ילדים אוהבים לעזור, לרַצות, למצוא חן בעיני מי שמטפל בהם. הם באמת רוצים להיות טובים להוריהם. הם משתוקקים לעזור בקניות בסופר, לסדר את הבית ולטפל באחיהם הצעירים. מצד שני, ילדים אינם אוהבים כשלוחצים עליהם או כופים עליהם דברים (בעצם, אף אחד לא אוהב את זה). כשהם מרגישים שמאלצים אותם לעשות דבר-מה, האינסטינקטים שלהם לוחצים על הבלמים והתנגדותם מופעלת. "לא עכשיו", "לא בא לי", "אעשה את זה יותר מאוחר", "אני עושה עכשיו משהו אחר" – כל אלה תשובות אינסטינקטיביות. האינסטינקט להתנגד הוא סובייקטיבי. ייתכן שבעינינו זה לא נראה כאילו אנחנו מפעילים על הילד לחץ, אבל לא זה העיקר. העיקר הוא אם הילד מקבל את הבקשה כלחץ שהוא גדול מרצונו שלו. התפקיד הנפלא של הרצון הנגדי הוא נושא לקורס שלם. מה גורם להופעת אינסטינקט של הילד להיות טוב ולהשביע את רצון הוריו? מה מונע את הופעת הרצון הנגדי, האינסטינקט להתנגד? את התשובות לשאלות האלה אפשר למצוא באמצעות הבנת הדינמיקות של ההיקשרות וההתבגרות. ראשית, אם הילד מקושר אקטיבית להוריו, האינסטינקט להקשיב ולהיות טוב יופיע באופן טבעי. ייתכן שהילד מקושר, אבל אם ההורה אינו מפעיל את אינסטינקט ההיקשרות, הילד יישאר שקוע במחשבותיו או בפעילויותיו. הוא אינו יכול לדרוש את תשומת לבו של הילד, אבל אם יפעיל את אינסטינקט ההיקשרות, תשומת הלב של הילד תימשך אליו. זה קורה כאשר ההורה מתקרב אל הילד בדרך ידידותית וחמה ואוסף את עיניו, חיוכו והנהונו. כתוצאה מכך, אם ההורה מבחין בהזמנה בעיניו של הילד ומקבל את חיוכו והנהונו, הוא יכול לראות שהפעיל בילד את אינסטינקט ההיקשרות. אם בכל פעם שהורה רוצה לבקש מהילד לעשות דבר-מה הוא זוכר "לאסוף לפני ההכוונה" זה יקל עליו מאוד! ובמילותיו של אבא אחד: "כשאני זוכר לאסוף את ילדיי לפני שאני מכוון אותם, הכול זורם יותר בקלות". מובן שאף אחד מאיתנו לא יאהב אם יקירינו ייצרו איתנו קשר עין ויחייכו אלינו רק כשהם רוצים מאיתנו משהו, כך ש‑80 אחוזים מהזמן כשאוספים את הילד, צריך להביע את השמחה שלנו בכך שאנחנו שרויים במחיצתו! אפשר להורות להם ולהנחותם ב‑20 האחוזים הנותרים של הזמן. חשוב לציין שזו לא טכניקה אלא תפיסת חיים. שנית, הילד לא רק צריך להיות מקושר אקטיבית, אלא גם צריך להיות מקושר בעמדת תלות. תלותו של הילד במבוגרים חיונית על מנת שהילד יהיה פנוי לקבל הוראות. אם הילד מקושר מעמדה דומיננטית או אלפא - העמדה של ההורים - הוא לא ירגיש נכונות לקבל הוראות. בשל בהילותנו לדחוף את הילדים להיות עצמאיים, אנחנו רואים יותר ויותר ילדי אלפא כברירת מחדל, דבר שגורם לעלייה ברצון הנגדי, בהתנגדות ובתגובה אופוזיציונית. ילד זקוק להרגיש בטוח בכך שלהוריו יש העוצמה לדאוג לו ושהוא אינו מהווה נטל עליהם. עמדת האלפא גדלה בהורה כשהוא מודע למקומו בחייו של הילד ומשתוקק למלא תפקיד זה. שלישית, התשובה האולטימטיבית לקבלת אחריות היא יותר בגרות בילד. ילד בוגר יהיה מסוגל להרגיש בעת ובעונה אחת התנגדות לשיתוף פעולה וגם רצון לשתף פעולה. הוא יוכל להתגבר על האינסטינקט להתנגד, כשהוא מודע לכוונות ולמשמעויות שלו עצמו. התפתחות הבגרות דורשת זמן וסבלנות. היא מתקדמת בזכות עבודתו היומיומית של ההורה לטפח ולהעמיק יחסים נכונים עם ילדיו. בין שאר התכונות של אדם בוגר שיופיעו במשך הזמן, הילד יוכל לחוות את הדיסוננס הפנימי "אני לא רוצה לעשות את זה, אבל אני כן רוצה..." וליישם את הכוונות הטובות שלו. מרגיע לדעת שדאגתו של ההורה אינה לקבל את ההתנהגות הנכונה בכל רגע, אלא לספק את התנאים הנכונים המאפשרים התפתחות של התנהגות בוגרת מבפנים החוצה. כשההורה מטפח יחסים נכונים ושומר עליהם, הילד הלא-בוגר יקבל ממנו הוראות, בעוד ההורה מפעיל אינסטינקטים אנושיים עמוקים בילד להיות טוב למענו. אותה מערכת יחסים מספקת את ההקשר היחיד שבו הילד יכול להתבגר ולפתח את היכולת לשיתוף פעולה אמיתי, גם כשקשה לו. פורסם בפנימה לרכישת מנוי
