הרב (מארי) יחיא בן סאלם אַבְּיַץֹ (מהרי"א) זצ"ל (תרכ"ג–תרצ"ה, 1934-1863), רבהּ הראשי של תימן, ומגדולי חכמיה הבולטים בדורות האחרונים, היה מתלמידיו המובהקים של הרמב"ם. הוא אימץ את הנהגותיו הלכה למעשה וגילם באישיותו את דמותו. כהרמב"ם השכיל לשלב את הלימוד המעמיק בים התלמוד, בהלכה ובהגות היהודית, עם העיסוק במדעים, ברפואה ובחכמת התכונה (אסטרונומיה). הייתה לו שליטה מלאה גם בשפה הערבית, בטורקית ובאנגלית. עקב הדמיון המופלא בינו לבין הרמב"ם, הדבקות ללא סטייה בהנהגותיו ובקיאותו העצומה בכל כתביו, זכה בפי העם לתואר המיוחד: "הרמב"ם של תימן". מהר"י אַבְּיַץֹ היה בן למשפחת רבנים ודיינים ענפה מדורי דורות. גדול תלמידיו של מהר"י קאפח, הרב הראשי לתימן, שעם הזמן נעשה לו תלמיד חבר וממלא מקומו כרב ראשי (חכם באשי – תרצ"ב – תרצ"ה 1932 – 1934), היה מנהיג רב פעלים, שימש כדיין בית הדין, שוחט ומוהל וכן שליח ציבור מעולה. לשמע תפילתו בקולו נעים נהגו להתאסף מכל בתי הכנסת בעיר צנעא. בזכות כישוריו ברפואת הגוף והנפש וידיעותיו הרחבות במדעים שונים, נתמנה, כהרמב"ם בשעתו, לרופא בית המלוכה וליועצו האישי והסודי של מלך תימן - האימאם יחיא חמיד אלדין (1948-1904). המון העם, יהודים ומוסלמים, זכו גם הם לטיפולו הרפואי המסור, ללא תמורה, כולל אספקת תרופות יקרות ערך שבחלקן היו מתוצרת עצמית. כנגיד לעמו ניצל את מעמדו הרם בבית המלוכה בדרישת טובתם של אחָיו, ובהגנה עליהם בעתות משבר ומצוקה. על פי הנחיותיו החד-משמעיות של הרמב"ם נמנע מהרי"א מליהנות מכספי ציבור, ולמחייתו התפרנס מיגיע כפיו כצורף. לימים נתמנה על ידי המלך, שהכיר במידותיו הנעלות, חכמתו וניקיון כפיו, על ייצור מטבעות הכסף והזהב של המדינה. בתפקיד רגיש זה הוא העסיק עובדים רק מקרב אחיו היהודים ובכך תרם לפרנסת משפחות רבות. מהרי"א התפרסם בטוהר מנהיגותו ובניקיון כפיו. התרחק מחנופה ומגניבת דעת, תיעב לשון הרע ורכילות והתהלך באמת ובתמיד עם הבריות. מזגו הנוח, אפשר לו לפשר בין הפלגים השונים ובמחלוקות שנתגלעו לעיתים בקהילה. מהרי"א נחשב לאחד הלמדנים החריפים ביותר בש"ס ופוסקים, ראשונים ואחרונים. לימודו היה בהעמקה רבה, בעל דעת רחבה וזכות המחשבה. בשל כך נאספו לבית מדרשו גדולי החכמים שנדרשו להכין היטב את הסוגיה הנלמדת על מנת שיוכלו להתמקד בעומקה. כרב ראשי תיקן מהרי"א תקנות רבות לטובת הקהילה וכתב תשובות רבות בהלכה ובמחשבה לשואלים מכל רחבי תימן. למרבה הצער רוב התשובות אבדו בטלטולי העלייה לארץ ישראל ובתלאות הימים הראשונים לתקומת המדינה. הוא גם התכתב עם הרב קוק, יחד עם רבו מהר"י קאפח, כפי שפורסמו בספרו של יבניאלי. מהרי"א השאיר הגהות מחכימות על "משנה תורה" להרמב"ם, שזה עתה ראו אור ביוזמת נכדו הרב שמואל לבני בספר "איש על העדה". הערות רבות ומעמיקות כתב גם על הש"ס ועל פירוש רס"ג לתהילים ולאיוב. לאחר פטירת מהר"י קאפח אימץ את נכדו הרב יוסף קאפח, שנתייתם בילדותו מאב ואם. עקב הלשנה לשלטונות, נגזר עליו להתאסלם, על פי חוק היתומים שהיה מקובל בתימן. הודות לידידותו של מהרי"א עם המלך הצליח לבטל את הגזירה הנוראה, אך המלך התנה שעקיפת חוקי האיסלם מחייבת להשיא אותו לאשה בדחיפות. כך, בעזרת נכבדי הקהילה, נמצאה כלה בת אחת עשרה שנה לנער היתום והוא בן שלוש עשרה שנה בלבד. מהרי"א פרש עליו את חסותו וקבע עימו ללמוד בחברותא את התלמוד הירושלמי, כדי להכשירו להוראה. חתן וכלה צעירים אלה בנו משפחה לתפארת, הלא הם הרה"ג יוסף קאפח זצ"ל, מגדולי חכמי דורנו, גואל תורת הרמב"ם על כל ענפיה, והרבנית המפורסמת במעשה החסד ברכה קאפח. שניהם זוכי פרס ישראל, האחד על מורשתו התורנית והאחת על מפעלי החסד הרבים שמסרה נפשה עליהם. כך מהר"י אַבְּיַץֹ זצ"ל, ה"איש על העדה", נשאר נאמן למורו המובהק הרמב"ם כשלנגד עיניו ניצבה הנחייתו: "שהתכלית בעולמנו זה וכל אשר בו הוא איש מלומד, בעל מידות טובות, [שהשיג] המדע והמעשה" (הקדמה למשנה, עמ' כג), ועל כך זכה בצדק, כאמור, בכינוי "הרמב"ם של תימן".
