אחד העובדים של ערוץ 'הידברות' נקלע באחת מנסיעותיו ללאס וגאס.
במסגרת שיטוטיו באזור הוא הגיע לפונדק דרכים נידח, באמצע מדבר זרוע קקטוסים. הוא נכנס לפונדק, אפוף באווירה שמזכירה את המערב הפרוע, וביקש לקנות לעצמו שתייה. סמוך לדלפק ישב אדם מקועקע מכף רגל ועד ראש, וצפה במסך הטלוויזיה שתלוי מולו. העובד לא האמין למראה עיניו, ושפשף אותן פעם ופעמיים לוודא שאינו טועה בזיהוי: האישיות שלצדו צפתה בשיעור של הרב זמיר כהן, ששודר בערוץ 'הידברות' בלוויין. כשהעובד הנדהם שאל את המקועקע לפשר העדפות הצפייה שלו, השיב הלה: "גיליתי שאני חצי יהודי ואני מחפש חומר על יהדות. אני צופה בערוץ הזה באופן קבוע".
"זה כוחו של ערוץ טלוויזיה, שהוא מגיע לכל העולם", מתפעל מנהלו החדש של הערוץ מזה ארבעה חודשים, הרב זאביק הראל, "אנשים כותבים לנו מה עבר עליהם, המון סיפרו שהתקרבו ליהדות דרך צפייה בערוץ. אמרו לי: היום הידברות זה הגוגל לעולם היהדות".
ילד במסע רוחני
מי שפוגש את הראל (34), רואה קודם כול את הזקן, הפאות והכיפה הגדולה. הוא רואה גם את החיוך הגדול, את האופי התוסס, אבל בשום אופן לא יכול לזהות מאחורי כל אלו את הילד שאהב מאוד לצפות בטלוויזיה, ובילה שעות ארוכות מול המסך.
הוא גדל בבני ברק, וכילד היה מהראשונים בין חבריו שבביתו התחברו לכבלים. "גדלתי מאוד על טלוויזיה. הייתי מחובר לטלוויזיה הרבה שעות ביום". בכיתה ז', לקראת בר המצווה, הוא החל בתהליך של חיפוש רוחני, צעד לא אופייני לגילו הצעיר. "אחותי הייתה אז מורה חיילת ושנינו חיפשנו מה התכלית, מה משמעות החיים", הוא מסביר מה הניע אותו לתהליך. כילד בן כמעט 13 הוא היה די חריג בסדנאות הרוחניות שבהן ביקר, אולם הוא לא ויתר ובדק כל אופציה שנראתה לו מעניינת. המסע המשותף הסתיים בשני קצוות שונים: אחותו הגיעה לתורות המזרח, אליהן היא מחוברת עד היום, ואילו הראל בחר בהעמקה בלימוד התורה ובעולם היהודי בכלל.
אבל גם בשנות הישיבה התיכונית, אותן עשה בקריית הרצוג ובאוריינטציה תורנית מובהקת, חיידק הטלוויזיה לא הרפה. "העולם הזה הלך איתי כל הזמן. כשהייתי שומע שיר – הוא היה מיד מצטייר אצלי כקליפ. ידעתי שזה כוח שאצטרך להביא לידי ביטוי. אבל באותן שנים הייתי מאוד עסוק הן בלימוד והן בסניף. לא היה לי מקום לזה".
כשהגיע לכיתה י"א, נפגש לראשונה עם אולפן טלוויזיה מקרוב. הוא ניגש לאודישנים לתוכנית 'פיוס בע"מ' שהנחה ג'קי לוי, והפגישה בני נוער דתיים וחילונים לדיון בסוגיות בוערות. "התקבלתי כנציג של הציבור הדתי. כל הנושא של דתיים וחילונים מאוד העסיק אותי אז. גם השתתפתי והנחיתי בקבוצות מפגש של 'גשר'". ההשתתפות בתוכנית חשפה אותו לראשונה אל מאחורי הקלעים של העבודה הטלוויזיונית: "ראיתי את האולפן, הצילומים, איך זה עובד".
עונת הצילומים הראשונה הסתיימה, והראל עמד מול בחירת דרכו לשנים הבאות. לאחר התלבטויות מרובות, בחר בישיבת 'תורת החיים' בנווה דקלים בראשות הרב שמואל טל. בשביל הראל, בן למשפחה שנטתה לשמאל הפוליטי, היה זה הביקור הראשון בגוש קטיף. הוא נשבה מיד בקסמו של המקום: "האווירה של הגוש, הים, הכול קנה אותי".
כשהחל את לימודיו בישיבה, קיבל שיחת טלפון נוספת מההפקה של 'פיוס בע"מ': הם מתחילים בצילומי תוכנית חדשה, ומבקשים אותו לייצג את המגזר הדתי. אבל אז הראל הרגיש שזה כבר לא בשבילו: "הרגשתי שמשהו לא אמיתי בתכנית הזאת. כל הזמן ניסו שם רק לטייח ולטשטש את ההבדלים. אני זוכר את אחד המפגשים, שכלל דו-שיח בין חילונית לדתייה. החילונית אמרה שהיא לא מאמינה, הדתייה אמרה שהיא דווקא כן מאמינה, אבל שתיהן צודקות. הרגשתי שזה לא אמיתי, או שיש ה' או שאין, והבנתי שהחיבור האמיתי לעם ישראל זה להחזיר אותו לשורשים שלו".
את האנרגיות שהיו שמורות לו בעבר לתוכנית הטלוויזיה, הוא הפנה כעת לפעולות של קירוב לבבות, שעליהן יורחב בהמשך. אולם את רוב מרצו וזמנו השקיע בלימוד תורה, מה שלא השתיק לגמרי את הקול שניקר בתוכו מאז ילדותו ותבע יצירה קולנועית. "תמיד רציתי את זה, אבל לא מצאתי מקום שמתאים לכך רוחנית. הרב טל דיבר כל הזמן על כך שצריך לעשות תקשורת, וזה חיזק אצלי את הנקודה הזאת. נרשמתי למחזור הראשון של בית הספר לקולנוע של 'תורת החיים', זה התאים לי כמו כפפה ליד".
עד היום הוא מספר בהשתאות על הזכייה של סרטו הראשון בפסטיבל הקולנוע היהודי הבינלאומי בירושלים. זה אפילו לא היה סרט גמר, הוא מדגיש, רק תרגיל שקיבלו תלמידי שנה א' בבית הספר הצעיר. הסרט 'בחמימותה של אש קודש' הציג את דמותו המיוחדת של האדמו"ר מפיאסצנה, מחבר הספר 'אש קודש', שנספה בשואה. אל הנושא הזה הוא הגיע כמעט במקרה, אחרי שהסרט הקודם שהכין בשביל התרגיל ירד מהפרק ברגע האחרון. "חיפשתי נושא אחר, ואז נזכרתי בתלמיד של האדמו"ר מפיאסצנה". אל התלמיד, חיים קנר ז"ל, הגיע הראל בדרך לא דרך. "עוד קודם לכן התחברתי מאוד לדמות של האדמו"ר מפיאסצנה. למדתי ולימדתי ספרים שלו. יום אחד התקשר אליי חניך שלי מכפר הרא"ה, וביקש שאספר לו על האדמו"ר כי הוא מכין עליו עבודה. הוא חיפש תלמיד ישיר של האדמו"ר ואמרתי לו שאין, ושאם הוא מוצא אחד כזה – שיודיע לי. אחרי כמה שעות אני מקבל ממנו טלפון: מצאתי".
הראל לא התמהמה. הוא יצא מיד מגוש קטיף ועשה את כל הדרך לרמת גן, כשלבו פועם בהתרגשות בלתי נשלטת. "לפגוש תלמיד של האדמו"ר!" הוא מתרגש גם כעת, ומספר על הפגישה המיוחדת עם קנר, חובש כיפה סרוגה ולוחם לח"י, שהיה מחובר לרבי בכל רמ"ח אבריו. הראל הקליט את המפגש מתחילתו ועד סופו, והיה שומע את ההקלטה מדי שנה ביום פטירתו של האדמו"ר. כשנדרש למצוא נושא חדש לתרגיל בקולנוע, נזכר בסיפור כולו והחליט ש"זה נושא שאפשר להשפיע איתו על עם ישראל, לא סתם משהו אישי שלי. יש לזה סייעתא דשמיא אחרת".
"כל צדיק הוא סופרמן"
כאמור, הסרט זכה להצלחה. המורים והתלמידים בבית הספר הצעיר הופתעו מעצם ההודעה על קבלתו של הסרט לפסטיבל קולנוע בינלאומי. הזכייה במקום הראשון בתחום הדוקומנטרי עוררה התרגשות כפולה. "הרגשתי שדלתות נפתחות, שיש סיקור תקשורתי, קורה פה משהו", נזכר הראל.
איך אתה מסביר את זה שהשופטים, שכנראה לא בדיוק גדלו בחצרות חסידיות, התרשמו כל כך מסרט על דמותו של אדמו"ר?
"צוות השופטים כתב בנימוקים: 'חיברת אותנו לדמות עלומה ועולמות עלומים שלא נראו על המסך. אנחנו מאחלים לבית הספר שתחשפו אותנו לעוד עולמות כאלה'. הדבר הזה בוער בלבי עד היום. הבנתי שכל היופי של בית המדרש היהודי האותנטי, הטעם האמיתי של היהדות, עוד לא יצא אף פעם לכלים האלה. רוב היוצרים שעסקו בנושאים האלה הם כאלה שנפלטו מבית המדרש וממילא לא היה ליצירה טעם אמיתי. ראיתי דברים שנעשו בטלוויזיה ובקולנוע בתחום היהודי, ומאידך הכרתי את עולמו של בית המדרש, ושאלתי את עצמי: איפה זה?".
הראל נזכר איך באחד הסיורים שהדריך בצפת, הגיע באישון לילה לבית העלמין היהודי העתיק בעיר, שם ראה כמה מכוכבי הוליווד עומדים ליד קבר האר"י הקדוש. "העולם היום מחפש אותנו. כוכבי הוליווד מסתובבים בצפת ומחפשים. יש צימאון בעולם, המפורסמים מחפשים אצלנו משהו שחסר להם. צפת עוד לא יצאה לאקרנים וזו המהפכה שצריכה לקרות. אנחנו רק בהתחלה".
על הקיר במשרדו של הראל תלויה שורה של תמונות של רבנים, אדמו"רים וצדיקים מכל הגוונים ומכל הדורות. הוא מצביע עליהם ואומר בלהט: "היום כולם מחפשים כוכבים נולדים, סופרמנים. יש לנו כוכבים שנולדו כבר. כל אחד מהם הוא סופרמן בכל קנה מידה. במסירות הנפש שלו, במידות. תראי את האדמו"ר מצאנז: אדם שאיבד את אחד עשר ילדיו בשואה, ותראי איזה חיוך יש לו בתמונה. הוא עלה לארץ, הקים פה קריה, ישיבה, בית חולים, מפעל חסד. הנה הבבא סאלי, ר' שלמה זלמן אויערבך – זה הדבר הכי יפה במציאות. העולם עוד לא פגש אותם. פגשו כל מיני 'סטארים', אבל לא כוכבים כאלה".
עם השליחות הזאת, יצא הראל להקרנות בכל רחבי הארץ עם הסרט על בעל ה'אש קודש'. הוא הספיק לקיים כבר 400 הקרנות בלי שעמל על פרסום. מכאן הדרך הייתה קצרה להקמת בית הפקות קטן ועצמאי בניהולו בשם "והיו עיניך", שהוציא עד כה כחמישה סרטים על גדולי ישראל נוספים. "בשנים האחרונות חרשתי את הארץ עם הקרנות של הסרטים הללו. ראיתי התעניינות גדולה בכל המגזרים. סיפורי הבעל שם טוב – עם כל מה שעשו עד היום, אין סדרות מרתקות כמו הסיפורים האלה".
סיפורים על גדולי ישראל באמת יכולים לרתק קהל אל המסך, בעידן שבו יוצרים נדרשים למאמצי על כדי לסחוט את בלוטות הרגש והעניין של הצופים?
הראל משיב בסיפור: "היה יום הולדת לאמא שלי אצלם בבית. אבי הוא בכיר בבנק הפועלים, ולמסיבה הגיעו אנשים בולטים בכלכלה הישראלית. במסיבה הקרנו את הסרט שלי על האדמו"ר מפיאסצנה. כשסיימנו, היו להם דמעות בעיניים. הם שאלו אם יש לנו ספרים שלו. חילקנו להם ספרים, ובין הבלונים של המסיבה התגבשו להן חברותות ספונטניות. הם התחילו לשאול מה זה המילים האלה. כשאנשים נפגשים עם זה, הם מתחברים".
זה עובד גם על חילונים?
"מזמינים אותי עם הסרט הזה כחלק מהכנה למסע לפולין בבתי ספר לא דתיים. חלק מהמסע שלהם לפולין זה להכיר את העולם הרוחני שהיה שם. סיפרו לי שתלמידים חילונים עמדו אחר כך בגטו ורשה, דיברו על האדמו"ר והורידו דמעות בעקבות הסרט".
לשקף צ'ולנט זה לא מספיק
כמי שמודע היטב לכוחה של המדיה הטלוויזיונית והספיק כבר להתנסות ביצירה, הראל מתכוון לתת מכיסאו החדש מענה יהודי-תרבותי שיתחרה בתכנים של ערוצים מקבילים, רק שהשפה שלו תהיה אחרת. על הקיר מולו תלוי לוח שכולל יותר מ‑20 תוכניות חדשות שהוא מבשל לקראת עונת השידורים של הקיץ, ולא מדובר בכאלה שיסתפקו במראיין ומרואיין על ספה מול המצלמה.
בימים אלו מצטלמת תוכנית הריאליטי של הערוץ שמלווה ילדים לקראת בר מצווה במסע בין תחנות בעולם היהודי, בהנחייתו של כוכב הילדים יובל המבולבל, שעובר מסע דומה גם בחייו האישיים. תוכנית נוספת תשדר מופע של תיאטרון פלייבק, שדרכו יעברו אנשים תהליך טיפולי מול המצלמה בליווי פסיכולוג מומחה. תוכנית נוספת תפגיש שלושה בעלי תשובה שעוסקים באותו תחום: מנהלי מחלקות בבית חולים, טייסים, אמני לחימה ועוד – שיספרו על משמעותה של התשובה לחייהם המקצועיים. תוכנית ריאליטי נוספת תביא אל המסך את עולם הכשרות.
אתה מתכוון ליצור גם סדרות עלילתיות כמו 'שטיסל'?
הראל אכן חולם על סדרות מקור, אולם 'שטיסל' אינה המודל מבחינתו: "אני מרגיש שהם עוסקים שם רק בחיצוניות של העניין. הם הצליחו לשקף מקום שאוכלים בו צ'ולנט. אבל להעביר את המהלך הפנימי האמיתי – את זה אין שם, ואת זה אני רוצה לעשות. אני רוצה שאדם יקבל את התחושה איך זה לשבת עם הילדים שלך בערב על המיטה ולקרוא קריאת שמע, להתפלל יחד".
ההצעה לכהן כמנהל ערוץ 'הידברות' נפלה על הראל "כרעם ביום בהיר", כהגדרתו. הוא היה באמצע תקופה מהיותר אינטנסיביות בחייו. בעשר השנים האחרונות הוא עומד בראש מדרשת 'טוהר' לבנות ביד בנימין, כאשר יום בשבוע מוקדש ליצירת סרטים לבית ההפקות שלו. השנה החליט להקים בעיר נצרת עילית שלוחה של המדרשה לבנות שמעוניינות לשלב עשייה בעיר עם לימוד במדרשה. לאחר התייעצות זוגית עם רעייתו, החליט לקבל על עצמו לעמוד בראש שתי המדרשות, מה שתובע ממנו לנסוע כמעט שלוש פעמים בשבוע מיד בנימין לנצרת עילית וחזרה. בתוך העומס הזה, הונחתה לפתע אל סדר יומו הצעתו של הרב זמיר כהן. התייעצות עם הרב טל הולידה את ההמלצה להמשיך בשלושת התפקידים גם יחד. הראל תמרן בין מקומות העבודה עד שנמצא לו מחליף במדרשה בנצרת עילית. כיום הוא נמצא על הציר שבין יד בנימין ומשרדי 'הידברות' בפתח תקווה.
לא חששת להיכנס לתפקיד כל כך אחראי, כשאין לך כמעט ניסיון בתחום?
"היו לי חששות להיכנס פתאום לדבר כל כך גדול ומשמעותי, עם המון עובדים באחריותי. אני גם אוהב לעסוק בדרך כלל בצד המחשבתי וכאן אני נדרש לתפקיד ניהולי. מאידך, יש כאן במה מדהימה. תמיד היו לי חלומות בתחום, ופתאום יש פה גוף שיכול לשדר לכל העולם. היו לי תמיד חלומות על כל מיני סדרות, ועכשיו אני רואה את זה פשוט קורה. יש פה צוותים שרק מחכים לעשות, ואפשר להתחיל להגשים את כל החלומות, צריך רק להוציא אותם מהמגירה. זה משמח ומחיה אותי שאני זוכה לזה".
מה החזון שלך כמנהל הערוץ? לאן אתה שואף?
"כשנכנסתי לפה ישבתי עם הרב זמיר כהן על מטרות העל שלנו. הוא אמר משפט שגם אני מאמין בו: הגבירה לא צריכה להיות פחות מהשפחה. הגבירה היא התורה, האמת שלנו, והיא לא צריכה להיות בלבושים פחות יפים מאלה של השפחה – התרבות שאותה אנחנו רואים היום, עם העיצובים היפים, הצילומים, האמנות. זה תהליך ארוך, ואין לנו תקציבים כמו לשאר הערוצים, אבל השאיפה היא לא ליפול מכל ערוץ אחר".
תחת ניהולו של הראל ישנם עובדים ועובדות מכל גוני האוכלוסייה, והוא מציין במיוחד את התפתחות תחום העיסוק התקשורתי במגזר החרדי: "יש פה המון עובדים שלמדו את התחום במגזר החרדי. עובדת כאן בת של אדמו"ר, בת של ראש ישיבה, הן עורכות וידאו מדהימות. בכלל, יש פה גיוון מדהים של עובדים: ליטאים וחסידים, חרדים וחילונים, דתיים לאומיים, חוזרים בתשובה, הכול. המניין של מנחה פה ממש צבעוני".
הערוץ משדר כיום דרך הכבלים בערוצים של החברות יס והוט, וגם דרך אתר האינטרנט. במשך היום ישנה רצועת שידור של תוכניות שאורכה כשמונה שעות. אין אמנם נתונים מדויקים על מספר הצופים של הערוץ, אבל "כשאנחנו מפרסמים מספר טלפון בתוכנית כדי שצופים יוכלו להתקשר, יש אלפי פניות. אני נדהם מהכמות. יש גם צופים מכל העולם. באתר האינטרנט יש שניים וחצי מיליון צפיות בחודש. זה אחד מערוצי הנישה הגדולים".
לא היית מעדיף לעבוד בכלי תקשורת לא מגזרי כדי להרחיב את מעגל ההשפעה שלך?
"יצא לי לעבוד עם גופים לא מגזריים. יש שם אג'נדות שמאוד מקצצות את הכנפיים. אם אני רוצה לעשות סרט על דמות מסוימת, הם רוצים בעיקר את הצהוב. פה יש לי כנפיים לעשות את זה ממקום נקי. פרט לכך, 'הידברות' הוא לא מגזרי. הוא פונה לכאלה שיש להם כבלים בבית, גם חילונים. זה אמנם ערוץ נישה, אבל אוניברסיטת הרווארד קנתה מאיתנו את כל ההרצאות שיש לנו, כי היא רוצה שיהיה לה חומר בנוגע למה היהדות אומרת על נושאים שונים. אנחנו מגיעים לקהלים מאוד מגוונים, כולל גויים, משוודיה עד ערב הסעודית, כך שאני לא מרגיש מגזרי".
בחולדה תוקעים בשופר
בין העבודה ב'הידברות' לעשייה החינוכית עם בנות המדרשה, הראל מטפח תחום נוסף שקרוב ללבו. מדי בוקר מתקיים מניין לתפילת שחרית בבית הכנסת בקיבוץ חולדה, עם תגבור של מבוגרים ונוער שמגיע במיוחד מיד בנימין. הפרויקט החל לפני כמה שנים ביוזמתו של הראל. "התחלתי להעביר שיעור קבוע בקיבוץ חולדה. כשדיברתי על שופר, אנשים אמרו שזה מעניין, אבל אין להם שופר. בהדרגה התחלנו לקיים שם תפילות בחגים, המשכתי בשיעור הקבוע, וכיום יש גם תפילת שחרית. אנשים בקיבוץ התחזקו, יש שם היום מרכז בשם 'אשיבה' להופעות של מוזיקה יהודית. אנשים צמאים לזה".
את הפעילות לקירוב רחוקים החל עוד כתלמיד צעיר בישיבת 'תורת החיים' בנווה דקלים. "אז, לפני 17 שנה, הנושא הזה לא היה כל כך מרכזי בציונות הדתית. אני זוכר שכתבתי מכתבים ל‑130 רבנים בבקשה שיחזירו לי מאמרים על חשיבות העניין של לקרב ליהדות. רק שמונה החזירו לי תשובה, התאכזבתי".
אבל לאט לאט התוכניות קרמו עור וגידים, ובהכוונתו של הרב טל הוקם המכון 'מתוך אהבתו' שפעל להפצה והסברה של יהדות באזור הדרום כולו, כמו גם בקרב חיילים ששירתו בגוש קטיף. הפעילות של המכון עם בני נוער חילוניים נמשכת עד היום. "הנושא הזה תמיד בער בי, אני מאמין שזה מה שעם ישראל זקוק לו. עד היום תהליך הגאולה עסק בגשמי, היום המערכה היא רוחנית – מה עושים עם מה שבנינו פה".
מי שהיה דמות מכוננת מבחינתו של הראל לעשייה בתחום הקירוב ליהדות הוא חמיו, הרב דן מרצבך הי"ד. הראל מדבר עליו בגעגוע ובהערצה: "היה מיוחד לפגוש אותו, דמות מהדור הקודם שבוער באהבת ה'. כולו זיכוי הרבים. הוא לא היה רב גדול אלא איש מהשורה, אדריכל במקצועו. אבל הוא הפך את כל החיים לקודש. הוא היה הולך ליישוב חילוני, אוסף אנשים מדלת לדלת להצטרף לשיעור, וכשראה שאין במקום מקווה, שאל: יישוב בארץ ישראל בלי מקווה? אמרו לו שאין תקציב, אז הוא אמר: אני אדריכל, התוכניות עליי. הוא גייס תרומות מאנשים, וכך בנה מקווה ואחר כך גם בית כנסת. הוא הפך את האדריכלות ליזמות רוחנית".