן איש לא חשב לקשר בין האירועים. מאמר המערכת של 'הארץ' הוקדש באותו יום לבנימין נתניהו, שזה עתה ניצל מכתב אישום בפרשת עמדי. גם כותבים אחרים בעמוד הדעות - ביניהם אמנון רובינשטיין, דורון רוזנבלום ואבירמה גולן – נמנעו מהתייחסות לשרון ולהר הבית. נתניהו, דרעי, אינדיק וקדחת הנילוס המערבי העסיקו אותם יותר. הפובליציסט היחיד שהתייחס לסכסוך עם הערבים היה יואל מרקוס, בטור חגיגי ואופטימי עד גדותיו, טור שכבר נכנס לפנתיאון וצוטט בעבר גם במדור זה. "השנה החדשה תהיה שנת ההסכם עם הפלשתינאים", הבטיח מרקוס, "זה בטוח? כן. זה סופי? כן. למה? כי אין לשני הצדדים ברירה אלא להגיע להסדר. הפלשתינאים אינם יכולים להכריז על מדינה בלי הכרתה של ישראל. ואילו ישראל לא תוכל לבלום לאורך ימים את הקמתה". מרקוס טען שאין צורך להתייחס להכרזות הצדדים, הפסימיות או האופטימיות, כי הם חלק מהשטיקים של המשא ומתן. "ארוחת הערב של ערפאת אצל ברק הייתה הצלחה גדולה", הוא התמוגג וסיכם: "אין ספק שהגענו לנקודת האל-חזור". אזכיר שוב: ההזיה הכמעט-פסיכדלית הזאת פורסמה יומיים אחרי פיגוע קטלני בנצרים, שלטענת גורמי הביטחון קיבל רוח גבית מהרשות הפלשתינית, ויממה אחרי ביקור שרון בהר הבית. הגל הכבד של מאורעות האינתיפאדה החל בראש השנה. "לערבים לקח כמעט שלושים שעות עד שהדם עלה להם לראש והם התחילו להתפרע", כתב מאוחר יותר אורי אורבך ב'ידיעות', "די לאט בשביל תגובה ספונטנית". מיד אחרי החג מיהרו שופטי 'הארץ' להסתער על שרון והרשיעו אותו בשפיכת דמם של נפגעי המהומות. "התברר, כי הביקור אכן הצית תבערה", פסק מאמר המערכת בג' בתשרי. דברים חריפים יותר נגד שרון הופיעו – בתוך 24 שעות – בטוריהם של אמיר אורן, צבי בראל, עקיבא אלדר, דני רובינשטיין ו‑כן, גם יואל מרקוס. איש מהם לא התאמץ להסביר היכן בדיוק הוא היה שלושה-ארבעה ימים לפני כן. זוכרים את הפרסום ב'מעריב' על ההערכות האופטימיות של גורמי הביטחון? אהה טוב, אבל זה היה לפני ראש השנה. למחרת החג כבר נמצאו ב'מעריב' קציני משטרה אנונימיים שהצביעו על העלייה להר הבית כגורם למהומות, ובגיליון סוף השבוע כבר זעקה הכותרת: "אמ"ן הזהיר: ביקור שרון יחולל מהומות בהר הבית". מה? איפה הם התחבאו לפני החג? מי שטרח לקרוא את הכתבה עצמה, מאת עודד גרנות, הבין שהאזהרה לא חרגה מחוץ לגבולות הר הבית. כך שבפועל, הערכת אגף המודיעין הייתה מדויקת, רק להפך: בכל שטחי המדינה התחוללו מהומות, ודווקא בהר הבית היה שקט יחסי. אבל 'מעריב' העדיף להיכנס בימין הפוליטי במקום, נגיד, להביע דאגה מהיכולת המודיעינית הדלה של אגף המודיעין. הנרטיב הערבי, שלפיו שרון אחראי לאינתיפאדה השנייה, נשמר גם כיום על אש קטנה אך עקשנית בארץ וגם במדינות העולם. התפיסה הזאת עדיין רלוונטית בקרב גורמים בעלי השפעה, כמו גם כותרות נוספות שהופיעו באותם עיתונים לפני שש עשרה שנים. אבל על כך יסופר בגיליון הבא, בעברו השני של יום הכיפורים. גמר חתימה טובה.
