עוד בהיותו סטודנט לתואר שני בהרווארד, כאשר עוד לא יכול היה לדמיין שיבוא יום והוא יישב על כיסא מנכ"ל תאגיד השידור הציבורי, או שתאגיד כזה יוקם בכלל, השתתף אלדד קובלנץ בסדנה. כל סטודנט התבקש לומר היכן הוא רואה את עצמו בעוד עשור. כשהגיע תורו, הודיע קובלנץ: "אני הולך להוביל את השידור הציבורי בישראל". כיום, 13 שנים קדימה, הוא מגשים את ההבטחה הזאת בדייקנות מפליאה, ומתפייט קמעה כשהוא מדבר על החלום שהפך למציאות חייו היומיומית: "השידור הציבורי הוא שירתי לעולם. כל חיי המקצועיים נותבו לרגע הזה של הקמת התאגיד. עשרים ומשהו שנים של ניסיון ולמידה היו הכנה לרגע שבו הדבר הזה יקום ואני אקרא אליו ואייצר אותו". האמירה שלו אי אז כסטודנט על הצבת השידור הציבורי כיעד הייתה בהחלט לא צפויה, במיוחד לאור העובדה שהוא היה מוברג היטב דווקא בערוצים המסחריים 10 ו-2. אבל אחרי שיחה על מגוון נושאים הקשורים בתאגיד ובתקשורת בכלל, מבינים שהמושג "צפוי" לא בדיוק מתיישב על אישיותו של קובלנץ. את הקירות במשרדי התאגיד בתל אביב מקשטות כתבות שפורסמו על הגוף הזה לאורך כל הדרך, מהיותו חוק יבש ועד שהופחה בו נשמת חיים. במובנים של חוק וביורוקרטיה זה לא לקח הרבה זמן - פחות משלוש שנים. אבל הסערות שהתחוללו בדרך הניבו כותרות רבות מספור. אחת מהן, שהונפקה על ידי שרת התרבות מירי רגב, ניצבת במקום בולט מאוד במסדרון: "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?". האמירה המקורית של רגב המשיכה: "השר צריך לשלוט. מה, נעמיד כסף ואז הם ישדרו מה שהם רוצים?". בתקופת חוסר הוודאות הזאת, סביר להניח שרוב עובדי רשות השידור לא ישנו טוב בלילה. אבל מתברר שלפחות איש אחד ישן היטב בכל הלילות האלה - ראש הפירמידה, אלדד קובלנץ. "לא חשבתי אפילו לרגע אחד שלא יהיה תאגיד. בשביל להקים את הדבר הזה פעלתי בשני צירים: אחד הרציונלי, ממש למלא צעד צעד אחרי סעיפי החוק, שזה עשרות אלפי פעולות של גיוס אנשים ותשתיות וכו'. השני הוא אמוני לחלוטין. כולם אמרו שזה לא יקרה, אני הייתי חדור אמונה מוחלטת שזה יקרה". חברים לא המליצו לך לחפש עבודה אחרת, ושחבל על המאמץ כי בדרך גם זורקים עליך בוץ? "כל הזמן, אבל לא שמעתי את זה בכלל, רצתי קדימה". היה רגע שאמרת "זהו"? אולי כשאמרו שאתה מ'שוברים שתיקה'? "לא, זה הצחיק אותי". כי מה, יש לך עור של פיל? "לא יודע, כנראה שקור רוח. מישהו פעם אמר לי שבוורידים שלי יש קרח ולא דם. אני חושב שאני אדם מלא ברגשות, אבל חלק מעובדיי טוענים שטרם מצאו אותם. חלק מהעניין הוא שהתחלתי לנהל בגיל מאוד צעיר, אז זה ניסיון של המון שנים והבנה שזה לא אישי, זה לא נגדי, אלא זה התפקיד שלי. אני בתפקיד שמכפישים אותו. אחריי יהיו עוד מאתיים מנהלים, זו המשמרת שלי. לכן לא נעלבתי". ובכל זאת היה רגע אחד שבו נשברת? "כן", הוא מפתיע, אבל לא מצטט אמירה אישית אלא אישיו מקצועי: "כשדיברו על הפיצול (תאגיד שידור חדשות נפרד מתאגיד השידור הקיים, ע"ל). העליב אותי ברמה המקצועית שמזלזלים בנו, שאפשר לעשות כל מיני דברים מופרכים שאין בהם שום היגיון מקצועי". החוק להקמת תאגיד חדשות נפרד חוקק ארבעה ימים לפני שהתאגיד הגדול החל לשדר. זו הייתה הפשרה שהוגשה לראש הממשלה נתניהו, שהתנגד להקמת התאגיד. נגד החוק הזה הוגשה עתירה לבג"ץ, והדיון בה אמור להתקיים בנובמבר. "איש לא יודע איך זה ייגמר. אנחנו בידיים משפטיות מצוינות. אנחנו ממשיכים הלאה, למרות הפיצוצים מהצד. ההחלטה להמשיך הלאה הייתה החלטה מסודרת. בזכות זה התאגיד קם". פגשת את ראש הממשלה, נכון? "כן, פעמיים במהלך התהליך. אלה היו פגישות מאוד ענייניות. הסברתי לו את התפיסה השידורית שלי, לא להיות שיעתוק של ערוץ 2 וערוץ 10, ואת הרעיון של דיגיטל קודם. כלומר, שנהיה חברת אינטרנט שיש לה גם טלוויזיה ולא חברת טלוויזיה שיש לה גם אתר". קובלנץ פירט את חזון שיתוף הפעולה בין הדיגיטל, הרדיו והטלוויזיה, "וסיפרתי לו על האמונה - אני לא יודע אם ילדותית או יהירה - שלי שזה יכול להיות גוף התוכן הכי טוב בישראל ובהמשך אחד הטובים בעולם. נוצר שיח מאוד נחמד. לכן כשהיו הדיבורים על 'שוברים שתיקה' ו'חבורה של שמאלנים השתלטו על התאגיד' וגם הדיבורים שרוצים להדיח אותי, זה שעשע אותי". יש לך מושג מאין הגיעו הדברים? "לחלוטין לא. אני גם משוכנע שמי שהעלה את הסוגיה לא באמת האמין שמישהו מכאן קשור לשוברים שתיקה". קובלנץ גם סבור שלראש הממשלה יש דברים הרבה יותר חשובים לעסוק בהם מאשר התאגיד. מצד שני הוא מסכים שתקשורת היא כוח, בוודאי במדינה דמוקרטית, שבה התקשורת משפיעה על דעת הקהל וזו קובעת את אורך הקריירה של הח"כים ואת איכותה. "השלטון תמיד ירצה לשלוט בתקשורת", הוא מסכים, "בזמן מפא"י זה היה הרבה יותר גרוע, וגם ב‑BBC, שאנחנו חושבים שהם כל כך נאורים, השלטון מנסה כל הזמן לנגוס. המתח הוא מובנה, וכשאתה מבין את זה אתה לא לוקח את זה אישית". לפי זה היה אפשר לצפות שמשמעותו של חוק התאגיד תהיה שפוליטיקאים שולטים ישירות בתכנים, אבל זה לא מה שקרה. "באופן מוזר הם יצרו יצור שלא תלוי במי שהמציא אותו. כרגע אין שום יכולת של הפוליטיקאים בקואליציה ובאופוזיציה לשלוט בו". אגב, מציין קובלנץ, הלחצים לאי פתיחת התאגיד לא הגיעו רק מהקואליציה, "הם באו מכל קצות הקשת הפוליטית, בלי הבדלי דת, מין, גזע ותחביבים". איך עובדים בתוך כל זה? "ככל שמנסים יותר ללחוץ אותי, אני עובד יותר טוב. את כל המנהלים שלי בחרתי לפי זה שהם לא מגיבים, לא ללחצים ולא לחנופה". "אני מאמין שזה יכול להיות גוף התוכן הכי טוב בישראל". תוכנית הסאטירה 'עד כאן' צילום: רז דדי "לא הייתי עושה ניתוח לשיפור הראייה" קובלנץ, גרוש ואב לשתי בנות צעירות, חגג חמישים כמה ימים אחרי שהתאגיד בראשותו עלה לאוויר. הוא נולד בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, לאחר שאביו, מילואימניק בחיל הרגלים, כבר גויס. את הלידה עברה אמו, ברונקה, בלעדיו. כשהיה בן שבועות ספורים גילתה האם שהתינוק הרך אינו רואה. "לא הגבתי לגירויים ויזואליים. אמא שלי מאוד נבהלה. היא ניצולת שואה, וגם נולדתי לפני המלחמה, והנה אני לא רואה טוב". ההורים התרוצצו בין רופאים, שאחרי בדיקות ואבחונים ידעו רק להגיד שהוא כן רואה משהו ולא עיוור לגמרי. לאורך הדרך הוא למד במסגרות רגילות, התנדב לגל"צ, ניהל את גלגלצ, היה סמנכ"ל פרוגרמינג בערוץ 10, סמנכ"ל לוח ותכנון בערוץ 2 וגם מנכ"ל הטלוויזיה החינוכית. באמתחתו תואר ראשון בפסיכולוגיה מהעברית ותואר מהרווארד, והרזומה מקושט בפרסים מגוונים לאורך הדרך. "חננה ירושלמית", הוא מסכם. איך עושים את כל זה בלי לראות כמעט? "לא הסתרתי את זה אף פעם ולא התביישתי לקבל עזרה. אחד הדברים שמפריעים לאנשים שנולדים עם לקויות הוא הבושה והרצון להסתיר. אני בגיל מאוד צעיר הגעתי למסקנה שהדרך להתמודד עם זה היא קודם כול הומור. להיקרע מצחוק על עצמי. בכיתה א' הייתי נכנס בקירות בכוונה כדי להצחיק את החבר'ה: 'אני לא רואה טוב, מה תעשו לי?'. כשאתה משתמש בהומור וצוחק על עצמך, אף אחד לא יכול לצחוק עליך". חוץ מזה, זזים כל הזמן קדימה. "לא מתבכיינים. כאילו מה קרה. גם היום אני לא אוהב שמתבכיינים בעבודה. אין לי עצבים לקובלנות וטרוניות". קובלנץ מוצא לא מעט יתרונות בליקוי הראייה שלו. "הזיכרון מאוד מאוד מתפתח. אני זוכר הכול. השמיעה גם מחודדת והצד האנליטי של המוח מפותח. כל זה גם בגלל ההורים שלי. אבי הוא מורה למתמטיקה ואמי מהנדסת". כשהייתה לך חברה פרטית לייעוץ קראת לה על שם ההורים שלך, 'ברונקה ובנצי בע"מ'. לא טריוויאלי. "כי ההורים שלי מדהימים, הם כל מה שאני. אמא המהנדסת האנליטית המדויקת, ששום דבר לא מספיק טוב בשבילה, שהיא תמיד במרוץ האינסופי אחרי אופטימיזציה, ואבא הוא האיש הכי נחמד והכי חמוד בארץ, אוהב אדם ומקבל אנשים בלי קשר לצבעם ומעמדם". מי שמדבר עם קובלנץ לא יבחין בלקות הראייה שלו, אבל כשהוא קורא מסרונים מהסלולרי הוא עושה את זה כשהעיניים צמודות למסך ובפונט הכי גדול שיש. גם הדפים שמודפסים בעבורו עושים טוב למוכרי הדיו והדפים. פונט גדול. גדול מאוד. "לראות אותי רואה טלוויזיה זה מחזה זוועה. אני צופה במסך 60 אינץ' ממרחק שישה סנטימטר". עכשיו בגלל הגיל יש לו גם משקפי קריאה, "כפל קנס". חשוב לך שהשידורים יהיו מונגשים? שבתאגיד ישולבו אנשים בעלי מוגבלויות? "אנחנו מקפידים על מה שצריך לפי החוק, לא מהחוויה האישית שלי ולא מהלקות שלי. אני באמת לא מתייחס לזה כאל לקות. אם עכשיו היה ניתוח שמשפר את הראייה שלי, לא הייתי עושה אותו". אמיתי? "כן. נראה לי מאוד מפחיד לראות את העולם בצורה הרגילה, ותכל'ס מקרוב אני רואה טוב מאוד". "ריאליטי משעמם אותי" שוק הטלוויזיה סוער, ערוץ 2 עומד על סף פיצול. יש מקום בארצנו הקטנה לשלושה ערוצים מסחריים בנוסף לערוצים ציבוריים? "לא", הוא נחרץ, "כולם יפסידו, ובסופו של דבר או שיתמזגו או שהבעלים יתחלפו". מה דעתך על איום הקנס והסגירה שמרחף מעל ערוץ 20? "אני משוכנע שערוץ 20 לא ייסגר ויימצא הפתרון הרגולטורי להותיר אותו. הערוץ הוא נדבך חשוב וראוי ביקום השיח הישראלי". למרות כל הסערות, יש כאלה שכבר מספידים את המדיה שנקראת טלוויזיה. צעירים רבים כבר לא צופים בה, אלא צורכים את התכנים שהם מחפשים דרך המחשב או הסלולרי. "ככל שהשנים ינקפו חלוקת הכוח בין הטלוויזיה והדיגיטל תיטה יותר לדיגיטל, אבל הטלוויזיה עדיין תהיה מאוד חזקה", מעריך קובלנץ. "מבחינתנו ב'כאן' הטלוויזיה היא לא הדבר הכי חשוב. אחת המשימות שלנו היא להסביר שזה לא מאוד משנה כמה רייטינג יש למהדורה המרכזית, למרות שהמהדורה שלנו מביאה רייטינג טוב וערוץ 2 ו‑10 בירידה", הוא לא מתאפק. "המטרה שלנו היא לייצר לכל עם ישראל תוכן שיהיה אפשר לשמוע אותו ברדיו ולצרוך אותו במחשב ובניידים. משימה נוספת היא לייצר ספרייה שתהיה לילדינו ולילדי ילדינו. סדרות דרמה ודוקו, עשייה שתישאר פה לנצח". כשקובלנץ מדבר על רייטינג, הוא יודע בדיוק איך זה עובד. לא רק בגלל שעבד בערוצים המסחריים, אלא משום שתקופה מסוימת כיהן כיו"ר ועדת המידרוג. המספרים האלה, שאולי לא ממש משנים לאזרח הקטן שמזפזפ להנאתו, יכולים להכריע עולמות בשביל ערוצי הטלוויזיה ולגזור מי ייסגר ומי יתפתח. לשידור הציבורי לא אמור להיות אכפת מרייטינג. הוא אמור לשדר איכות שאולי במקומות אחרים, מסחריים, לא ישדרו כי זה לא מספיק פופולרי. מצד שני אי אפשר באמת להתעלם מזה. הנה, אתה עוקב מקרוב אחרי הרייטינג של מהדורת החדשות. איפה אתה עומד בין שני הקצוות האלה? "יש תזה שלפיה קיימת סתירה בין איכות לרייטינג. אני לא מאמין בזה. יש ריאליטי מעולה ויש גרוע. אותי באופן אישי כצרכן, ריאליטי משעמם. אני גם לא חושב שהתאגיד צריך להתעסק בזה, כי העלות של ריאליטי יחסית לדברים שאנחנו יכולים לעשות לעם ישראל באותו כסף, היא גבוהה מאוד. "אי אפשר להתעלם מרייטינג. בתור גוף ציבורי אתה צריך לשדר לציבור, מצד שני אתה לא צריך להיות עבד של זה. העובדה שאנחנו משדרים בשמונה תחנות רדיו ושתי תחנות טלוויזיה, שאחרי אוגוסט יהפכו לשלוש, ויש לנו גם דיגיטל, מאפשרת לנו להחליט שחלק מהמוצרים שלנו הם מכווני רייטינג וחלק פחות. למשל, מאוד חשוב לנו שרשת ב' תהיה תחנת הרדיו הכי אמינה, הכי משפיעה, הכי מאתגרת והכי מאוזנת. שם הרייטינג הוא באמת משמעותי. ויש לנו את 'כאן תרבות', ששם אנחנו יודעים שזה לא יגיע לקהל רחב. חשוב שיהיה מוצר אחד כזה בתוך סל המוצרים שלנו, כי השיח התרבותי בארץ לא מספיק משוכלל. יש לנו רצון לפנות מעבר לגבולות תל אביב ולשקף את התרבות הישראלית בכל הארץ". ציינת שלתאגיד יש שמונה תחנות רדיו ושלוש תחנות טלוויזיה. גם מי שדוגלים בשידור ציבורי יטענו שזה הרבה מדי. למה לא להסתפק בתחנה אחת מכל מדיה, וששאר התדרים יהיו פתוחים לקהל הרחב? "כמו שמדינה מספקת לאזרחיה תשתיות ושירותים בתחום הלוגיסטי, וכמו שהיא דואגת שלאזרח יהיו מים לשתות ולחם לאכול, חשוב שהיא תספק לו תרבות ושידורים ותייצר את הדברים שהשוק הפרטי לא מייצר בגלל התחרות". ערוצי הטלוויזיה המסחריים מחויבים לייצר סוגות עילית. "זה לא באמת עובד. הסוגה העילית נמדדת בעלות שלה לדקת שידור. השאלה היא איזה תוכן יש בה. הטלוויזיה המסחרית עשתה סדרות נפלאות וגם יס והוט, אבל הצורך לתרגם תוכן לכסף משפיע על התוכן. חשוב שיהיה איזון בצד השני של יצירות שלא מושפעות מזה". האם מוצדק שאתם גוף שידור כזה גדול, בהיבט של תקציב ומספר עובדים? "הכול יחסי. 'כאן' קטנה ב‑50 אחוזים מרשות השידור. אנחנו 800 עובדים לעומת 1,600 עובדים. אנחנו עושים הרבה יותר בהרבה פחות כסף. בתקציב של 650 מיליון שקלים, הערך שאנחנו מייצרים הוא גבוה יותר". התחלת את דרכך בגלי צה"ל. מה אתה אומר היום על תחנה שממומנת על ידי משרד הביטחון וכפופה לו? "אם גלי צה"ל לא הייתה קיימת, לא היה נכון להקים אותה כרגע. אין בזה שום היגיון ושום סבירות. אבל גם לייצר דמוקרטיה במזרח התיכון בין דמשק לטריפולי זה לא הגיוני. במבחן התוצאה אני חושב שגלי צה"ל היא תחנה מאוד חשובה. היא לא מושלמת, אבל התרומה שלה לשיח הישראלי עצומה. לא היה צריך להקים אותה, אבל ברגע שהיא קיימת היא צריכה להישאר". מייבא שיטת הפלייליסט דיברת על שיקוף של התרבות הישראלית. אתה מרוצה מהגיוון שיש בתחנות ובערוצים שלכם? "אני מאוד מרוצה מהגיוון שיש בדיגיטל וברדיו. בטלוויזיה בעיניי אנחנו הרבה יותר מגוונים מערוץ 10 ו‑2, אבל יש לנו עוד מקום להשתפר". אילו קולות שומעים אצלכם שלא שומעים במקומות אחרים? "הנתח שיש אצלנו לציונות הדתית הוא יותר גבוה מאשר במקומות אחרים, ורואים גם שיותר צופים בנו. הכפלנו את הצפייה בערוץ הראשון בקרב דתיים לאומיים, זה דבר משמעותי. לכל המנהלים פה ניתנה משימה להכניס לתקשורת את הקולות מהמגזר החרדי והדתי-לאומי. עוד עובדים על זה". קובלנץ מסביר שרעיון הייצוגיות משמעותי בעיניו משני טעמים. הראשון הוא ערכי: "עם כל הכבוד, אנחנו לא תחנה תל אביבית שמשדרת לתל אביב. אנחנו צריכים לתת מקום לכל החברה הישראלית". הטעם השני שהוא מונה הוא שיווקי: "זה ייצר את האמון של הקהל בגוף הזה ויאפשר לנו להגיע לקהל הגדול ביותר". אמרת שאתה שם זכוכית מגדלת על רשת ב'. כשמאזינים ל"קלמן-ליברמן" מבינים שאפשר לעשות רדיו אחר. אבל זו עדיין תוכנית שהיא בגדר אי בודד בתחנה. "רשת ב' היא רשת מצוינת, אבל אנחנו בהרצה. היא עדיין יכולה להיות יותר טובה. יש תוכניות שמייצרות שיח מסוג אחד ויש אחרות שמייצרות שיח מסוג אחר. רשת ב' היא מוצר אחד מתוך כמה, ואפשר לקבל את האיזון דרך סרטונים של עודד הרוש ומלך זילברשלג בדיגיטל, ולצפות ברועי שרון ובזאב קם בטלוויזיה. אנשים מעולים שלקחנו". אחד השינויים המשמעותיים שהספיק התאגיד לעשות הוא בתחנת המוזיקה האלטרנטיבית FM88. המאזינים פתחו במחאה נמרצת וטענו שממסחרים את האי האינטימי שלהם. האצבע המאשימה הופנתה באופן אישי לקובלנץ. "בתחנה הזאת היו דברים טובים, אבל היא לא הייתה מספיק מנוהלת. היא הייתה מאוד אגוצנטרית ופנתה לקהל תל אביבי, אשכנזי, גברי, מבוגר, עם הכנסה מעל הממוצע. בנוסף לזה, האתוס המרכזי שם היה ממוקד בשדרן ובעורך, 'אני ואני ואני. בואו תקשיבו לטעם המעולה והמשובח שלי'. היו שם תוכניות מעולות, אבל היה צריך לעשות שינוי כדי שזו תהיה תחנה ציבורית". קובלנץ מבטיח לשמור על אופייה האיכותי והאלטרנטיבי של התחנה, אבל "היא תתייחס לעובדה שבצד השני יש מאזינים ולא מועדון חברים מאוד מאוד מצומצם". אבל אתה כן מדבר על פלייליסט שמתוכו יבחרו השדרנים את השירים. "כן". אז בוא נדבר רגע על הפלייליסט המושמץ, שיטה שיובאה לראשונה לארץ על ידך והשתכנה בגלגלצ שאותה ניהלת. למה בעצם? "הפלייליסט הוא מנגנון שהומצא בשנות ה‑50. לקח לנו 40 שנה של איחור אופנתי להגיע אליו. כשם שבעיתון יש כותרת ראשית וכותרת משנה, ברדיו יש מאגר שירים שמתוכו אתה משדר ואמור להתייחס לקהל היעד. מעבר לזה יש גם רשימה של שירים שאותם אתה משדר ברוטציות יותר גבוהות כדי שאנשים יכירו ויזדהו. זו הדרך לבנות אומנים חדשים. הרעיון הוא שלכל תחנה יהיו האומנים שהיא בונה והשירים שהיא משדרת". אבל אמרת שאתה מתנגד ל"אני ואני", וכאן יש עורך תחנה שמחליט. "נכון. אבל עריכה, בין אם מוזיקלית או עריכת חדשות, היא לא אירוע דמוקרטי. בעריכה, אין מה לעשות, מישהו צריך להחליט מה כן ומה לא. תחנת רדיו שאין לה פול של שירים שממנו נעשית הבחירה, לא תוכל לשרוד". אתה מבין את האומנים שיצאו נגד זה? "אני מבין, אבל אני חושב שגלגלצ עברה גלוריפיקציה. ההשפעה שלה על אומנים היא לא כזאת משמעותית". זה קצת להמעיט בערך התחנה. גלגלצ הייתה כרטיס הכניסה לאוזן הישראלית. "אני לא חושב שזה ככה, בטח לא בעולם שבו לאומנים יש אפשרות להגיע לקהל דרך הרשת. יש כאלה שלא שודרו בגלגלצ בזמן אמת כמו אייל גולן, שוטי הנבואה והיהודים, והפכו להיות המובילים בשלושת הז'אנרים בזמר הישראלי החדש, ומצד שני יש המון דוגמאות לאומנים שהושמעו הרבה בגלגלצ ולא קרה איתם כלום". ערוץ לילדים חושבים הג'וב האחרון של קובלנץ טרם הגיעו ל'כאן' היה ניהול הטלוויזיה החינוכית. על העבודה שעשה שם זכה בכמה פרסים, לאחר שהוביל בתחנה מהפכה דיגיטלית ותוכנית. ואולם לפי החוק, החינוכית אמורה להיסגר שנה ורבע אחרי שהתאגיד החל בשידוריו, ובמקומה יפתח התאגיד ערוץ טלוויזיה לילדים. עובדי החינוכית צפויים ללכת הביתה. אחרי חמש שנות ניהול, מצא קובלנץ את עובדי החינוכית מפגינים נגדו ומבקשים שיעזוב בגלל ניגוד אינטרסים. הוא מצידו הפסיק את שידורי החינוכית ששודרו בתאגיד ולקח חל"ת. לפני כמה שבועות הוא סיים שם את עבודתו באופן רשמי. "אני מאוד מאוד אוהב את החינוכית, גם את האתוס, העבר וההווה. אני חושב שיש שם עובדים מצוינים ואני ממש לא לוקח אישית את העובדה שהם רצו שאני אלך משם. אני חושב שהמאבק שלהם הוא לגיטימי". אתה יכול לקלוט את העובדים אצלך בערוץ החדש? "בגלל שהחינוכית היא כרגע גוף שמייצר תוכן, ועל פי חוק התאגיד אנחנו רק רוכשים תוכן, מספר העובדים שמוקצה לערוץ הילדים הזה מהחינוכית יהיה בין 10 ל‑15. כרגע זה נמצא בדיונים בין משרדי החינוך והאוצר וההסתדרות לגבי המנגנון שידאג לעובדי החינוכית. אני מאמין שבסופו של דבר ייקלטו הרבה יותר מ‑15 עובדים. אחרים ייקלטו בשירות המדינה ויהיו כאלה שיזכו לתנאי פרישה מאוד מכובדים". איך אתה מתכוון לעשות ערוץ ילדים שהוא לא 'ערוץ הילדים'? "זה נורא פשוט. בחמש השנים האחרונות זה מה שעשיתי בחינוכית וזה מה שאני מתכוון להמשיך ולעשות". כלומר? "אני לא אתחרה בניקולודיאון ודיסני. חשוב שתהיה חלופה יותר מורכבת. אמרתי פעם לבת שלי שהחינוכית היא טלוויזיה רק לילדים חכמים, ילדים לא חכמים רואים מסך שחור. כמו בגדי המלך החדשים, רק הפוך. מה שעשינו בחינוכית מוכיח שאפשר לעשות דברים איכותיים שיש להם ביקוש. זה לא מיליון אחוז רייטינג, אבל הוא נוכח שם בתור אפשרות בחירה". אם מדברים על עובדים, מה קרה לעובדי רשות השידור שהגיעו להתראיין ל'כאן' וקיבלו הצעות מעליבות? "יש כאן 800 עובדים. 510 הם מרשות השידור, כלומר 65 אחוזים. חשוב לזכור שלא אנחנו פיטרנו את עובדי רשות השידור, אנחנו קיבלנו משימה להקים גוף שידור חדש. במשך ארבעה-חמישה חודשים ערכנו 3,000 ראיונות עבודה. אנחנו מאוד שלמים עם ההליך הזה, אבל היו טעויות והתייחסויות לא ראויות לאנשי רשות השידור. זו הייתה תופעה מצומצמת יחסית, והשתפרנו ותיקנו תוך כדי תנועה". אבל גם לקובלנץ יש טענה: "היו אנשים שעבדו ברשות השידור תמורת 40 אלף שקלים בחודש והם קיבלו פה הצעה של 11 אלף שקלים לחודש. יש אנשים שראו בירידה הדרסטית עלבון, אבל אנחנו מנהלים פה כספי ציבור והכול באישור משרד האוצר". אמרת שיותר מ‑60 אחוזים כאן הם עובדי רשות שידור. אתה לא מפחד מהחשכות מסך ומוועדים אימתניים? "אני לא מפחד מכלום. אני כן מאמין בעבודה מאורגנת. היא מגינה על העובדים מפני מעסיקים לא הגונים. אנחנו מעסיק מאוד הגון, ואנחנו כבר עכשיו מנהלים עם העובדים משא ומתן על הסכמים קיבוציים". אבל לצד ההכרזה שהמשאב החשוב של הארגון הוא עובדיו, קובלנץ משרטט גבולות: "לא ניתן לרעות חולות שהיו ברשות השידור להשתלט על המקום הזה. לא נפרוץ את מסגרות השכר, ההנהלה תחליט מה ישודר ומי ישדר ומתי, ולא ועדי העובדים". דיברנו המון על דיגיטל, אבל אתה בכלל לא נמצא ברשתות החברתיות. קובלנץ משיב בקריצה הומוריסטית אופיינית: "אני חלק מניסוי חברתי של נאס"א והמוסד: ניהלתי את גלגלצ בלי רישיון נהיגה, אני מנהל ערוץ טלוויזיה בזמן שאני מצויד בתעודת עיוור, וגם בחינוכית שכללתי את הפעילות הדיגיטלית כשאני לא חבר באף רשת חברתית". ofralax@gmail.com
