בזמן שהפוליטיקה הישראלית שהתה בתרדמת חג, הזירה הבינלאומית הייתה רוויית אירועים, ובראשם הקרב על הנשיאות בצרפת. ביום ראשון ניגשת צרפת לסיבוב הראשון של הבחירות לנשיאות, אשר יקבע מי מבין המועמדים יגיע לקרב הגמר שבועיים לאחר מכן. זהותם של שני המנצחים בסיבוב זה אינה ידועה מראש, לאור העובדה שרק פער קטן בסקרים מבדיל בין ארבעת המובילים עמנואל מקרון, מרין לה פן, פרנסואה פיון וז'אן לוק מלנשון. למרות שהדבר בלתי צפוי - כפי שהברקזיט בבריטניה וניצחונו של טראמפ היו בלתי צפויים - הצלחה משותפת של לה פן ומלנשון עשויה לסמן את קצו של האיחוד האירופי, היות ששניהם מוכנים להוביל למשאל עם להוצאת צרפת מהאיחוד. מבחינת יהודי צרפת, מערכת הבחירות מעידה על החמרה נוספת במצבם. רציחתה של הרופאה לוסי חלימי הי"ד, שנזרקה מחלונה על ידי שכן בקריאות אללה אכבר, שיקפה היטב את האווירה. התקשורת המקומית לא רצתה לעורר דוברים מרבצם בעונת הבחירות, ולכן אפשר היה לעקוב אחרי הרצח והטיפול בו רק בתקשורת היהודית. מלנשון ולה פן, שיחדיו יזכו בנקל ב‑40 אחוזים מהקולות, מהווים בשורה רעה ליהודים. מועמד השמאל הקיצוני מלנשון אולי לא יגיע לקרב הגמר, אבל הוא יגרוף קרוב ל‑20 אחוזים, כאשר הוא מתבסס על קולות המוסלמים והשמאל הרדיקלי. בעוד שצרפת סובלת מחוסר תחרות גם בתוך אירופה וכל שכן מול המזרח הרחוק, מלנשון מבקש דווקא לקצר את שבוע העבודה, להוריד את גיל הפרישה ולהטיל מס דרקוני על העשירים כדי למלא את החור בביטוח הלאומי. במרכז מדיניות החוץ שלו עומדת הדרישה להוציא את צרפת מנאט"ו, וכנראה גם מהאיחוד האירופי. גיבורו של מלנשון הוא לא אחר ממנהיג ונצואלה הוגו צ'אבס המנוח, שמשנתו הכלכלית הצליחה לדרדר מדינה עשירה לתהום כלכלית, וגישתו המדינית נדפה בעיקר שנאה כלפי ארצות הברית. מיותר להגיד שבנושא המזרח התיכון מלנשון נמצא לגמרי בצד הפלשתיני, אלא שגרוע מכך – הוא מרבה לתקוף ארגונים יהודיים שהפגינו למען ישראל, כגון ארגון הגג CRIF, שלהם הוא מייחס השפעה יתרה על נשיא צרפת וממשלתה. הוא גם תוקף יהודים צרפתים ששירתו בצה"ל, אבל בולם את פיו בנוגע למוסלמים שהתנדבו לג'יהאד של דאע"ש. יהודי צרפת ככלי משחק הסיפור של מרין לה פן, מנהיגת החזית הלאומית, מורכב יותר. מיעוט של יהודי צרפת יצביע לה מתוך תקווה שהיא, בניגוד לממסד הצרפתי, תדע לרסן את המוסלמים, המקור העיקרי של האנטישמיות במדינה והאיום על ביטחונם הפיזי. לה פן אמנם פעלה כדי לסלק גורמים אנטישמיים מובהקים מתוך מפלגתה, אבל מצד שני היא לא הביעה אהדה יתרה למדינת ישראל, וגם לא שימשה יעד למאמצים ההסברתיים של מועצת יש"ע בקרב מפלגות אירופיות, שניסו לאזן את הקו הדיפלומטי האנטי-ישראלי של נציבות האיחוד. לאחרונה לה פן מוצאת את עצמה מותקפת בגין הכרזתה שצרפת אינה נושאת באחריות לשואת יהודי צרפת. לדבריה השואה בוצעה על ידי ממשלת וישי שלא ייצגה את צרפת האמיתית. מבחינה היסטורית לה פן טועה, היות שממשלת וישי של המרשל פייטן נהנתה מתמיכה גורפת בזמן ביצוע המעצר ההמוני של היהודים ושיגורם למחנות ההשמדה. היא חוזרת לקו שאפיין מנהיגים צרפתים כגון שארל דה גול ופרנסואה מיטארן, שהטילו את כל האשמה על וישי ולא על צרפת האמיתית. רק ב‑1995 הכיר הנשיא ז'ק שיראק באחריותה של צרפת כמשתפת פעולה בשואה. אילו זאת הייתה הבעיה העיקרית עם לה פן, אפשר היה להבליג עליה. הרי כאשר אירופה מכירה באחריותה לשואה, האחריות הזאת מוצאת ביטוי רק בטקסי זיכרון מרשימים לנרצחים ואינה ניכרת בנטילת אחריות כלפי יהודים חיים ומדינת ישראל. אותו שיראק שהכיר באחריותה של צרפת לשואה לא נרתע מלספק נשק צרפתי לסדאם חוסיין, בשעה ששליט עיראק דאז איים לשרוף את חצי מדינת ישראל. הבעיה היא שהצהרתה של לה פן איננה נובעת מבורות היסטורית או מקושי להשתחרר מהמורשת האנטישמית של אביה, אלא מהגישה האינסטרומנטלית שהיא נוקטת כלפי היהודים. מבחינתה היהודים מהווים כלי משחק במאבק נגד המוסלמים. לה פן מבינה שהרפיסות שנוקטת צרפת כלפי המוסלמים נובעת במידה רבה, בין השאר, מתחושות אשם בעקבות עברה הקולוניאלי של צרפת, ובמיוחד מלחמת אלג'יריה. לכן כאשר היא מתנערת מאחריות כלפי היהודים, כוונתה הרחבה היא שיש להתנער מתחושות אשם כלפי המוסלמים. זו היא הגישה שהפגינה כאשר ביקשה לאסור את חבישת הכיפה במרחב הציבורי. היהודים התבקשו להקריב קורבן למען המאבק לאסור את הרעלה באותו מרחב ציבורי. סנגוריה היהודים של לה פן ישיבו שממילא הפחד מפני האנטישמים סילק את הכיפה מהמרחב הציבורי, כך שההבדל יהיה הצהרתי בלבד. השאלה היא מתי הטקטיקה הזאת תיגמר. הרי דרך נוספת להתנכל למוסלמים תהיה איסור על השחיטה המוסלמית, ואז כמובן אי אפשר יהיה להסתפק בהטלת האיסור על המוסלמים בלבד ויהיה הכרח להרחיבו גם לשחיטה הכשרה. זאת תהיה מכה לא רק ליהודי צרפת אלא גם לקהילות אחרות באירופה, כגון בשוויץ, ששם השחיטה כבר נאסרה והם נשענים על ייבוא בשר כשר מצרפת. תקיפת יהודים לשם האיזון נותרנו עם פיון ומקרון. הגרעין הקשה של פיון מורכב מקתולים וקתולים לשעבר. המועמד מדבר ישירות נגד הטרור האסלאמי. לא אסלאם רדיקלי, אלא פשוט אסלאמי. מצד שני, כשהוא תקף את המוסלמים הקיצונים המבקשים להשתלט על הקהילה המוסלמית הצרפתית, הוא השחיל משפט תמוה לפיו צרפת נאלצה בעבר להיאבק ביהודים שביקשו לחיות בקהילה שלא כיבדה את כל כללי הרפובליקה הצרפתית. כאשר הדברים עוררו תגובות זעם ובקשה להסברים, הוא מיהר לסגת. הקמפיין שלו גם פרסם קריקטורה נגד מתחרהו מקרון, שבה הוא הוצג כיהודי בעל אף עקום החולש על מערכת פיננסית בינלאומית, זאת בשל העובדה שבמשך תקופה מסוימת עבד בבנק רוטשילד. פיון מיהר לגנות את הקריקטורה ולסלק אותה מהקמפיין. מקרון הוא איש מרכז המפה הפוליטית. דווקא בביקור בביירות הוא טען שאין להכיר כרגע במדינה פלשתינית, כי צעד כזה צריך להיות תוצאה של הסכמה. מאידך, גם הוא נפל בפח של איזון יתר, כאשר לצד טענותיו על מוסדות חינוך מוסלמיים שמלמדים בעיקר בערבית, הוא יצא גם נגד מוסדות יהודיים שמלמדים את התורה על חשבון המקצועות הבסיסיים.
