האזרח למען החייל

זה קרה בהפגנת האחדות במוצאי שבת לפני שבועיים, אותה ארגן סרן (במיל') זיו שילון בכיכר רבין בתל אביב.

האווירה הייתה טובה. מוזיקה קצבית הקפיצה את הקהל. הנואמים עלו לבמה בזה אחר זה ודיברו על חשיבות האחדות בעם, על מידת הסובלנות וההקשבה לזולת. השקט הופר לקראת סוף האירוע כאשר התפרץ לבמה רן כרמי-בוזגלו, ממנהיגי המחאה למען החייל אלאור אזריה.

כרמי-בוזגלו ביקש לשאת דברים וסירב בתוקף לבקשת המארגנים לרדת מהבמה. הוא זעק לכיוון הקהל: "תנו לי לדבר שלוש דקות. בבקשה, בשם הסובלנות. שלוש דקות". למרות תחנוניו, נענה בחומה בצורה ונהדף בכוח על ידי שוטרים שאבטחו את המקום. לאחר ניסיון נואש מצדו הוא הורד מהבמה, הושכב על הרצפה, נאזק ונעצר על ידי המשטרה.

"הם הצמידו אותי בכוח לרצפה כאילו הייתי סכנה לציבור וכבלו אותי באזיקים. כאחרון הפושעים הם הובילו אותי לתחנת המשטרה", הוא משחזר את אירועי אותו ערב. "הגעתי לכיכר לאחר שהתכתבתי עם גיבור ישראל זיו שילון. ביקשתי ממנו לשאת דברים והוא ענה לי שאין בעיה, נשב וכל אחד יוכל לשמוע ולהשמיע. בינתיים עמדתי בכיכר ושמעתי שמדברים שם על ערבות הדדית ודברים יפים כאלה.

אישה אחת שלא זיהתה אותי אמרה לי 'תסתכל, פה נמצא העם היפה. לא החוליגנים של אזריה מרמלה'. לא עניתי לה. כשראיתי שהאירוע הולך להסתיים קפצתי לבמה וביקשתי שלוש דקות לדבר. כמה דקות כדי לומר להם: אתם מדברים על הקשבה אבל אוטמים את האוזניים מלשמוע אמא במצוקה, אתם מדברים על אחדות ומפקיעים את הלגיטימיות מחלק מהעם".

את הלילה ההוא בילה כרמי-בוזגלו בתא המעצר באבו כביר. "זה לא היה פשוט, אבל אני אדם חזק מנטלית והחוויה הייתה מרתקת מבחינתי. ישבתי על הרצפה הקפואה בתא המעצר, אזוק בידיים וברגליים. הייתי עם חולצה קצרה וקפאתי מקור. בחור בן 18 הביא לי גופייה ארוכה והציל אותי", הוא משחזר. למחרת בבוקר הובא בפני שופטת ושוחרר.

בעשרת החודשים האחרונים מקדיש רן כרמי-בוזגלו בן ה‑53 את עיקר מרצו "למען מטרה אחת ויחידה: החזרת החייל אלאור אזריה לביתו", כהגדרתו. מאז שראה את הסרטון שבו מובל אזריה כבול בידיו לדיון, ידע כי לא יוכל להישאר אדיש. "כשראיתי את אלאור מגיע אזוק הבנתי שזהו, אני לא שותק. הדבר הראשון שעשיתי בתגובה היה לכתוב שלט 'שכחו אותו בשדה הקרב', להיכנס לרכב ולנסוע לבית ראש הממשלה בירושלים". עם השלט נעמד מול בית ראש הממשלה נתניהו והביע את מחאתו בהפגנת יחיד.

מאז במשך חודשים ארוכים נשאב למאבק. "הכול בהתנדבות ולמען המטרה שאני מאמין בה. קניתי חולצות ודגלים מכספי, רצתי ממקום למקום בארץ, כתבתי ברשתות החברתיות, הייתי בכל דיון ודיון. יחד עם עוד 30‑40 פעילים מלח הארץ דאגנו שהפרשה לא תרד מסדר היום. אני רואה במקרה הזה שבר ערכי גדול מאוד שמזעזע את אמות הסיפים. הצבא בשבילי הוא ערך מוחלט וראיתי לתדהמתי איך הוא מתפורר לנו לנגד העיניים".

לוחם במשקל 50 קילו

רן כרמי-בוזגלו הוא מוזיקאי, מנהל חנות לכלי נגינה ומערכות הגברה 'כלי זמר' באשדוד, לצד בית ספר ללימוד נגינה. "המוזיקה גורמת לי להתרוממות רוח", הוא מעיד על עצמו. הוא נולד וגדל בחולון ונשוי לרונית, מורה במקצועה, "אנחנו כבר 33 שנים ביחד". את ביתם קבעו בנס ציונה והם הורים גאים לארבעה ילדים. אביו גיורא כרמי ז"ל היה מוזיקאי, מלחין ויוצר וניהל קונסרבטוריון גדול בחולון. "אבא היה ניצול שואה מהונגריה, שעלה לארץ עם אקורדיון לגופו".

כיאה לבן של מוזיקאי, למד בילדותו נגינה באורגן ופסנתר. "בשלבים מסוימים ברור שניסיתי למרוד ולהתרחק מהמוזיקה, אבל כשבגרתי זה הפך לחלק מרכזי בחיי. גם מחוץ לעסק שלי אני משלב מוזיקה. כשאני מופיע בהתנדבות בבתי חולים או במוסדות של איל"ן ואקי"ם, אני מלווה במוזיקה מקורית שלי. אפילו בפעילות למען אלאור לקחתי את דנה ואתי, האחיות של אלאור, להקדיש שיר לאימא שלהן אושרה".

הוא מתאר את עצמו כילד נונקונפורמיסט ומלא אנרגיות. "הייתי ילד פורק עול, שהדיר רגליו מבית הספר. העדפתי להיות בטבע מאשר כלוא בכיתה. גידלתי את כל סוגי החיות, הייתי קורא להנאתי ביוגרפיות של אנשים ולומד בעצמי טבע וביולוגיה. אני מניח שהיום היו מאבחנים אותי כבעל הפרעות קשב וריכוז", הוא מחייך. "למורים היה קל יותר בלעדיי והם שלחו אותי למרחבים. היה הסכם לא כתוב ביני לבין המורים: 'תהיה איפה שאתה רוצה - רק אל תפריע לנו'".

עם סיום לימודי החובה בכיתה י', נפרד לצמיתות מהמסגרת הבית-ספרית. "המורה נפרדה ממני ואמרה ספק בייאוש ספק בסרקזם: 'אתה אף פעם לא תשתנה'. והיא צדקה. נשארתי אני, עם האופי שלי. אולי בניגוד להרבה הורים כיום, אין לי טענות למערכת. לי זה לא התאים. אני טיפוס שלא הולך עם הזרם והולך עם האמת הפנימית שלי עד הסוף".

כנער היה צנום ונמוך, אבל חלם להיות לוחם קרבי בגולני. "חבר של אחותי הגדולה היה מ"פ בגולני, הערצתי אותו. הוא נהרג במלחמת יום הכיפורים. מאותו רגע החלטתי שאני הולך לגולני ויהי מה. החברים היו צוחקים עליי: איך אתה, כזה נמוך, תהיה קרבי? אבל יש לי רצון של ברזל ונגד כל הסיכויים השגתי את מה שרציתי". לצבא התגייס במשקל 50 ק"ג, עם עקמת בגב ואסתמה, אבל מלא ברוח לחימה. "בסיום הטירונות פרץ מבצע שלום הגליל. תוך כמה ימים כבר היינו בתדריך לקראת כניסה לביירות".

בחודש אב תשמ"ב השתתף בקרב עקוב מדם. תשעה מחבריו נהרגו. "היינו בקרב ליד שדה התעופה בביירות. היינו בתוך מוצב מאולתר. הסורים הפגיזו אותנו במאסיביות. מה שנחרת אצלי מאותו אירוע היה חוסר האונים. הם הפגיזו אותנו בכל הכוח. התבוננתי לשמיים וחיכיתי למטוסי קרב שיבואו לסייע, אבל הם לא באו. נשבעתי לעצמי שלעולם לא ארגיש את חוסר האונים האיום הזה. איבדתי חבר טוב שלי מהטירונות, איציק (יצחק) הירשברג (אחיו של מזכ"ל בני עקיבא לשעבר דני הירשברג - ר"ג), איש הציונות הדתית היפה. אחד האנשים שהכי השפיעו עליי בחיי. את העשייה הציונית שלי אני משתדל לעשות לאורו".

באותם ימים סוערים של המלחמה נקלע להפגנה בכיכר מלכי ישראל. "הלכתי עם המדים המלוכלכים שלי לכיכר. ראיתי המולה. לתומי חשבתי שמדובר בעצרת תמיכה בחיילים, אבל זאת הייתה הפגנת 400 אלף המפורסמת של השמאל. לא אשכח אדם מבוגר אחד שצרח עליי 'חייל, כמה ילדים רצחת היום?'. נכנסתי להלם, מה שלא אופייני לי. מאותו יום אני חש מחויבות להיאבק ברוע הצרוף הזה של השמאל הקיצוני. זה היה רגע מכונן. החיילים נלחמים ואחרים עזי מצח יורים להם בגב".

בהמשך יצא לקורס קצינים. בשבוע האחרון נטל חלק בתרגיל בבקעת הירדן ונפצע אנושות בתאונת אימונים. "נפגעתי ברגל. איבדתי המון דם". הוא הובהל לבית החולים העמק בעפולה. הרופאים שקלו לכרות את רגלו הימנית, שנפגעה בעורק הראשי, אך למזלו הצליחו להצילה. לאחר הפציעה שוחרר מצה"ל, אך התעקש להמשיך לשרת בהתנדבות בקבע ובמילואים. "לשמחתי קיבלתי לפקד על מחלקה של טירונים. הייתי מתאמן איתם ועושה מסעות של 40‑50 קילומטרים. בעקבות הפציעה אין לי עורק ברגל, אז אחרי מאמץ רציני הרגל נרדמת או מתנפחת מאוד אבל זה לא הפריע לי".

כמה שנים מאוחר יותר, בשנת תשמ"ה (1985), פיקד על מחלקה באימון חורף. במסגרת האימון תוכנן שיטוסו לצפון רמת הגולן להמשך התרגיל. "עלינו על מסוק יסעור. עליתי אחרון. לא היה לי מקום לשבת אז ישבתי על המדרגות. זה בדיעבד מה שהציל אותי. לא הייתי חגור. פתאום הרגשנו רעידה רצינית. המסוק שהיה מלא בתחמושת, רימונים ופצצות, התחיל לצלול במהירות. היו ניצוצות מכל עבר. לא הייתי חגור. היה לי ברור שאני הולך למות. בבום חזק המסוק התרסק על סלעי הבזלת ונבקע לשניים. בשלב ראשון הייתה דממה. ראיתי שאני חי. צעקתי לכולם לצאת מהר החוצה דרך פתח המילוט. היה עשן וערפל כבד. יצאנו כולנו המומים מהמסוק. פתאום נשמעה צעקה 'יש מישהו במסוק'. התברר שחייל צעיר נלכד בסוף המסוק הבוער. חיכינו לחילוץ, אבל יש את הרגע שאתה מבין שאתה חייב לעשות מעשה.

"המסוק בער לגמרי, נכנסתי בקושי. במזל גדול היה לי בכיס סכין חיתוך. חתכתי את החגורה שלו והוא נפל כלפי מטה, לתוך האש. העמסתי אותו על הגב ויצאנו החוצה. ממש כמו בסרטים, איך ששמתי את הרגל בחוץ המסוק התפוצץ. לא נשאר ממנו זכר", הוא מספר. בדיעבד התברר שחייל נוסף נותר במסוק. "טירון שאיבד הכרה. הידיעה הזאת טלטלה אותי. אכלתי את הלב, למרות שלא יכולתי להציל אותו". על התנהלותו באירוע העניק לו אלוף הפיקוד אורי אור תעודת הוקרה. "ככה זה בגולני, לעולם לא נוטשים חבר בשדה הקרב. כשידעתי שיש שם חבר לנשק - עשיתי הכול להצילו", הוא מסביר בפשטות. בגיל 30 השלים כרמי-בוזגלו קורס מ"פ במילואים והגשים את חלומו להפוך מ"פ בגולני.

לאחר שחרורו מהצבא החל לעבוד בהוראת נגינה ובהמשך ניהל את חנות 'כלי זמר' בירושלים. בסוף שנות השמונים התחבר כרמי-בוזגלו למצעה של מפלגת צומת. "מצא חן בעיניי המצע של המפלגה החדשה. התחלתי להיות פעיל והתמסרתי במשרה מלאה לפעילות במפלגה". כרמי-בוזגלו הפך לרכז נוער צומת. "היה לי חשוב להטמיע בנוער את הערכים הציוניים. טיילנו בארץ, ולמדנו היסטוריה של עם ישראל. באותן שנים גם נאבקנו נגד הירידה מהגולן יחד עם ועד יישובי הגולן ומתיישבי יש"ע. ניסיתי לקרב את הנוער של צומת לציונות הדתית, שאני כל כך מעריך. בזכות המאבק העיקש של הציבור בישראל, ההפגנות, שביתת רעב ומה לא, עברה הגזירה. מהמאבק הזה למדתי כמה כוח יש לציבור. ראיתי כמה הוא יכול להשפיע על המציאות", הוא מציין.

בגיל 26 נישא לרונית. הוא שימש חבר מועצת העיר מטעם תנועת צומת כשלוש שנים. "אבל במקום באידיאלים, התעסקתי בעיקר בפוליטיקה פנימית. ראיתי שזה לא מתאים לי, אז פרשתי וחזרתי למוזיקה". לפני 16 שנים קיבל זיכיון על חנות 'כלי זמר' באשדוד ומאז הוא שם.

מגרבוז לבוזגלו

במקביל לעיסוקו בתחום המוזיקה, כרמי-בוזגלו לא נשאר אדיש למתרחש בארץ. כחצי שנה לאחר מבצע צוק איתן הועלתה במכללת ספיר התערוכה 'כוחה של מילה', שבה הוצגו, בין היתר, חמסות ועליהן הכיתוב "דאעש" ו"איטבח אל-יהוד" ועוד מיצגים מעוררי מחלוקת. "שמעתי על זה ולא יכולתי לשתוק. החזות החיצונית שלי היא לא בדיוק של ימני טיפוסי, אז אפשרו לי די בקלות להיכנס לאירוע של פתיחת התערוכה. עזרתי להם לסדר את הכיסאות ותוך כדי שמעתי אותם מדברים בבוז על המפגינים הברברים והפשיסטים שבחוץ".

כשהאירוע החל, התפרץ כרמי-בוזגלו לבמה עם תמונות חללי צוק איתן והכריז: "התערוכה הסתיימה". "ניסו לסתום לי את הפה, הזעיקו שוטרים. דיברתי על הצביעות שלהם ועל החיילים שנהרגו ממש שם כדי להגן עליהם. אני לועג לאותם צדקנים שבשם ערכים נשגבים מוכנים לרמוס את ציפור נפשם של האחרים. אני חייב לציין שכל השנים במחאות שלי אני מותח את הקו כמה שאפשר, אבל שומר על כללי החוק בכפוף לתנאי הדמוקרטיה".

מחאה מסוג שונה עשה כרמי-בוזגלו לפני כשנתיים, בתקופת הבחירות לכנסת. בהפגנה שקראה להחלפת השלטון דיבר האמן יאיר גרבוז בזלזול על מנשקי הקמעות ועובדי האלילים שהשתלטו על המדינה. כרמי, כפי שכבר אפשר להתרשם, לא היה מסוגל להבליג והחליט לנקוט צעד יוצא דופן ולהוסיף לשם משפחתו את השם בוזגלו. "הם מזלזלים וצוחקים על המזרחיים? אז אני, בן לניצולי שואה, גאה לשאת גם את השם הזה. הלכתי למשרד הפנים והוספתי באופן רשמי את השם בוזגלו". ואיך הגיבו בני משפחתו למהלך? "האמת, המשפחה שלי הייתה בהלם והגיבה לא טוב. הילדים כעסו, אבל אני מרגיש שהייתי חייב לעשות את זה. מה לעשות, זה האופי שלי, כשאני רואה עוול אני לא יכול לשתוק".

כך בדיוק נהג כרמי-בוזגלו גם במשפטו של החייל אזריה. כאמור, במהלך עשרת החודשים האחרונים התמסר כולו למאבק. הוא נמנה על מטה המאבק לשחרור אזריה ושימש רכז הפעילות בשטח, ברשתות החברתיות ובכלי התקשורת. "חודשים ניהלתי מערכת של תחקירים על מה שהיה שם. הלכתי לביתו של עימאד אבו שמסיה, הצלם של ארגון בצלם שתיעד את האירוע, כדי לעמת אותו עם אמינות הסרטון. הצלם הזה הוצג כחסיד אומות העולם ואני הוכחתי שהסרט שלו ערוך ומגמתי. ביקרנו בבית של יעלון ביום שפוטר, היינו במשרדי בצלם, עשינו המון דברים כדי לעורר את דעת הקהל. הרשתות החברתיות היו כלי נפלא וחשוב בשבילנו".

השקעת זמן, אנרגיות וכסף, לא החמצת אף דיון בבית המשפט. על מה בעצם אתה נאבק?

"המאבק מבחינתי הוא עקרוני. לאו דווקא על אלאור, אותו בחור מקסים שהכרתי, אלא על נושא האחריות הפיקודית. שמעתי את הרמטכ"ל איזנקוט אומר: 'שהמפקדים ייתנו גיבוי לחיילים - אם פעלו נכונה'. המשפט הזה הוא אוקסימורון. הרי לתת גיבוי למי שפעל נכונה זה קל וזה גם מתחייב. אני מצפה שייתנו גיבוי לחייל גם אם לא פעל נכון. המשפט הזה מלמד עד כמה גדול הכשל בהבנה. המאבק שלי הוא על ערך האחריות ותפיסת המנהיגות. לקחת אחריות על מעשה פקודיך גם אם הם לא לרוחך. לדעת לגלם את תכונת המנהיג לא רק בזמן חלוקת צל"שים, אלא גם ברגעים שבהם צריך להישיר מבט ולהגיד: טעיתי בתור מפקד. על זה המאבק שלי".

אז גם אם אלאור אזריה שגה יש להעניק לו גיבוי?

"בוודאי, דווקא אם שגה. נניח שכשל, נניח שחמתו בערה בו להשחית - עדיין הוא חייל, עדיין יש לו מפקדים ואני מצפה מהם שייקחו אחריות מלאה".

מה זה אומר?

"לא להניח בכלל לשפוט אותו, ואפילו לדרוש להישפט במקומו. כאן לא רק שהקריבו את הש"ג, זה הרבה יותר חמור - גם ביצעו בו וידוא הריגה. ומי שווידאו הריגה זה לא אלאור באותו מחבל בן עוולה, אלא המפקדים שלו שבחרו בפתרון הנוח של טובת עצמם. אם יש פקוד שלך בשטח - אתה מקריב את עצמך, את הקידום שלך, ומגן עליו. קריירה צבאית זה לא הכול".

הכרת את בני משפחת אזריה, מה מצבם כיום?

"המשפחה המומה מהבגידה, ותצטטי אותי: מהבגידה של הפיקוד, שידעו להשתמש בבן שלהם לטובת הגנה על המולדת, אבל ברגע שהתהפכו היוצרות והוא זה שהיה זקוק להגנה - הם ברחו, נסו. אלאור לא מבין איך זה קרה לו. לוחם מצטיין שקיבל תעודת הצטיינות, ובדברי הבל של שר הביטחון לשעבר הפך לפושע מועד. המשפחה במצב מאוד לא טוב גם בריאותית וגם כלכלית, מכל הבחינות. המשפחה מרוסקת. מה שמחזיק אותם זו תמיכת הציבור והאהבה שמרעיפים עליהם מכל עבר. הייתי אצלם כמה פעמים בבית ואנשים מגיעים מכל הארץ ומחבקים אותם. אצל העם אלאור לא נתפס כאשם וכרוצח כמו שניסו להציג אותו. העם לא קונה את הקשקוש הזה".

בעקבות ההרשעה, כיצד לדעתך על המשפחה לנקוט: להיצמד בכל מחיר למאבק עקרוני של הבאת צדק, או לסיים את ההליך מהר ובשקט?

"המילה צדק קצת צורמת למשפט שנתפס בעיניי כטריבונל שנועד להרשיע בכל מקרה את הלוחם. המשפחה, אני מניח, פועלת בשני האפיקים. באפיק המשפטי יש אופציה לערעור, יש טיעונים להקלה בעונש ויש אפשרות לחנינה. הדברים אינם קשורים אחד לשני. המאבק הציבורי יימשך ולדעתי אפילו יחריף אם החייל לא ישוחרר. אני לא מדבר עכשיו בשם המשפחה אלא בשם האזרחים. יש טלטלה, יש רעידת אדמה. גם אם הרמטכ"ל משדר עסקים כרגיל - הצבא נתון בלחץ. הוא מודע למורת רוחם של חיילים, אנשי מילואים והורים שאמורים לשלוח את בניהם ובנותיהם לצבא. אני מגיע למסקנה חד משמעית שאם טובת העם, הצבא והמדינה לנגד עיניו של הרמטכ"ל - הוא צריך לפרוש".

אתה אומר דבר חמור.

כרמי לא נסוג: "הרמטכ"ל צריך להעביר את המושכות לרמטכ"ל ערכי, שבעיניו החיילים הם כן בניו ובנותיו, שיעסוק פחות בדאגה מעושה לתדמיתו המוסרית של צה"ל ויותר לשלום חייליו. אני אומר בצער, שכיום שלום החיילים לא נמצא בראש סדר העדיפויות של הצבא. ואני אתן דוגמה ממצה: בכפיר החלו לאמן חיילים להתמודד עם הסכינאות באמצעות קרב מגע. מול הסכין אתה מתמודד בידיים חשופות? שמטו את היתרון היחסי של החיילים וכעת הם בעמדת נחיתות. הכול נובע מתסמונת אזריה. ניסיון להצטייר כצבא נאור ולאמיתו של דבר, יש כאן שבר ערכי", הוא מלין.

כרמי מזהה בפרשת אזריה כדור שלג, "שגם אם מתעלמים ממנו, הוא הולך וצובר תאוצה. בתוך עמי אני יושב, ואני שומע את רחשי הלב של הציבור, של החיילים והמפקדים. קחי לדוגמה את המקרה של החיילים ממחנה 80 לפני שבועיים. הם אבטחו את הטרמפיאדה ליד המחנה, ואחרי שבני מיעוטים התגרו בהם הם ברחו חזרה למחנה. החיילים היו מצוידים באפודים וכלי נשק, אבל מה אפשר לדרוש מהם? הרי אם היו פועלים כמו שחיילים אמורים לפעול, הם היו מסתבכים. אני לא מאשים אותם. הכתובת על הקיר. היום הלוחם והמפקד חושב קודם כול על ההשלכות של ההתנהגות שלו לגבי עתידו. אני חייב לציין שדווקא הלוחמים והקצונה הזוטרה כן פועלים כמתחייב והולכים בראש הכוח. אני מעריץ את החבר'ה הצעירים האלה".

"איפה הדתיים-לאומיים?"

כרמי-בוזגלו מותח ביקורת על הציבור הציוני-דתי שלא נראה מספיק לטעמו במאבק לשחרור אזריה: "ציפיתי לראות אותם משתתפים במחאה כפי שאני הגעתי למחאות שונות בשלושים השנים האחרונות, גם בכאלו שלא נגעו ישירות אליי, מתוך השקפה של אחדות. הציונות הדתית, אם כי לא כולה, הדירה רגליים מהמחאה ואני חושש שזה נובע מרקע פוליטי".

ייתכן שחלק מהציבור הדתי-לאומי התקשה לראות באזריה גיבור ולתת לגיטימציה למעשה.

"אני חולק עלייך. אני מכיר ומוקיר את הציבור הדתי-לאומי. הם מאיישים תפקידים מרכזיים במערכת הביטחון ואני לא מאמין שמישהו מהם חרץ את דינו של אזריה. כמוני, הם בוודאי מביעים מורת רוח על העוול שנעשה ללוחם ולמשפחתו ומבינים שאין לנו כלים לשפוט את המקרה. אגב, כל העם שרוי בתרדמת והפסיק לצאת לרחובות להפגין. למזלנו, יש היום את הרשתות החברתיות ודרכן ניתן להשמיע קול ולקיים מחאה".

יש שמועות כי משפחת אזריה מתנערת ממך בעקבות התנהגותך בהפגנה בכיכר רבין. האם ישנו נתק ביניכם?

"משפחת אזריה היא משפחה אצילית והאינטרס היחידי שלי הוא להחזיר לה את הילד הביתה. לא אכביד בשום אופן על המשפחה הזאת. זה בסדר גמור מבחינתי. בסך הכול רציתי להזכיר לכולם כי עלינו להחזיר לוחם משדה הקרב ללא תנאי ואני דבק בכלל הזה גם עכשיו. על כבודי אני מוחל וזז הצידה בשמחה".

מה לדעתך התרומה שלך למאבק לשחרור אלאור?

"התרומה שלי למאבק, אני מקווה, היא קודם כול שהנושא לא ירד מסדר היום. אני רואה בניסיונות הנואשים של הצבא להגיע להסדר עם המשפחה פועל יוצא של הלחץ שהם נתונים בו בעקבות הקונצנזוס והנחישות בקרב העם להשיב את החייל. עוד דבר שאני עמל עליו הוא הניסיון להטמיע בקרב המחנה הלאומי את היחס לתקשורת ואת התובנה שהתקשורת לא עוינת או אוהדת, אלא גוף שתאב למידע. נכון שהטון השולט הוא מה שנקרא שמאלני, אבל זה בעיקר בגלל שהפקרנו את המגרש. הייתי רוצה לראות הרבה יותר אנשי ימין מתבטאים ולא מתלהמים. אני מאמין שהמאבק שניהלנו ייתן את אותותיו עוד שנים רבות".

יש סיכוי שנראה אותך אי פעם בפוליטיקה?

"אני לא אכנס לפוליטיקה. הערך המוסף שלי הוא דווקא ההשפעה מבחוץ ואני רואה איך אנשים מעריכים את זה. הרי לפוליטיקאי תמיד מייחסים אינטרסים וטובות הנאה ואני נקי מכל זה. המקום שאני נמצא בו מאפשר לי להשפיע הרבה יותר מאשר אם הייתי חלק מגוף רשמי. למרות שאני לא תמים ויודע שמנסים לנכס לי תאוות פרסום ורווח אישי.

זה קצת מוזר בהתחשב בכל הכסף והזמן שהשקעתי בחודשים האחרונים למען המאבק הזה. המערכת והממסד לא יודעים איך לאכול אותי. זה היתרון שלי. יודעים להתמודד עם אדם שמונע מאינטרסים. אותי הם תופסים כסוג של פסיכי, משוגע. אבל יצאתי למאבק ערכי והיה ברור שרק אם נתנהל בצורה חוקית - נצליח. כשאתה בא למאבק ערכי חשוב להתנהל בערכיות. אני שולל כל אלימות. מה שאפיין את המאבק הציבורי שלנו זו התנהלות מופתית. אני מונע מתוקף השקפה אידיאולוגית ולכן אי אפשר להתמסחר איתי. יש לי את האמת שלי ואף אחד לא יזיז אותי ממנה".

rivki@besheva.co.il