הייתה זו שנת 1919 בה נגזרה גזירה על השמדת כל היהודים במחוז תָאפׅילָאלְת במרוקו. מנהיג הקהילה, הסגפן דוד אבוחצירא לבש שחורים והתפלל כי יוּתר לו למסור את נפשו בעד הקהילה כולה. במקביל קבלו תושבי האיזור למנהיג כי השמדת כל היהודים יפגע במיסוי המתקבל מהם. תהיה אשר תהיה הסיבה, לאחר זמן מה הובל מנהיג הקהילה אל מול לוע של תותח והוצא להורג. כמו כן נגזר כי כל המתאבל על מנהיג הקהילה יוצא להורג.

היתה זו סול חגואל שבשנת 1834 סירבה להמיר את דתה לאסלאם גם תחת לחץ האיומים ותחינות ראשי הקהילה היהודית. בעומדה מול הגרדום זעקה "עירפו את ראשי במכה אחת - כיוון שאמנם מתה אני, חפה מכל פשע, אך אלוהי אברהם ינקום את מותי"

היו אלה יהודי קהיר שבשנת 1735 נטבחו ללא רחם על ידי המון מוסלמי במקום מושבם ב"חארת אל-יהוד" וקהילתם נמחקה מעל פני האדמה.

היו אלה 6,000 יהודי פאס שנטבחו על ידי אבו כמאל תמים שהנהיג מדיניות אנטי-יהודית תקיפה בשם האסלאם. עיקר הניצולים היו נשים ש"בנות המזל" שבהן שלא נאנסו, אולצו להינשא למוסלמים.

אלו הם רק מקרים בודדים בין עשרות אם לא מאות מקרים של אפליה, נישול, בזיזה וטבח המוני של מוסלמים בנתינים היהודים שחיו ביניהם. הקהילות היהודיות באיזורים אלה היו קיימים עוד מתקופת בית שני ויש קהילות עתיקות יותר שמתוארכות לאמצע תקופת בית ראשון. שם חיו מאות שנים לפני הגעת האיסלאם עם הכיבוש הערבי החל מהמאה ה-7.

עם זאת, עיקר הטענות של דוברים מוסלמים בעיקר בקרב הרשות הפלסטינית הינה כי טרם הופעתה של הציונות חיו היהודים והערבים בהרמוניה מושלמת, ואילו הציונות היתה זו שגרמה למתח בין הצדדים.

עם זאת בחינה של הקוראן מוכיחה כי רדיפת היהודים החלה עוד בפעילותו של מוחמד בחצי האי ערב עת שאף להציג למאמיניו הישג צבאי ולכן טבח ביהודי ח'ייבר שסירבו לקבל את האמונה החדשה. כמו כן לקח לעצמו הנביא נערה יהודיה לאישה לאחר שרצח את הארוס שלה ואת כל משפחתה. טבח יהודי ח'ייבר מוזכר עד ימינו בהפגנות פלסטיניות בקריאה: "ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד, ג'ייש מוחמד סופ יעוד" ("[זכרו את] ח'ייבר חייבר, יא יהודים, צבא מוחמד עוד ישוב") או בגרסא המודרנית יותר: "ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד, אלא פלסטין נעוד" ("[זכרו את] ח'ייבר חייבר, יא יהודים, אל פלסטין נשוב").

עם כיבושי האסלאם עלה דיון כיצד לנהוג בתושבים המקומיים של איזורי הכיבוש. היהודים והנוצרים "זכו" למעמד מיוחד בקרב המוסלמים ונחשבו לבני חסות, אהל אל-ד'ימה (أهل الذمّة). כבני חסות הם נחשבו לאזרחים סוג ב' והוטלו עליהם מגבלות שונות ובניהן תשלום של ג'יזיה – מס גולגולת. אלה היו "הימים הטובים" ליהודים בחסות האסלאם.

האסלאם היה זקוק ליהודים, ממש כמו הנוצרים. היהודים עסקו במסחר ובניהול משא ומתן עם השליטים באירופה ולכן נחשבו תמיד למיעוט נסבל בקרבם. בתקופות בהן הצורך ביהודים היה בשפל, חזרו ושבו הגזירות ומעשי הטבח.

תמיד חשבנו שהטלאי הצהוב והמשוקץ היא המצאה נאצית של המאה ה-20. ובכן לא כך הדבר. כבר במאה ה-9 חויבו כל יהודי בבל לענוד טלאי צהוב על מנת להבדיל אותם משכניהם המוסלמים – זאת כחלק מגזירה שהטיל הח'ליף אל-מתוכל. מלחמות בין השיעים לסונים הגיעו לפשרה לא אחת באמצעות פרוייקט משותף של פוגרומים ביהודים כפי שקרה בבגדאד של שנת 1045.

עלילות הדם כנגד היהודים, שהיו כל כך מקובלות בהווי הנוצרי-האירופי התקבלו בשמחה גם באיזורים מוסלמים. המקרה המפורסם הינו עלילת דמשק של שנת 1840 שבגינה עונו מספר נכבדי קהילת דמשק שאף הודו במעשה בלחץ העינויים ומעצר ילדי הקהילה. עלילה נוספת התרחשה בשנת 1881 באספהאן – עלילה שגררה בסופו של דבר השמדתה של קהילת אספהאן כולה. הניצולים הספורים נאלצו לקבל עליהם את האסלאם. גם בימינו נחשב מיתוס עלילת הדם למהימן באיזורים רבים בעולם המוסלמי.

עם זאת, תמיד שמדברים על אותם יחסי אידיליה בין היהודים למוסלמים בתקופות טרם הציונות, נוטים להזכיר את תקופת תור הזהב של יהדות ספרד, הלוא היא אנדלוס. תור הזהב הזה התקיים לסירוגין בתקופת שלטון המוסלמים בחצי האי האיברי בין המאה ה-9 למאה ה-13. בתקופה זו אכן היהודים היו בעלי השפעה ופרחו מבחינה תרבותית ומבחינות אחרות – שהרי השליטים המוסלמים היו זקוקים להם כמתרגמים וכבעלי יכולת לגשר בין המוסלמים לשכניהם הנוצרים. אולם גם תקופה זו לא היתה רציפה כאמור. וגם בתקופה זו היו מקרים בהם היהודים חששו לגופם ורכושם. בתקופה זו של תור הזהב, בשנת 1148, נאלץ מיודענו הרמב"ם לנטוש עם משפחתו את קורדובה בשל רדיפת היהודים ולנדוד לצפון אפריקה.

החשיבה היהודית לקיום עצמאי במולדת הרחוקה בארץ ישראל, הייתה טריגר שגרם להתרחבות הפרעות ביהודי ארצות ערב, לנישולם מרכושם ובסופו של דבר לגירושם וחיסול הקהילות העתיקות בכל רחבי העולם המוסלמי. נכון להיום כמעט ולא חיים יהודים במדינות ערב בשל הגירוש הנורא שהחל בשנות ה-40 של המאה הקודמת. לצערנו, רובם של היהודים והישראלים לא מכיר את הפרעות והגירוש שספגו יהודי ארצות ערב במאה ה-20 ובטח שאינו מודע כלל וכלל כי יהודים בקרב שלטון מוסלמי תמיד חיו בחשש לחייהם ורכושם ונחשבו במקרה הטוב לבני חסות נסבלים ובמקרה הפחות טוב לאויבי הנביא מוחמד.