התחלה: כנראה תשרי תש"ו, הגטו היהודי במשהד, איראן. "הקהילה הייתה אנוסה במשך 100 שנים. היינו יהודים במחתרת וזה גרם לקהילה להתחתן בתוך עצמה". אביו דווקא התעקש להינשא לבחורה בוכרית. עם הקמת מדינת ישראל, קיפלה הקהילה את עצמה ועלתה ברובה לישראל. ארצה עלינו: מחנה העולים בית ליד, "היינו עומדים בתור ללחם שחור, מרגרינה וריבת תפוזים". עד היום יש לו חיבה לשני הממרחים האלה. אחר כך עברה המשפחה ל'עזרא וביצרון', משם הוא זוכר את חורף תשי"א הגשום והמושלג: "כל המעברה הוצפה והצבא פינה אותנו למשפחות". הוא שהה אצל משפחה אשכנזית בראשון לציון, "ולקח שבועיים עד שמצאו את המשפחה שלי". בית נחמיה: התחנה הבאה הייתה במושב שהם נמנו על מקימיו. ערב אחד הגיעו פדאיון לביתם. הם ירו ורצחו את אמו מבעד לדלת הסגורה, והשליכו שני רימונים דרך החלון. אביו נפצע קשה וכל הילדים, שבעה במספר, המתינו עד שיעלה השחר, אז הוא יצא דרך החלון להזעיק עזרה. האב הפצוע לא יכול היה לטפל בילדים וכולם, כולל תינוקת בת ארבעה חודשים, פוזרו בין מוסדות שונים. מוסדות: הוא התחיל ב'נוה מיכאל', דילג מעל כיתה ג', ואחרי שנה וחצי הגיע ל'אחוזת שרה' עד סוף כיתה ז'. אז דילג מעל כיתה ח' והגיע ל'נחלים', בעלת המוניטין. נחלים: בכיתה ט' עוד היו שירותי כביסה, אבל מכיתה י' הוא היה מכבס לעצמו, "בשעה אחת עשרה בלילה, כדי שלא יראו", ותולה את הבגדים במקום מסתור. בשבתות החופשיות הראשונות הוא היה נשאר בסתר, אוכל את הכריכים שהכין לעצמו מבעוד מועד, "פחדתי שמישהו יגלה שנשארתי". עד שחבר גילה את זה, והתחיל לארח אותו בשבתות. לקראת השביעית השתקם אביו והיה לאן ללכת בחופשים. אהבה רבה: שאלת הגדילה במוסדות חוזרת אליו פעמים רבות. "לא היינו מסכנים, קיבלנו אהבה, נתנו לנו כל מה שאפשר היה לתת. בשנים שבהן הייתה הקצבה לאוכל, אנחנו קיבלנו שיעורים בקרמיקה ובנגינה". לא אחת הוא היה חוזר למקומות האלה ומסתובב לידם בגעגוע. כשבגר, ליווה אותם ושימש יו"ר חוג הידידים של נשות המזרחי. לפני צבא: בסיום התיכון הוא עוד לא היה בגיל גיוס. "למדתי בישיבת הנגב עם הבן של הרב נריה והרב צ'רבוניץ'". הוא אהב את לימוד התורה אבל לא את הלחץ על התלמידים ללבוש שחורים. אביו לא הבין מה לו בבית המדרש, אז הוא הרגיע והסביר שיהיה רב. "קבעתי תור לבחינות אצל הרב עובדיה וגם תאריך לגיוס". הוא נבחן על ידי הרב יוסף וקיבל סמיכה, ואז התגייס. צה"ל: התחיל כצנחן אבל נפצע, "הרב גורן שלף אותי, והייתי קצין ברבנות. הזדהיתי עם האיש ופועלו והמיוחדות שלו. בסופו של דבר הוא גם חיתן אותי". חתונה: האישה שאיתו היא אוולין, אז עולה חדשה מבלגיה. במהלך השנים גידלה את הילדים ועסקה בהוצאת ספריו. הנחת: חמישה ילדים. מוריאל היא עורכת דין לענייני עבודה, נשואה ואם לחמישה; יונתן לומד תורה ומרצה במדרשות שונות, אב לשישה; תמר, עורכת דין מקרקעין ואם לארבעה; אבישג, אשת אברך שעוסקת בגידול חמשת ילדיה, ואוריה שנישאה לאחרונה מסיימת לימודי פסיכולוגיה. אקדמיה: עוד בצבא החל ללמוד משפטים בתל אביב ואז עבר לירושלים, השלים שם את התואר הראשון והמשיך לשני, "זה היה המשך טבעי ללימודים התורניים". את ספסל הלימודים חלקו איתו מרים נאור, מרדכי קרמניצר ואליקים רובינשטיין, "היינו הראשונים לחזור להר הצופים המשוחרר". מעבר לים: הוא עשה שוב תואר שני בהרווארד בהנחייתו של אלן דרשוביץ. התואר השלישי שלו עסק בפירוק ופשיטת רגל. למרות הסביבה הבלתי יהודית, "לא הפסדתי לא מנחה ולא ערבית, ולא נפלה משערות ראשי ארצה. אם אתה יודע מי אתה, לא קורה לך כלום". הוראה: בבר אילן במשך שנים בתחומים שונים של המשפט: מסחר בינלאומי, שטרות ומאוחר יותר דיני מיסים. "בתחום הזה נתקעתי. כתבתי יותר מ‑27 ספרים סביב הנושא". ספריו נלמדים ומצוטטים באלפי פסקי דין, ובסך הכול כתביו יצאו ב‑55 מהדורות. הוא היה גם נשיא 'שערי משפט' ולימד בתל אביב. "אף פעם לא ידעתי מה ארצה להיות כשאהיה גדול", ולכן לא הסתפק בהוראה. עשייה ציבורית: מלבד סיוע לנשות 'אמונה' הייתה מעורבות בלשכת עורכי הדין: מייסד ויו"ר כנס אילת של הלשכה, וממקימי המכון להשתלמות של עורכי הדין. וגם נגיעה בפוליטיקה: יו"ר ועדת המפקד של המפד"ל לפני 12 שנים. פירמה: לפני שני עשורים הוקם המשרד נמדר, בן עטר בנדל ושות', העוסק במיסים ומקרקעין על כל היבטיהם. נמדר היה במשך כמה שנים ברשימת עשרת עורכי הדין המצטיינים בתחום המיסים, והוא אף נבחר כעורך הדין המצטיין בתחומו. דיקן בית ספר לנדל"ן: במכללה האקדמית נתניה, "היחידי בארץ". בבית הספר שיש בו לימודים לתואר שני עוברים ראשי ערים, מנכ"לי וסמנכ"לי עיריות. "אני גאה בבית הספר ובצוות ההוראה". נדל"ן הוא הנכס הכי חשוב שאדם קונה, "ולרשות מקומית יש אפשרות לתת התרי בנייה לגובה, שמשמעותם הטבות במאות מיליארדים". הסתירה: "מצד אחד החסם הכי גדול בנדל"ן הוא החסם התכנוני, ולכן צריך לתת יותר כוח לוועדות מקומיות; מצד שני, מתחת לכל שטיח שאתה מרים, אתה רואה דברים מסריחים. אבל אי אפשר להשאיר הכול לדרגים הגבוהים". תיקון שנעשה לאחרונה בחוק מנסה לאזן בין שתי הנטיות. בינתיים זה מה שגורם למחירי הנדל"ן להיות גבוהים. מיסוי דירה שלישית: נגד. "אם היה מתברר ששוק השכירות רווי זה היה מתאים, אבל המדינה רוצה ומעודדת בנייה לשכירות, ומשקיעה בזה הון, מכיוון שאין מספיק דירות בשוק הזה". אם ממסים את הדירה, בעל הדירה ימכור אותה וכך יעביר את הדירה משוק השכירות לשוק המכירה, "וגם השוכר יראה שאין לו מה לשכור, אז הוא יקנה". כמו כן יש בכך צד לא מידתי ולא חוקתי: "לא בודקים איפה נמצאות הדירות, האם במרכז תל אביב או באופקים". בג"ץ: בעניין האקטיביזם הוא "יותר עם פרופ' דניאל פרידמן מאשר עם אהרון ברק", או במילים אחרות: "לא גונבים חוקה". לדעתו "אם בית המשפט העליון יכול לבטל חוקים, צריך שיהיה מנגנון נוסף שיתיר לכנסת לקיים את החוק בכל זאת לתקופה מוגבלת ועם רוב מיוחס של ח"כים. גם ברק הסכים לזה בשעתו". הדרך לשנות: "כרגע הייתי נלחם בעיקר על השופטים. בית המשפט הוא בבת עינינו וצריך שיהיה את האיזון הזה. כרגע זה חבר מביא חבר". הגשמת חלום: כל השנים היו לו רשימות של שיעורים ושיחות שהעביר בבית הכנסת ורצון להוציא ספר תורני. בשנה האחרונה, בעידוד המשפחה, הוא שקד על עריכה וסידור של הכתבים והוציא את 'אסופות'. אסופות: על אמונה מוסר, עבודת הבורא, משפחה וחברה. יש שם את הרב סולובייצ'יק לצד אריך פרום, חז"ל וקירקגור, "אני עושה סיבוב אצל כולם". אם זה לא היה המסלול: מסלול החיים בהחלט יכול היה להוביל למקומות אחרים. אך המעניין הוא שבתוך המקצוע עצמו הייתה התפתחות ועשייה בכיוונים שונים, "לא עשיתי דברים שגרתיים, הייתי קשוב לדברים שמתפתחים". ובמגרש הביתי: בוקר טוב: קם בשש לשחרית, חדר כושר ודף יומי. אחר כך מתחיל את היום. "מה שנשאר לי מתקופת הישיבה הוא שאני יכול להתחיל לכתוב בשעה תשע בבוקר ולהמשיך עד אחת בלילה. כוח של התמדה". מוזיקה: אוהב מוזיקה "מזרחית אבל לא בכיינית", למשל גליקריה ודאלארס. יש גם חיבה לאנדלוסית וגם סתם מוזיקה יהודית מגזרית, ולאונרד כהן כמובן. שבת: כשהילדים מגיעים יש ארוחה ארוכה שבה כל אחד אומר דברי תורה. "כמה פעמים בשנה אנחנו משתדלים שכולם יהיו בשבת יחד", ובכל שנה יש גם חופשה משותפת, "ערכי המשפחה מעל הכול". אוכל: הכול "אבל לא הרבה ולא לא בריא". אוולין מתמחה בסלטים מרוקאיים ובבישול פרסי שכולל אורז עם כל מיני רטבים, "ויש גם צ'ולנט". עתים לתורה: יש דברי תורה בבית כנסת ודף יומי בשבתות וגם לימוד עצמי. פנאי: הרבה קריאה בתחום העיון, וגם הצגות, וטיולים לחו"ל. אחזקת הבית: יש קצת גינון וקצת סידור של הבית, אבל תחום ההתמחות הבלעדי הוא גיהוץ, "זה מרגיע אותי". מפחיד: "הפחד הוא שלחיים יש גם סוף, אבל הקב"ה מחנך אותך לקבל כל דבר, ועם הגיל אתה מתפייס גם עם הסופיות של החיים". חשש נוסף הוא האם החברה הישראלית תשכיל לחיות יחד ולא להביא לפיצוץ שיבריח מכאן חלק מהעם. דמות מופת: "מו"ר הגדול הרב קוק" כי "אין דומה לו, אני אוהב אותו ומזדהה איתו. בכל פעם שאני קורא אותו אני נדהם איך הוא לא ויתר על דבר, אבל הכיל את רוח האומה ויש לו תפיסה הוליסטית של תיקון". סבור שממשיכו דהיום הוא הרב פרופ' יונתן זקס, "איש מדהים בכל קנה מידה, שמשלב אקדמיה, תורה ומידות". משאלה: "בהיבט הלאומי, שנצליח לחיות יחד בלי שבר ופירוד, ושילדיי ימשיכו את דרכם של תורה ועבודה, ציונות ואהבת המולדת, ויהיו פתוחים לשמוע את הזולת, כי החיים באמביוולנטיות, כמו שאנחנו חיים, הם הכי קשים, צריך כל פעם למצוא איזונים. יותר קל לחיות בקצוות". כשתהיה גדול: התקווה היא "ללמד ולכתוב עד יומי האחרון, יותר בתחום התורני כי כאן אין לי שיקול כלכלי". ויש גם תפילה: "שנרווה נחת מהילדים והנכדים שילכו בדרכי אבות". ofralax@gmail.com
