העיר חיפה מקבלת את פני הבאים אליה בצבעי ירוק עז. שילוב של עצים ירוקי עד ופריחת סוף חורף. הנסיעה ברחבי העיר נותנת תחושה שעולם כמנהגו נוהג, ורק שלטי ענק על הפגנות נגד מיכל האמוניה צדים את העין. אבל כשמתקרבים לשכונות שנפגעו בשריפה שהתחוללה כאן לפני שלושה חודשים, הנוף משתנה. העצים השרופים והאדמה החרוכה מספרים סיפור אחר, על צער ואובדן שלא יימחו כל כך מהר. אזרחי ישראל כבר עברו לחדשות המסעירות הבאות, אבל מאות אנשים עדיין מתמודדים עם נזקי טרור ההצתות. חלקם רואים את האור שבקצה המנהרה, אחרים עוד שרויים בחשיכה. "הבית נשרף לי מול העיניים" בשעות הקריטיות בהן הגיעו הלהבות לשכונת גבעת האורנים, היו ההורים לבית משפחת פרקיס בעבודה. שלושה מתוך ארבעת הילדים היו במסגרות הלימוד ורק ניצן, שלא הרגישה טוב, הייתה בבית ושימשה חֶבְרָה לעוזרת. "ניצן התקשרה ואמרה שהיא מריחה עשן", מספר האב צפריר, "אמרתי לה שזה בטח שום דבר ושתמשיך הלאה". כשהחלו להגיע ההודעות מגן הילדים על העשן הסמיך שנראה בסביבה, הבין פרקיס שלביתו הייתה אינטואיציה נכונה. "ממה שקרה יום לפני כן הבנתי שמי שהיו לו דֵק ועצים חטף הכי הרבה. ביקשתי מהבת שתשקה את הדק והעצים שלנו". פרקיס, מהנדס במקצועו, עזב את העבודה ונסע הביתה. בינתיים שוטרים פינו את הבת והעוזרת בשלום. הילדה הגיעה לסבה, שגר במקום בטוח. פרקיס עצמו ניסה להגיע הביתה, אבל נחסם על ידי הכבאים, שניסו לשכנע אותו שזה רק רכוש ולא כדאי לו לסכן את עצמו. אבל הוא חשב אחרת. "הייתי מג"ד בפיקוד העורף. השתתפתי בכיבוי השריפה בכרמל. אני יודע למה הכבאים מסוגלים ולמה לא". הוא החליט לעקוף אותם ולטפל בבית שלו בעצמו. "אני לא ממליץ על זה באופן גורף", אבל בשל ניסיונו ומקצועו הוא החליט לקחת "סיכון מחושב", כהגדרתו. כשהגיע, נחמץ לו הלב. "אתה מתכווץ מבפנים, אתה אומר לעצמך 'אכלתי אותה'. ראיתי את הבית נשרף לי מול העיניים". הנזק היה אדיר. מדובר בבית מדורג בן שתי קומות. חלק מהחדרים היו מעץ, "החדרים האלה נשרפו, המיטה, הארונות, לא נשאר כלום". מכבי האש היו עסוקים בכיבוי תחנת הדלק שנמצאת בסמוך ולכן לא היו פנויים לטפל באש האוכלת את הבתים ברחוב. "לקחתי את הצינור של הגינה, ובשלב מסוים הצלחתי לכבות את האש". בכך הוא צמצם במעט את הנזקים. הביקור הראשון בבית השרוף היה לא פשוט. "הגעתי עם אשתי והבת והן התחילו לבכות, זה היה ממש עצוב". המשפחה ישנה יום אחד בדירה של חברים שהייתה ריקה, משם עברה לבית מלון למשך שבועיים-שלושה. המבנה של משפחת פרקיס נפגע קשות והיה צורך בבדיקה מעמיקה של עמידות המבנה, כלומר האם ניתן לשפץ אותו או שצריך לבנותו מחדש. פרקיס ורעייתו יוצאים לעבודה כרגיל ומתגוררים בינתיים בדירה שכורה. את הפיצויים על התכולה הם קיבלו, ומה שמס רכוש לא מכסה מוסיפה חברת הביטוח, מכיוון שהיה להם ביטוח תכולה. שכר הדירה ניתן להם למשך חצי שנה וברור לפרקיס שהתקופה הזאת לא תספיק. משפחתו עוד לא סיכמה עם קרן הפיצויים של מס רכוש על הסכום שתקבל לשיפוץ הבית, ומניסיונו כמהנדס בניין הוא יודע שהעבודות עצמן יארכו חצי שנה לפחות. אבל פרקיס אופטימי. יש להניח שהגישה שלו נובעת בין השאר מכך שהוא מבין בתחום. את שכניו וחבריו שביתם נשרף הוא מחלק לשניים: "יש בהם מבוגרים וחסרי אונים שלא בקיאים בפרוצדורות. מי שהיה לו יותר זמן, התעסק בזה והצליח להתקדם", הוא אומר "מי שמתעכב ומתווכח עם מס רכוש, נשאר מאחור". גן העדן לילדים הפך לאפר שמואל–שמיל וחיה כהן הם שכנים של משפחת פרקיס. לא סתם נקראת השכונה 'גבעת האורנים'. מהרחוב נשקפה חורשה נפלאה שהיום, מתוך השְחור והפיח, ניתן רק לדמיין אותה. העצים עומדים עירומים, עצובים, מספרים שלטבע, אולי כמו לאנשים, ייקח עוד זמן להשתקם ולבנות שוב חוסן פנימי. בסוף רחוב שז"ר מצב הבתים איננו אחיד. מבנה אחד השריפה כילתה, ועל בית אחר היא דילגה, באחד מהם הושחת רק המחסן ובית אחר הוא שלם למראה אבל מיועד להריסה בשל הפגיעה העמוקה שהאש חוללה בחלקו האחורי. כשאנחנו מתקרבים לבית משפחת כהן, מקדם אותנו קול הלמות הפטישים. שמיל, יתום מלחמת השחרור, לא יכול היה לשאת את העובדה שלו ולרעייתו, שכבר חצו את גיל 70, אין בית. הוא לקח הלוואה גדולה עוד לפני שסכום הפיצויים סוכם עם מס רכוש והעבודה החלה. הקבלן המבצע מחכה לכסף נוסף. הכסף לא מגיע והעבודות מתעכבות. ביום של עבודה מצב הרוח של חיה מרומם, וכשהעבודות לא מתקדמות היא נופלת לייאוש. "שמיל אופטימי, אני חושבת שאני אגמור את החיים שלי בדירה שכורה". רק כשנכנסים לתוך בית שאכלה אותו האש ("עכשיו כבר נקי ומסודר, היית צריכה לראות מה היה כאן קודם"), מבינים מה הוא שיפוץ שאחרי שריפה וכמה עבודה נדרשת עוד לפני הבנייה. "כאן הייתה טלוויזיה והיא הותכה אל הקיר", מסביר שמיל "הפועלים עבדו כאן עם קיטור כדי להחליק את הקירות". "כאן היה המטבח", מצביעה חיה על קיר ריק ומשאירה מקום רב לדמיון. שלושתנו מציצים החוצה בעצב: "זו הייתה המרפסת מעץ. כאן שרנו עם הנכדים שירי סעודה שלישית והתענגנו על הגינה והנוף". הגינה שמתחת לבית הייתה, כך מספר גם הצלם החיפאי שהצטרף בינתיים, אחת היפות והמטופחות בחיפה. האש שנתפסה בעצים הציתה את המרפסת ומכאן הדרך אל הבית הייתה קצרה. לא פחות מ-1,500 ספרים היו בספריה של שמיל, בהם נדירים וקדומים ביותר. הוא מיצר על אובדנם. אבל הלב של שני בני הזוג נמצא בקומה השנייה, שם הייתה הקליניקה בה טיפלו חיה ושמיל בעשרות ילדים, זוגות או קבוצות וסייעו להם לשקם את עצמם ואת משפחתם. המקרים שעברו תחת ידיהם מסמרי שיער. ילדים שהוצאו מהבית בשל הזנחה, כאלה שסבלו מאלימות בבית ומצבים אקוטיים אחרים. חיה כבר 30 שנה בתחום ושמיל, מורה דרך ובעל תואר דוקטור, הצטרף אליה לפני עשור. הילדים, שמטופלים לרוב דרך קופת חולים, לא תמיד מביאים איתם תשלום ובני הזוג כהן לא ממש מקפידים על כך. "אצלנו החסד הוא העיקר", אומר שמיל בטבעיות, "זה דיני נפשות". אנחנו עולים לקומה השנייה רחבת הידיים ושני בני הזוג מתארים בצורה חיה איפה היה כל דבר, והיה כאן עולם שלם. מיטות ופופים, סנוזלנד (חדר חושים), שק איגרוף ופינת תנועה. כאן היו בובות תיאטרון "כא‑לה גדולות", כי חיה מגיעה מתחום הדרמה, ובפינה ההיא כלי מוזיקה הודיים. הנה כאן, היא משרטטת בידיה, היו מדפים מדפים ועליהם בובות קטנות של פליימוביל, וגם עבודות מחימר וגואש שעשו הילדים. היו כאן ארגזי חול ששמיל בנה לבד, מראה גדולה וארגז תחפושות וגם סדרות של קלפים טיפוליים מסוגים שונים. חוץ מאלה היו מחשב וטלוויזיה, כיור וגם אמבטיה כי לפעמים הילדים מרטיבים. בקיצור גן עדן. השיחה על הקליניקה מדליקה אור בעיניה של חיה, אבל בה בעת משמשת לה מקור לעצב. בני הזוג לא מרוצים, כמעט נעלבים מהיחס שהם מקבלים ממס רכוש. התחושה היא שעושים להם טובה, שמתמהמהים במתן הפיצויים, והחמור ביותר - שלפי דין הם אמורים לקבל הרבה יותר. מס רכוש לא יכול להחזיר לזוג יותר מ‑108 אלף שקלים לתכולת הבית. זו התקרה הקבועה בחוק. לפי הערכת השמאי הפרטי שמשפחת כהן הביאה, רק הרכוש שהיה להם בקליניקה שווה 200 אלף דולר. מס רכוש פתח להם תיק עסקי נפרד בשביל הקליניקה, ושם יתנהלו איתם לפי הכלל "המוציא מחברו עליו הראייה". בני הזוג מספרים כי כשדיווחו על הוצאותיהם מדי שנה, רואה החשבון היה מחזיר להם את הקבלות בתום הטיפול. כל הניירות האלה נשרפו. "השמאי שלי אומר שזו תהיה עבודת דוקטורט לשחזר את כל זה", אומר כהן, "לא ברור מה יבוא קודם, התואר או הפיצוי. מה שברור הוא שלפני הכול נצטרך להוציא את הנשמה חס וחלילה". גם לגבי הנזק המבני בני הזוג נמצאים במחלוקת עם מס רכוש. את ההערכה הראשונית עשה השמאי של המדינה מיד אחרי השריפה, אבל רק מאוחר יותר התגלה מלוא הנזק. גם כאן, השמאי הפרטי של בני הזוג טוען כי יש לתת להם סכום כפול. בינתיים העבודה מתנהלת בעצלתיים משום שהפועלים קיבלו רק חלק מהתשלום. "כשכולם יחזרו רעננים מחופשות החורף שלהם, הם ישבו להתדיין על הסכום המדובר עד שיצא עשן לבן", אומר שמיל. משפחת כהן מרגישה אובדן גדול. חיה רגילה להקשיב לאנשים, לנתב אותם לכיוון של עשייה ושיקום. הפעם היא זו שחווה את המשבר, ובעוצמה רבה. "בששת השבועות הראשונים רק בכיתי. כשהקהילה עשתה שבת לכל נפגעי השריפה, כבר קנינו פרחים והתארגנו, ופתאום קיבלתי כזאת דיפרסיה. אמרתי לשמיל: אני רוצה להישאר בבית ולישון ולישון. לא הלכנו. זה קשה, זה אובדן. עכשיו יש כעסים, אחר כך תגיע ההשלמה". חיה ושמיל מקבלים טיפול מ'עמך', עמותה של ניצולי שואה. השיחות מגשרות על הפערים ביניהם וגם מסייעות להם להפיג את הכעסים ולהביט קדימה. אחד הכעסים הגדולים של חיה הוא על מי שטוענים שמדובר ב"פיגוע רוח". רזי ברקאי העלה אותה לשידור בגלי צה"ל ועימת אותה מול הטענה הזאת, והיא נפגעה עד עמקי נשמתה. בני הזוג כמעט לא עובדים. בדירתם השכורה אי אפשר לכנס קבוצות ואין את כל החומרים והאביזרים שהיו להם בביתם. הם ממשיכים לשלם משכנתה גדולה מאוד של 8,500 שקלים על הבית ומקווים שמשהו יסתדר. מה שהכי דחוף להם הוא הטיפול בילדים, בזוגות ובמשפחות. הם מייחלים ליום שבו יוכלו להמשיך ולעשות זאת בהיקף מלא. חיה מרגישה שהיא חייבת להוסיף מילה על הצדדים הטובים שראתה בשריפה הזאת: על חנויות בגדים שהיא מרבה לקנות בהן ותרמו לה בגדים, על המוכרת בחנות לכלי מיטה שתרמה לה בספונטניות 400 שקלים, על הציבור הרחב שתרם ציוד שבעזרתו בכל זאת הם יכולים לטפל כיום בהיקף מצומצם, ועל הסיוע הצמוד של עיריית חיפה. "צריך להגיד מילה טובה גם לאנשים שעזרו". הישיבה בחיפה: לא מחכים למס רכוש תלמידי ישיבת 'מבשר שלום' בחיפה חזרו לפני כחודש ללמוד בחלק מבית המדרש. רק שליש מהמבנה תקין וראוי לשימוש, רובו עדיין מריח מעשן. תלמידי הישיבה הקטנה והמשפחתית גילו באותו בוקר לפני שלושה חודשים כי העצים הסמוכים לישיבה בוערים. הם החלו לכבות את האש אבל העדיפו לנטוש את המבנה שלהם, כשהבינו שילדי הגן הסמוך בסכנה. הם רצו לעבר הגן וחילצו את הילדים ללא פגע, אבל הישיבה נשרפה כליל, על אלפי ספרי הקודש הנדירים שהיו בה, ספרי התורה והריהוט. מיד אחרי שהתבררו ממדי הנזק, פנו אנשי הישיבה ובראשם ראש הישיבה, הרב אבידן חזני, לפרויקט 'הדסטארט' וביקשו את תרומות הציבור כדי לסייע בשיקום. לא מעט גבות הורמו בעקבות הפנייה הזאת. הרי המדינה הכריזה על נזקי השריפה כנזקי טרור, והבטיחה לטפל ולפצות. אבל הרב חזני, מסתבר, הזדקק ל-400 אלף השקלים שגויסו כאוויר לנשימה. "מס רכוש לא יחזיר לנו את הכל. כבר חודשים אנחנו לא יכולים לבשל אוכל, רק לקנות. מי יממן לנו את זה? והניקיון והשיפוץ הראשוני?". 10-12 אלף ספרים נשרפו והרב חזני יודע שאיש לא יחזיר לו את הספרים האלה. "אני לא מדבר על ערך סנטימנטלי, אלא נומינלי של הספרים". הישיבה הייתה צריכה גם להתמודד עם הטראומה שחוו התלמידים, בחורים צעירים שראו סכנה אמיתית מול העיניים ואיבדו את המקום הבטוח והקבוע שהיה להם. נכון לזמן שבו אנחנו משוחחים, מס רכוש עוד לא קבע את סכום הפיצוי שתקבל הישיבה ולכן אי אפשר להתחיל לשקם אותה. הרב חזני מנסה להיות סובלני כלפי התהליך. "אולי בגלל שזה מבנה ציבור, זה יותר מורכב", הוא מסנגר. כך או כך, את האובדן הגדול מכולם מס רכוש לא יכול להשיב. הישיבה, שמונה בסך הכל 15 תלמידים, הושבתה לגמרי בדיוק בחודשים של ביקור תלמידי השמיניות. גיוס התלמידים של ישיבת 'מבשר שלום' נפגע באופן אנוש ומעמיד כעת את קיומו של המוסד בסימן שאלה לא קטן. נזקי השריפה הגדולים ביותר אירעו בחיפה. 1,200 בתים נפגעו ו‑400 משפחות פונו לבתי מלון. חודש וחצי אחרי, 100 דירות עדיין לא היו ראויות למגורים. עיריית חיפה, שהפעם האחרונה שבה התמודדה עם אירוע בסדר גודל דומה הייתה אולי במלחמת לבנון השנייה, התגייסה כולה לסיוע לתושבים. נואית בן שמחון, מנהלת אגף פניות הציבור בעיריית חיפה, מספרת על מגוון גדול של חזיתות שדרשו מענה מיידי. בימים הראשונים התקבלו 40 אלף פניות במוקד העירוני. "אנשים דאגו לאמא המבוגרת שנמצאת לבד, לילד שנשאר בגן והאם גן הילדים שלו בסכנה, המשך בצירי התנועה שהיו עמוסים וכלה בכלבים וחתולים נטושים וברכוש שחששו שייגנב". על הבתים השרופים הוצבה שמירה, בחסות העירייה. העירייה גם סידרה כל משפחה בבית מלון, וחילקה את המענקים שנתנה הממשלה באופן חד פעמי. היא ניתבה את התרומות הרבות שזרמו לנפגעים ופתחה לצורך כך חמ"ל. "היה שם הכול, החל מסירים קטנים וכפיות, וכלה בביגוד וציוד לתינוקות. הוצאנו את זה לשטח כדי שהתושבים יוכלו לחזור לשגרת חיים ראשונית". המענה של העירייה, מעידים גם הנפגעים, היה מרשים. עובדות סוציאליות בדקו את שלום האנשים, ביררו מה מצבם והאם יזדקקו לעזרה נפשית. "יש תלמידים שנאלצו לעבור בית ספר באופן זמני, חיברנו אותם עם פסיכולוג של בית הספר. יש ילדים שסובלים מחרדות ואנחנו דואגים להם לטיפול. אנחנו עדיין מתקשרים למשפחות על בסיס שבועי, בודקים מה נשמע, כי אנחנו יודעים שחלק מהקשיים צצים אחר כך. אנחנו משתדלים, ומקווים שגם מצליחים, להיות שם בשבילם". פן נוסף שאליו התגייסה העירייה בהובלת ראש העיר יונה יהב, הוא קידום מתן הפיצויים למשפחות. יהב ערך כמה מפגשים עם שר האוצר ועם ראשי מס רכוש וביקש לסנכרן בין הגורמים. העירייה גם סללה 'מסלול ירוק' בכל הנוגע לאישורי בנייה, כדי לאפשר לנפגעים להגיע לבית משופץ כמה שיותר מהר. מבית למרתף או קרוון אש ההצתות היכתה, כזכור, ביישובים נוספים מלבד חיפה. אחד מהם, שתושביו פונו בעיצומה של השבת, היה נוה צוף, כאשר היער המחבק את היישוב הפך למלכודת אש. 17 משפחות נאלצו להתפנות מבתיהן בשל השריפה. 15 בתים נשרפו כליל. חלקם היו עשויים עץ ומה שנותר מהם הוא בור גדול. הגשם שהגיע אחרי השריפות הרס את מה שנשאר מהבית, משום שהמשפחות לא קיבלו אישור ממס רכוש לשים גג זמני כדי למנוע את נזקי הגשם. המועצה האזורית בנימין בסיוע מתנדבים רבים העמידה למשפחות אתרי קרוואנים בטווח זמן מיידי. כמה משפחות שוכרות מבנים קטנים, כמו למשל קומות מרתף, מאנשי היישוב. המגורים אינם נוחים ואינם מאפשרים לארח את הילדים והנכדים, אבל בקרב המשפחות קיימת הכרת טובה על הטיפול של היישוב ושל המועצה בעניינן. "העטיפה שאנחנו מקבלים היא יותר מנדיבה, ממש בלתי ניתנת לתיאור. יש לנו גישה לרווחה וגישה ישירה לראש המועצה. אם למישהו יש בעיה כלכלית, היא תטופל מיד", כך אומר לנו אחד האנשים שביתו נפגע וחפץ בעילום שמו. את הפיצוי על התכולה כולם כבר קיבלו. הוויכוח הוא על סכום הפיצוי כנגד המבנה, ואת זה, הוא טוען, עושים לאט, לאט מאוד, עם משרד מהנדסים אחד. "מתווכחים עם כל אחד עד איזה גובה הייתה הקרמיקה בשירותים, אם הבלטות היו של 20*20 או 20*30, כמה שקעים היו בכל חדר ואם זה היה שקע כוח או לא. לכל בית, ומדובר במאות ברחבי הארץ, יש מאות שורות של כתב כמויות (רשימה שאיתה קבלן השיפוצים מתחיל לעבוד, ע"ל) ומהנדס אחד עושה את זה בכל הארץ". האיש שחולק איתנו מחוויותיו מספר כי הגישה של מס רכוש נותנת תחושה כאילו כולם עבריינים מועדים המבקשים להתעשר על חשבון המדינה. "מדינה מושיטה יד לאזרחיה במקרה של טרור, משום שהיא רוצה שלתושבים יהיה חוסן חברתי. היא אומרת 'אני לא משאירה אתכם מאחור. אם פוגע טיל בביתו של ברוך, זה לא כי חמאס חיפשו את ברוך, אלא חיפשו לפגוע במדינה'". עוד הוא מספר, שכל מי ששומע שביתו נפגע בשריפה מרחם עליו ואומר שייקח כמה שנים להשלים את המהלך מול המדינה, ושבסופו של דבר הוא יינזק כלכלית מכל העניין. "זה צריך להיות להפך. הרי אנחנו יודעים שבחמש השנים הקרובות יהיה כאן איזה שהוא עימות עם טילים. מס רכוש צריך להיות מאורגן לזה, עם צוות בהיקף מתאים ועם גישה נכונה. כזה שאנשים יבקשו שהטיל יפגע בבית שלהם ולא להיפך. יש כאן פספוס עקרוני של התפקיד של מס רכוש". מס רכוש: 84 אחוז מהפניות טופלו בקרן הפיצויים של מדינת ישראל נמצאים לא פחות מ-8 מיליארד שקלים. סכום יפה שהמדינה דואגת שלא יפחת, למרות העימותים סביבו מדי כמה שנים. אם השמיכה לא קצרה מדי, מדוע יש כעס על ההתנהלות ועל היחס? אמיר דהן, מנהל קרן הפיצויים, מציג את הנתונים שיש בידו, לפיהם בעקבות השריפות הוגשו 2,682 תביעות בגין נזק בכל הארץ. הטיפול ב-81% מאותן תביעות כבר הסתיים. בעיר חיפה, שם נגרם הנזק הכבד ביותר לרכוש, הוגשו סה"כ 2,242 תביעות והושלם הטיפול ב‑84 אחוזים מהן. דהן מזכיר את העיקרון ההלכתי שהשתרש במשפט הישראלי 'המוציא מחברו עליו הראייה', ומסביר שכך מתבצעת הערכת הפיצוי על המבנה. בבתים בנוה צוף שנשרפו כליל, הוא מוכיח, אנשים בכל זאת הצליחו לאט ובסבלנות להמציא הוכחות של מה היה להם בכל חדר ואפילו את היתרי הבנייה. לפי זה, אני צריכה לצלם כל חדר מכל זווית למקרה של נזק מטרור. אנשים שאיבדו הכול מגיעים למדינה, ובמקום שהיא תיתן חיבוק הם נתקלים ביחס חשדני, כאילו הגיעו לסחוט אותה. "אני נוקט בשיטה של בית הלל, הולך לקולא עד כמה שאני יכול. אבל אנחנו צריכים קצה חוט כדי להעריך את הנזק. אנחנו מדברים על קופה משותפת לכולנו וצריך למצוא את האיזון הדק בין הבנה לאנשים שעברו משהו לא פשוט לבין כספי ציבור". לדברי דהן, רק חלק קטן מהמקרים נמצא במחלוקת בין מס רכוש לאזרחים. תקרת הפיצויים לתכולה היא 108 אלף שקלים לזוג נשוי ועוד תוספת לכל ילד. האם זה נראה לך מספיק? "כן. עשיתי חישוב שאצלי בבית עם שלושה ילדים קטנים ותכולה חדשה, זה מספיק". דהן מסביר שהסכום לא כולל ארונות מטבח, ארונות מקובעים לקיר, מזגנים או תכשיטים. זה כן כולל מכשירי חשמל, רהיטים, ביגוד, הנעלה וחפצים אחרים שהיו בבית. מכיוון שישראל מתמודדת בעיקר עם נזקי טילים, מס רכוש לא מגיע בדרך כלל למקרה של אובדן כל הרכוש ותשלום התקרה. דהן מודה כי יש בתים שבהם התכולה הייתה שווה יותר, כמו בתים שהיו בהם חפצי אמנות או תכשיטים יקרים, אבל את זה המדינה לא מכסה. מצד שני, הוא אומר, יש משפחות ששילמו להן את התקרה, אבל הוא לא מאמין שהרכוש שהיה בבית הגיע לגובה התקרה הזאת. ומה לגבי הקצב שבו המשרד התנהל? שלושה חודשים ולאנשים עוד אין הערכה כמה היה שווה המבנה שלהם? "העסקנו קרוב ל‑20 מהנדסים משבעה משרדים שעוסקים בבדיקות מבניות", הוא אומר. לדבריו, לא כל מהנדס יכול לבדוק מה הוא הנזק שאירע למבנה, לשלד ולקירות, ולתת הערכת מחיר ראשונית. אחרי שהמהנדס הראשון סיים את אבחנתו, עברו על האבחנה עוד שניים, אחד שעוסק בשריפות ונזקיהן והשני בחיזוק מבנים כנגד רעידות אדמה. הם היו צריכים להכריע סופית מה יהיה גורל המבנה. "נתנו להם יותר כסף כדי שיעבדו יותר מהר", הוא אומר ומוסיף שהעניין התעכב בגלל הבדיקות המורכבות שהמבנים צריכים לעבור, ולא בגלל כוח אדם מועט. "בסופו של דבר חשוב לנו שלא תיפול קורה בבית ותזיק למישהו". דהן חותם בכך שמס רכוש מימן את שכר הדירה לנפגעי השריפה והוא ימשיך לעשות זאת ככל שייאלצו לגור בשכירות. ofralax@gmail.com
