תכנית הדס של מדרשת לינדנבאום מבית אור תורה סטון, התכנית המשלבת לימוד תורה עם שירות צבאי משמעותי לבנות, מציינת הערב 18 שנים.
בראיון ליומן ערוץ 7 מספר הרב אוהד טהר לב, ראש מדרשת לינדנבאום, על התפנית שהתחוללה בשנים הללו ביחס לשירותן הצבאי של בנות דתיות, הן בזירה התורנית, הן בזירה החברתית והן בזירה הצבאית. כמו כן השיב על כמה שאלות עקרוניות סביב הסוגיה.
בראשית הדברים סיפר הרב טהר לב על מבנה תכנית הדס הכוללת שלוש שנים כאשר הראשונה שבהם היא לימוד תורה ובהמשך שנתיים של שירות צבאי תוך ליווי של אנשי המדרשה. הרב טהר לב מעיר כי הלימוד בשנה הראשונה אינו בא כהכנה למשהו אלא משום שיש ערך בלימוד התורה.
לימוד זה כולל היכרות עם מכלול תכני ארון הספרים היהודי מגמרא דרך תנ"ל ועד אמונה ומחשבת ישראל וחסידות, "את היום הן מתחילות עם דף יומי בשבע וחצי בבוקר ומסיימות אותו מאוחר בערב".
השירות הצבאי אליו מופנות התלמידות הוא שירות המתקיים בארבעה מסלולים מסויימים, במודיעין, בחיל האוויר ובמסגרות נוספות כאשר הבנות משרתות כקבוצה במעין מבנה של יחידות ההסדר ופחות בגישת תלמידי המכינות. במהלך השירות מגיעים אנשי המדרשה אחת לשבועיים לשיעור בבסיסים השונים ומקיימים ליווי מתמיד לבנות.
"בנות רוצות לשרת שירות משמעותי", אומר הרב טהר לב כשהוא נשאל מה מביא את הבנות לבחור באפיק כזה של לימוד ושירות. "אין סיבה שבת לא תלך לצבא, מכמה סיבות – בציונות הדתית נותנים מקום מאוד חשוב ומרכזי לשירות הצבאי. למה שזה יהיה אצל הבנים ולא אצל הבנות?", שואל הרב טהר לב ונענה בשאלה שיהיו מי שיגדירו אותה כמעט דמגוגית - 'גם ילודה היא ערך חשוב בציונות הדתית, ובכל זאת היא שייכת לנשים ולא לגברים, כך שאולי גם צבא, על אף היותו ערך גדול, שייך לגברים ולא לנשים?'.
במענה אומר הרב טהר לב: "השאלה לא נכונה כי בעולם שלנו, שבו אישה מאוד מתפתחת ונכנסת לכל חלקי החברה, בעידן שלנו כשהאישה רוצה להביא את יכולותיה אין סיבה לעצור אותה. אנחנו יודעים שהצבא ברובו הוא לא קרבי. יש מעטים קרביים ומסביב מעטפת של תמיכת לחימה. לכן בת שיכולה לתת יכולות בחיל המודיעין, החינוך או האוויר, למה לא? כי קוראים לזה צבא? אם יש לה את כל התשתיות הרוחניות לכך למה שהיא לא תעשה זאת? אנחנו כבר שנים לא בתפקיד של הכנת קפה. הן עושות תפקידים מאוד משמעותיים".
הרב טהר לב מספר על ימי ראשית המסלול שהובילו לשירות בחיל המודיעין. "אמרו לי אז שמילא חיל חינוך, אבל חיל המודיעין הוא החילוני ביותר בצבא. זה היה פעם. היום זה החיל הכי דתי. הבנות שינו את פני החיל".
האם לא הוקרבו בדרך קורבנות? "אני לא חושב. המושג להקריב קרבנות הוא לא נכון. אני אומר לתלמידות שיש מקומות מעולים ויש על הפנים גם בצבא וגם בשרות הלאומי. מושג הקורבנות נכון כאן וכאן. נפילות הן לא בגלל הצבא אלא בגלל היציאה מהבית ודווקא בצבא עם המסגרת הנוקשה עם הכללים הברורים קל להישמר לעומת השירות הלאומי שבו אין פיקוח".
מוסיף וממשיך הרב טהר לב אודות הצורך לאפשר יציאה החוצה: "המפגש עם האחר יוצר בירור וזהות. הילדים בחוץ בגלל האינטרנט והחיבור לעולם החיצוני. מטריד אותי יותר מה קורה לבנות באוניברסיטה. שם קורים דברים. זה מה שצריך להטריד אותנו כהורים. לבנות יש היום אוטונומיה והן עושות מה שהן רוצות וצריך לבנות להן תשתית חינוכית טובה שתסייע להן בכל מקום".
כשנשאל אודות עצם ההחלטה להקים מסגרת המנוגדת לדעתם של רבנים מובילים בציונות הדתית ועמדתה של הרבנות הראשית, אומר הרב טהר לב כי לטעמו "הרבנות לא אוסרת. שאלת ההליכה לצבא היא לא הלכתית אלא שאלה חינוכית הנתונה לוויכוח. היו רבנים שכתבו לבנות שאם הן חושבות שיחזיקו מעמד יוכלו ללכת. כלומר מדובר בשאלה חינוכית הנתונה לוויכוח".
לזאת הוא מוסיף ואומר כי "בהרבה דברים שקרו בעם ישראל הממסד הרבני לצערי התנגד, והדוגמה המרכזית היא העלייה לארץ. היו רבנים שהסתכלו על העולים לארץ כמוזרים. באופן עקרוני אני מרגיש שהתפקיד שלי שונה מכפי שהממסד הרבני תופס את תפקידו היום. הממסד הרבני נגרר ולא מוביל. הוא בא לתת פתרון הלכתי רוחני אחרי שהמציאות נוצרה ואז נותן פתרונות הלכתיים.
"תפקידנו הוא ליצור את המציאות. לרב צריכים להיות שלושה כלים בארגז הכלים שלו – לדעת לקרוא ספרים, לדעת לקרוא את המציאות ולדעת לחבר ביניהם. אני מרגיש שאנחנו צריכים להוביל את המציאות. ב-18 השנים הללו ניסיתי לקרוא את המציאות ולהוביל אותה למקומות שיש בהן שליטה עליהן, ואני סבור שצדקנו והנהירה של בנות מוכיחה שקראנו את המפה".
הרב טהר לב נשאל אם יש אפיקים צבאיים שאליהם לא ישלח את התלמידות או בנות אחרות. על כך הוא משיב בחיוב ומציין כי זו תשובתו לבנות השואלות על שירות בקרקל או במסגרות קרביות. "אין לבנות מה לחפש בהם. יש תפקידים שגם בדיעבד לא, גם בצבא וגם בשירות הלאומי. בנות רוצות ללכת לקרבי ולקרקל ואני מנסה לשכנע אותן שלא ילכו, כי זה לא טוב להן ואין להן מה לחפש שם. אני מנסה למצוא מקומות שבהם יוכלו להביא את שאיפותיהן ומאווייהן, אבל העולם מורכב ויש דברים שכן ויש דברים שלא".
ומה לגבי בנות שרואות את תלמידות המדרשה ומעוניינות לשרת גם הן על אף שאינן כשירות לכך ערכית ורוחנית? האם המדרשה אינה מייצרת אווירה כמעט תחרותית שבה כל בת רוצה להוכיח את יכולותיה ומסוגלויותיה לצלוח את השירות הצבאי ולא רק את השירות הלאומי?
הרב טהר לב מוצא את השאלה נוגעת לשאלת 'האם יכולים לתת את דברינו לשיעורין או לא?', "אני מאמין שכן. הבנות מספיק חכמות כדי לדעת שיש תשובה מורכבת".
לדבריו אמנם קיים חשש שכזה ולשם כך יש צורך בהקמת מסגרות נוספות. "השאלה הזו קיימת בכל חלק מהעולם המציאותי שלנו, והתשובה היא שאם חוששים צריך להכין מסגרות שתאפשר זאת. הרכבת כבר יצאה ויש בה הרבה קרונות והרבה רוצים לעלות, וצריך להכין מסילות וקרונות מתאימים עבורם. אפשר לשאול את אותה שאלה לאוניברסיטה ולשאר תחומי החיים".
הרב טהר לב מספר על השינוי ביחסה של החברה הציונית דתית לבנות המתגייסות ולהכנה שהמדרשה שלו מציגה לבנות. את ההבדל הוא מרגיש בשעריהם של בתי ספר הנפתחים בפניו, בה בשעה שבעבר הדלתות היו סגורות. "היו שלא רצו להכניס אותי לדבר עם הבנות, וכיום מבקשים ממני שאבוא לדבר עם הבנות ובלבד שלא ילכו למכינות המעורבות".
כשנשאל אם העובדה שזהו הפרמטר לשיקולי בתי הספר אינו עדות למציאות הקשה ולא לחשיבות המסגרת שלו, משיב הרב טהר לב כי כוונתו היא שאפילו אותם בתי ספר שסגרו שערים מבינים כעת את הצורך בדבר, "הרבה מחנכים מבינים שהמציאות חזקה מהכול".
"אני מאמין שבעוד חמש שנים מחצית מבנות המגזר ילכו לשירות לאומי ומחצית לשירות צבאי, וחלומי הוא שיבוא יום ותהיה מערכת שתקבל את הבנות ותכוון אותן לשירות צבאי או לאומי".