שלום לכל הנשים האהובות עליי. התגעגעתי. אף אחת לא זיהתה אותי במשך כל תשרי. ראיתי אתכן יותר מפעם אחת במהלך החודש האחרון, אלא שלא יכולתי להזדהות בפניכן, הסתובבתי כסוכנת חשאית. משקפי שמש כהים, מכשיר קשר של אחד הילדים שהחבאתי היטב בחגורה (בלי בטריות, רק בשביל ההרגשה) ויומן אלקטרוני חדיש שאמור היה להכיל את כל הממצאים כתובים אלא שהוא, כיאה ליומן של מרגלת, השמיד את עצמו אחרי שבוע (הזהירו אותי שזו פירמה גרועה). וכל זה רק מכיוון שכבר חודש אני מנסה להתחקות אחר שיטת עבודתו של מרפי, כדי להצליח פעם אחת ולתמיד לעבוד עליו. מדובר במרפי המפורסם, זה ששמו נכרך באופן קבוע עם החוק. ובכן, כך אני פועלת: אם אני מגיעה, נניח, לשני טורים של מכוניות ואמורה לעצור מאחורי אחד מהם עד שיתחלף הרמזור, אני בוחרת בטור הארוך. הרי זה ברור כשמש בצהריים שמרפי יושב לו בסמוך לנהג בטור הקצר ומסיח את דעתו במשהו שגורם לכל השיירה להתעכב. הטור הארוך מספיק כולו את הרמזור ואילו בטור הקצר, רק מרפי ונהגו יעברו. כך גם בסופר. אני בוחרת את טור העגלות הארוך ביותר שאני מוצאת, מכיוון שלמרפי יש נטייה לחבל בקופה הרושמת בתור הקצר ביותר בסופר, איכשהו לגמור בה את הנייר ולהעלים את כל הגלילים להחלפה במחסן רחוק שרק לסגן מנהל משמרת הבוקר, שכמובן לא נמצא, יש מפתח אליו, או לתקוע את הסרט הנע, או להוציא את הקופאי או הקופאית להפסקה דחופה, או בדיוק להביא לקופה מתלמדת איטית במיוחד, או כל מיני דברים כאלה. כך גם בקניית מוצרים שונים. הרי בדוק שמרפי ידאג להוריד את המחירים לרצפה שנייה וחצי אחרי שאקנה משהו במבצע שאני בטוחה שהוא היסטרי. כך בכל דבר שמרפי עלול לחבל לי, אני מיד זורמת איתו ובוחרת באופציה שהוא פחות מחבב. וכל זה למה? מכיוון שחודש מרחשוון הגיע ואיתו באה, יד ביד, השגרה המבורכת. בשביל מרפי, משום מה, השגרה אינה מבורכת כלל ועיקר, והוא נחוש בדעתו לחבל בה ככל שתשיג ידו. אתן יודעות שקוראים למרחשוון מר – "כיוון שאין בחודש הזה שום יום טוב ושום שמחה", כך כתוב. ואני תוהה, מה בדיוק מר בזה שאין שום דבר שמפריע לילדים לישון מוקדם? כי קמים מוקדם, כי הם הולכים מוקדם אחר קבע למוסדות, ולאימהות הייתה אורה ושמחה וששון וקפה קר, וכל יום, כשהם הולכים, שיהיו בריאים, הוא יום טוב! יום טוב מאוד אפילו, והכול בזכות אותה שגרה שקטה, נעימה, רצופה, בריאה ומבורכת. אני מחבבת את החודש הזה במיוחד. מנקודת מבטי, זהו חודש שכולו מלא בימים טובים, ימים שבהם אני יושבת ובוהה ואף אחד לא מושך לי בחולצה, אף אחד לא מבקש כלום, אף אחד לא צריך אותי (למעט המתקשרים ששכחו קלמר, אוכל, מחברת, פתק, ילקוט, סידור או פרי). יש לי בקרים רבים ובהם שעות שקטות ורגועות שאני לא צועקת ולא מקפידה ולא מתחננת ולא מחנכת אף אחד. זהו חודש משעמם, וטוב שכך! אני בעד שגרה, אלא ש... איך שמגיעה השגרה, בא מרפי ומעלה את החום לאחד הילדים. כמובן שהוא גם יבחר בקפידה את ה‑וירוס ה‑כי מדבק. מרפי או לא מרפי?! לכן אני מנסה כבר מתשרי לתהות כיצד הוא פועל ולעקוף אותו. מראש חודש מרחשוון אני מתאמנת בלהפיל את הלחם על הצד המרוח, לפני שהוא יעשה זאת. טנטטיבית קבעתי עם הרופאה בקופת החולים חברותא על בסיס יומי. עשר דקות של התחזקות במשהו, לא חשוב במה, העיקר שמרפי יעזוב את הילדים שלי. כי אם בכל מקרה אני אמורה להגיע לקופת החולים כל יום, בדוק ומנוסה שאף אחד מהם לא יעלה חום. בעזרת השם. ויש עוד בעיה קטנה איתו. כשאני זקוקה לו ממש, הוא בדיוק נעלם. ככל שאני מעמיקה לחשוב חשיבת מרפי, אני מבינה כמה פסימי, עצוב ומדוכא שהוא. מסכן ממש. לפי דבריו, כל מה שיכול להשתבש אכן ישתבש, וכל מה שאני מנסה לעשות הוא לשבש לו את השיבוש. ובכן, לאחר חודש של עבודת מחקר מאומצת, מתוק-חשוון הגיע, וכבר בראש חודש חטפו שלושה מילדיי וירוס בטן מדבק. אין לי שמץ של מושג איך מרפי הסתנן אלינו הביתה, מה שבטוח הוא שהווירוס הזה ייגמר מהר מהצפוי. בתור מונעת מרפי מומחית, הסתובבתי בכל רחבי הבית והודעתי בקול שיש בכוונתי להידבק! אני הרי חייבת להוריד כמה קילוגרמים אחרי החגים... פורסם בפנימה לרכישת מנוי
