בישיבות המוסר של פעם, אם בחור ישיבה היה רוצה להאזין לא עלינו לתקליט, ועוד באמצע חודש אלול, הוא היה צריך למצוא לעצמו מקום מסתור. שם, תוך כדי האזנה בסתר, הוא היה ממלמל תפילה חרישית – שהמשגיח לא ימצא אותו שם. היום לא רק שהתקליטים נכחדו, ולא רק שהישיבות השתנו, אלא אפילו המשגיחים כבר מוציאים אלבומים בעצמם. נכון, קובי לוי איננו משגיח בישיבה, אלא סופר ועיתונאי, אולי אחד מהכותבים הבולטים והפוריים ביותר היום בעולם החרדי, אבל המילים שלו מייצגות נאמנה את תורת המוסר, את השקפת העולם הליטאית, את הכוונת הלב לענווה ולהכנעה מול בורא עולם, וגם את המלחמה חסרת הפשרות נגד הסמאטרפונים ותרבות המסכים. בפרויקט חדש ומקורי הוא משתף פעולה עם יהודה דים – זמר ומלחין חסידי ותיק ("שובי השולמית" ועוד) לחבילה שכוללת ספר ודיסק: "המפגש". בדיסק שישה שירים בלבד, בתוספת גרסאות פלייבק של השירים ללא מילים, שמשלימות את מספר הרצועות ל‑12, אבל מאחורי כל אחד מהם עומד סיפור – שאותו אפשר לקרוא בספר המצורף לדיסק. אומנם זה לא ספר עב כרס אלא מעין ספרון, אבל שלא יעלה על הדעת להשוות אותו לחוברת רגילה עם מילות השירים. מדובר ביצירה בפני עצמה. זו לא הפעם הראשונה שיהודה דים שר מילים מקוריות. מאחוריו שירים רבים עם טקסטים חזקים ובעלי משמעות, שהבולט בהם הוא השיר שהפך לסיסמת הישיבע-בוחרים: "תגיד לי מה יותר מתוק מדף גמרא". לכן אין פלא שגם באלבום הזה הוא מצליח להביע את הכוח והעוצמה שבמילים. ובכל זאת גם בשבילו מדובר בקפיצת מדרגה – הטקסטים של קובי לוי חזקים ואפילו בועטים, הרבה יותר מהמקובל במוזיקה החסידית. אומנם בזרם המקורי יותר של המוזיקה היהודית יש לא מעט כותבים עוצמתיים, מאביתר בנאי עד בוצר, אבל נדיר למצוא את הסגנון הזה במיינסטרים של בני ברק. המוזיקה החסידית רגילה לפסוקים ותפילות, או לחילופין לשירים נחמדים על אחדות ישראל וביאת הגואל, אבל עכשיו הרף הטקסטואלי שלה עולה. שיתוף הפעולה הזה בין סופר למוזיקאי אינו אמור להיות בשורה מרעישה. התרגלנו למציאות שבה אדם אחד נושא בתפקיד הזמר, הפזמונאי, המלחין, המעבד ואולי גם הגיטריסט, כשבפועל במקרה הטוב הוא יודע למלא אחד מהתפקידים הללו כמו שצריך. בשם הביטוי העצמי, זמרים רבים מסתפקים במילים בינוניות או לא ברורות לשירים שלהם, במקום לפנות לאנשים שהמילה הכתובה היא הכישרון שלהם. במקביל, פזמונאים (אם המושג הזה עדיין קיים) פוטנציאליים אינם זוכים לממש את כישרון הכתיבה שלהם. במוזיקה החסידית המצב עוד סביר יחסית, יש שם עדיין זמרים ענווים שמשאירים את המילים והלחן לאנשי מקצוע, אלא ששם כאמור לא כותבים מספיק מילים מקוריות. השילוב בין קובי לוי ליהודה דים אינו אמור לרגש יותר מהשילוב בין אהוד מנור למתי כספי, או בין עלי מוהר ליוני רכטר. הן בענף היהודי והן במוזיקה הישראלית בכלל, חזרה לשיתופי הפעולה של פעם יכולה להוביל לתוצרים איכותיים. "המפגש" הוא דוגמה טובה לכך.
