לאחרונה הועבר ארצה לצורכי שימור, עותק כמעט יחיד של קונטרס משפטי נדיר משנת 1947 בנושא ארץ ישראל והעם היהודי.
הקונטרס שנכתב על ידי בכירי הקהילה היהודית-אמריקנית מתעד את הקונצנזוס היהודי-אמריקני בדבר הזכות המשפטית של העם היהודי על ארץ ישראל המערבית ככלל - מנקודת מבטם של המשפטנים הבכירים ביותר בקהילה היהודית-אמריקנית באותה תקופה.
הקונטרס הועבר לאוניברסיטת אריאל למשמורת. בימים האחרונים ארכיון ההתיישבות של אוניברסיטת אריאל בפיקוחו של פרופ’ יוסי גולדשטיין השלים את הסריקה הדיגיטלית של הספר, לצורכי שימור ושימוש מומחי אקדמיה וגורמי ממשל.
יצויין כי סריקת ספרים נדירים דורשת מומחיות כדי למנוע פגיעה במצבו של הספר הפיזי הנדיר במהלך תהליך הסריקה. הספר יצא לאור ב-1947 והופץ מחדש ע”י נשות הדסה בשנת 1977. ארגון נשות הדסה הינו עד היום אחד הארגונים היהודיים הגדולים בעולם ומונה 330 אלף חברות כיום.
הארגון שנוסד ע”י הנרייטה סולד חרת על דגלו “קידום האידאל הציוני באמצעות חינוך ובריאות הציבור”. ואולם, במהלך 4 העשורים שחלפו מאז הפצת הספרון ע”י ארגון נשות הדסה, הספר כמעט ונכחד וכיום רק עותקים ספורים נותרו. משום כך אוניברסיטת אריאל הסכימה ליטול חלק בשימור הספר.
בין היתר, חוות הדעת המשפטית שמובאת בספר מציגה הסבר מפורט בדבר קבילות תהליך הייהוד של ארץ ישראל המערבית. הקונרטס קובע, כי דווקא ייהוד או יצירה אקטיבית של רוב יהודי הייתה בדיוק מטרתה של המנדט הבינלאומי שניתן לעם היהודי ע”י הקהילה הבינלאומית בפלשתינה.
כותרת הספר הוא “ההגינויות הבסיסיות של בעיית פלשתינה” ובהקשר של ייהוד פלשתינה כמטרה שהותוותה ע”י הקהילה הבינלאומית, “הגינות” הצעד הזה מתוארת על רקע יצירתן במקביל, של מדינות לאום רבות שהוקמו באותה העת גם לצורך הגדרה-עצמית של האומה הערבית.
אורך הספר 107 עמודים. צוות 8 המשפטנים החתומים על חוות הדעת כוללים בין היתר את אייב פורטאס שהיה שופט בית המשפט העליון האמריקני, השופט סטנלי פולד, פרופסור מילטון הנדלר מאוניברסיטת קולומביה, ועו”ד סימון ריפקינד שקיבל מידי נשיא ארה”ב הרי טרומן את מדליית החירות היוקרתית.
איתור הספר והבאתו ארצה בוצעו ע”י המשפטן היהודי-אמריקני עו”ד וואלס ברנד ובני משפחתו, באמצעות “מטות ערים” - ארגון לא-ממשלתי ישראלי הפעיל בזירה הציבורית מאז שנות ה-90.
“עקרונות מוסריים ומשפטיים מונעים ביטול או שינוי בהבטחה לעם היהודי”
הספרון קובע כי באשר לזכויות על ארץ ישראל ככלל, ההגינות אינה מחייבת הכרעה לטובת הערבים הפלשתינאים אלא הכרעה לטובת העם היהודי דווקא: “מדינאי מלחמת העולם הראשונה הבינו כי השאיפות הלאומיות הלגיטימיות של עמי ערב באימפריה הטורקית לשעבר, זכו כבר לסיפוק מלא, בזכות אותו הסדר שלום עצמו שהחליט על הקמת מחדש של הבית הלאומי לעם היהודי. יותר ממיליון מיילים-רבועיים מן השטח העשיר ביותר של האימפריה הטורקית לשעבר הוענקו ע”י הסדר שלום זה לעמי ערב לטובת (הקמת) מדינות עצמאיות בהקדם, וכיום הדבר הושג במלואו.
לעומת זאת פלשתינה שאז הייתה אמורה לכלול את עבר הירדן המזרחית, כללה רק 45 אלף מיילים-רבועיים וכיום כוללת, ללא עבר הירדן המזרחית, רק עשרת אלפים מיילים-רבועיים – פחות מאחד-חלקי-מאה מתוך השטח העצום שניתנה לערבים.”
הספרון עשוי לשמש ככלי משפטי-הסברתי חשוב במאמצי לשכת ראש הממשלה, משרד החוץ והסגל הדיפלומי לנגח את ניסיונות הקהילה הבינלאומית בשנים האחרונות ליצור זכויות לפלשתינים בארץ ישראל ללא מו”מ וללא הסכמת מדינת ישראל והעם היהודי.
חוות הדעת מזכירה כי מטלה הוטלה על העם היהודי, “לבנות עושר חדש ותרבות חדשה בפלשתינה הישנה” וקובע כי “היהודים נענו לקריאה”, וזאת “על סמך הבטחתם של האומות. מאות אלפים מקרבם (של היהודים) עברו לפלשתינה בתמיכה של מיליוני יהודים ברחבי העולם, כאשר הם מהמרים על עתידם ועל עתיד ילדיהם בזכות המשך קיום האולטימטיבי של ההבטחה הזו. הם עשו זאת משום שקבלו ערובה שהם באים “בזכות”.
חוות הדעת מדגישה כי היהודים “פעלו בהסתמך על הבטחה זו” ומסיקה מכך כי “עקרונות ...שהם גם משפטיים וגם מוסריים לכן ישימים – עקרונות אשר תקפים במשפט הבינלאומי וכן במשפט המוניציפלי של כל אומה מתורבתת בעולם... אוסרים על האומות להתכחש או לפגוע בהבטחתם ליהודים”.