יוצר האורות

ד"ר יהודה פליקס מזמין אותי פנימה לתוך ביתו שבאלקנה, חמש דקות הליכה ממכללת 'אורות ישראל', אותה ייסד ובראשה עמד במשך 26 שנים.

בעוד חודשים אחדים יעזבו הוא ורעייתו דבורה את המקום ויחזרו לירושלים, עיר הקודש בה נולד וגדל ולשם כָסף ליבו כל השנים. המכללה היא אולי מפעל חייו המוכר ביותר, אך היו לו לא מעט תחנות משמעותיות בדרך. "כתוב שאדם צריך להיות נע ונד", הוא מחייך, מספק הסבר לצורך המתמיד שלו בעשייה.

אנחנו נכנסים לסלון הבית הנעים, ולעיני המתבונן נגלים קירות מכוסים בספרי קודש מרצפה לתקרה. פליקס מתגלה לא רק כחובב ספרים, אלא גם כמי שקרא אותם ומצטט לא אחת אמרה של רב או גדול כזה או אחר. הוא נמצא עם יד אחת בבית המדרש, אך בשנייה פעל בימי חייו בתחומי החינוך השונים, בלי לחשוש גם מחידושים במסגרת האפשר. כך למשל, הוא יכול להפתיע באמירה ש"נשים יכולות להיות פוסקות הלכה", או לטעון כי "בעבר לא הסכימו ללימודי תנועת ההשכלה, אחר כך התנגדו ללימודי אקדמיה שנוגעים לתחום הנפש. אבל אנחנו יודעים על פי תשובות רבנים שזה לא אסור".

שליחות באישור הרב צבי יהודה

הרב ד"ר פליקס (78) גדל בשכונת מקור ברוך, בתקופה שגרו בה מעט מאוד משפחות שומרות תורה ומצוות. מדריכיו בתנועת בני עקיבא שכנעו אותו ואת חבריו לעבור מבית הספר 'דוגמא' שבו למדו לישיבה תיכונית. רק בכיתה י' ניאותו ההורים לשלוח אותו לישיבת נחלים, שנולדה שנה קודם לכן. "היינו שבעה ילדים בכיתה. עד היום אני לומד חברותא מדי שבוע עם מישהו שלמד איתי אז". ההורים, שהאמינו מאוד בנחיצותה של ההשכלה, לחצו על הנער שילך אחרי התיכון לסמינר. חודש אחד שם הספיק לו. "החברים הלכו לקולנוע ולא יכולתי לסבול את זה. נפשי התמוטטה", הוא מחייך, "הייתי תמים אז, הלוואי והייתי כזה גם היום".

אמו הדאוגה החליטה לוותר על עיקרון ההשכלה למען נפשו הרכה של הנער והסכימה שילך לישיבת כפר חסידים. ראש הישיבה קיבל אותו בשמחה. אחרי שנתיים של לימודים, כשהביט ימינה ושמאלה, גילה שמרבית חבריו שהתחילו עם כיפה סרוגה על ראשם החליפו אותה באחרת, שחורה. אחרי שנתיים הבית דחק: די ללמוד דברים שאין לצידם תואר, ובכלל, צה"ל מחכה. הרב פליקס ניאות לחזור לירושלים אבל הודיע להוריו שהוא הולך למרכז הרב, אז ישיבה קטנטנה ומשפחתית בבית הרב שברחוב הנביאים. בגיל 24 הוא נישא לדבורה, והחל ללמד במסגרות שונות. "לימדתי למשל את הרב מדן. כל תלמידיי עלו עליי בהמשך". אחר כך ריכז כולל באבן שמואל ושימש מדריך במושב רווחה, ולאחר מכן לימד בישיבה התיכונית אור עציון.

חוץ לארץ לא הייתה חלק מהתוכניות שלו, גם בעקבות חוויה אישית: "כשהייתי נער, אבי נסע פעם אחת לחו"ל להביא עולים וניצל את ההזדמנות לבקר בגרמניה, בה נולד. כעסתי עליו בגלל הנסיעה הזאת וכשחזר לא הסכמתי לדבר איתו". אבל ההצעה שקיבל לצאת לשליחות בטורונטו הגיעה בתזמון שגרם לו להסכים. בשל עניינים רפואיים התכוונו בני הזוג לטוס לארצות הברית בכל מקרה, כך שההצעה פגשה אותם בזמן ובמקום המתאימים ביותר. בסופו של דבר, השליחות השאירה אותו שנים רבות בחו"ל. כשהגיע לטורונטו, נפתח בפניו עולם חדש והוא פגש "קהילה חמה ונהדרת". הוא לימד צעירים מגיל תיכון ועד תלמידי אוניברסיטה, שגם לנו אצל בני הזוג לפעמים.

לפני שחזר ארצה, ביקש משליח אחר שנשאר שם: "תוודא שיקימו ישיבה תיכונית". כמה חודשים אחרי כן דפקו על דלתו בישראל שניים ממנהיגי הקהילה. "אמרת שצריך להקים ישיבה תיכונית, בוא תעשה את זה". הרב פליקס סירב. "אמרתי: אני לא בא. התחלתי ללמוד במכון 'הלכה ברורה' של מרכז הרב. הם אמרו לי, אתה יודע מה? אנחנו מוכנים לבוא לרב שלך, הרב צבי יהודה, נשאל את דעתו. אמרתי: בסדר. הם הלכו לרב צבי יהודה והוא אמר שאסע לשנה".

בחנוכת ישיבת 'אור החיים' כעבור שנה, קמה נערה אחת על רגליה ואמרה: "איזה קיפוח, אתם מקימים מוסד שהוא רק לבנים ולא לבנות?". כעבור שנה נפתחה גם האולפנא 'אורות' בצפון טורונטו. בהמשך יצא שוב לשליחות מטעם הסוכנות היהודית והיה אחראי על כל החינוך הפורמלי היהודי בארצות הברית ובקנדה וגם על שליחי בני עקיבא.

מה אנחנו לא יודעים על יהדות צפון אמריקה?

"הנוער היהודי ברובו לא מקבל חינוך יהודי פורמלי אלא בימי ראשון, וגם זה לא כולם. החינוך היהודי עולה 25 אלף דולר לשנה. יש לנו חובה להביא מתורת ארץ ישראל לשם, והדרך הטובה ביותר לכך היא להביא בנות ובנים לכאן לשנה. במכללת 'אורות' היו לנו תלמידות במסלול כזה. בסופו של דבר השנה הזאת גורמת הרבה פעמים לכך שהבנים והבנות יתחתנו ויחזרו לכאן".

בתקופת שהותו בחו"ל נפגש הרב ד"ר פליקס לא מעט גם עם קונסרבטיבים ורפורמים.

יש כאלה שאומרים שאנחנו צריכים להתייחס אחרת ליהדות הרפורמית והקונסרבטיבית. בישראל הם לא רבים, אבל בחו"ל הם מהווים נתח גדול מהקהילה.

"יש הבדלים גדולים בין הרפורמים לקונסרבטיבים וגם בתוכם יש הבדלים. לימים למדתי שרפורמים שחונכו בדרום אמריקה והפכו לרבנים בארצות הברית הם האנטי-ישראלים הגדולים ביותר, הם מתנגדים לשפה העברית. לגבי הרפורמים שחונכו בארצות הברית ובקנדה - יש מהם אוהבי ישראל בוודאי, ויש מהם שאפילו נוטים מאוד להלכה היהודית. הם עברו שינויים. הסידור שלהם, למשל, היה תמיד באנגלית ונכתב משמאל לימין. בסידור החדש, שיצא לפני כמה שנים, יש עברית לצד האנגלית והוא בנוי מימין לשמאל".

על הקונסרבטיבים הוא אומר שמאז ומעולם הם היו קרובים לאורתודוקסים. "כשאתה רואה יהודי הולך ברחוב בארצות הברית עם כיפה סרוגה, הוא ב‑99 אחוז לא שייך לזרם האורתודוקסי אלא לקונסרבטיבי. המודרן-אורתודוקס הולכים בכיפה שחורה". הקונסרבטיבים נותנים חינוך יהודי יומיומי לילדיהם, הוא אומר, "ויש גדולי ישראל שלימדו במוסדות שלהם לצורכי פרנסה". אז איך צריך להתייחס לתופעה כולה? הוא מדבר על העמך ולא על מובילי הדעה שבקהילות. "זה נגרם מבורות עצומה, ובוודאי שצריך לקרב אותם. יש התבוללות וצריך להציל אותם מזה. וזה לא משנה אם יהודי מתחתן עם גויה או יהודייה עם גוי. בגלל הערבוב עם המשפחות הנוצריות, גם אלה וגם אלה הולכים לאיבוד. מתוך שישה מיליון נשארו שניים וחצי מיליון יהודים עם זהות יהודית".

בזכות הזמנה לחתונה

ארבע שנים עשה פליקס בראשות ישיבת בני עקיבא נחלים. הוא סגר מעגל כשחזר למקום שבו התחנך, ופעל בשנים האלה להביא ר"מים ציוניים ממרכז הרב, מה שלא היה מצוי באותה תקופה. לקראת סוף כהונתו, הגיעו אליו אנשי מרכז ישיבות בני עקיבא והציעו לו להקים מכללה ציונית-דתית לבנות. הצעה אחרת הייתה של הרב דרוקמן, שביקש ממנו לבוא ולשמש ר"מ בישיבת ההסדר אור עציון. הרב ד"ר פליקס התלבט ונסע לר' אברום כדי להתייעץ במה לבחור. "הרב אמר לי: 'לבנים יש מספיק מוסדות, לבנות אין מספיק. לך תקים מוסד לבנות'".

המכללה נוסדה בתשל"ט בתל אביב ואחר כך עברה לפתח תקווה, כשמולה ניצבת התנגדות מוסדית מקיר לקיר. תקופה ארוכה נאלצו הבנות לעשות תואר של האוניברסיטה הפתוחה משום שלא היו זכאיות לקבל תואר מהמכללה. ובכל זאת היה ביקוש, כי המוסדות האחרים, שבינתיים גם הם עשו דרך, היו אז ברמה נמוכה מאוד. כמה שנים אחרי היווסדה, עברה המכללה לאלקנה. "ניסן סלומינסקי קיבל אותנו כאן מאוד יפה ונתן לנו 50 דונם. אבל לא היה לנו מאיפה להביא מבנים".

כאן התחברו כמה קצות חוט. בשל הקשר שלו עם יהדות טורונטו, הוא הוזמן לחתונה של משפחת קושיצקי, אחת העשירות והמרכזיות בקהילה. "ידעתי שיש ראשי ישיבות שמזמינים אותם לחתונות, אבל אמרתי לא תודה, אני לא צריך את זה ולא נוסע". אחרי כמה שבועות הוא הבין שמשפחת קושיצקי התכוונה לתרום סכום כסף גדול לישיבת הכותל, אבל זה לא הסתדר עם דרישותיו של התורם המרכזי של הישיבה. הידיעה הזאת הייתה האות לרב ד"ר פליקס לגשת לסוכנות הנסיעות ולאסוף את כרטיס הטיסה שמשפחת קושיצקי השאירה שם בשבילו. הנסיעה ההיא הניבה חצי מיליון דולר תרומה למכללת אורות. "עשינו אירוע מאוד יפה של הנחת אבן פינה. היו בו אנשים נכבדים וגם בני המשפחה. הנרי קושיצקי, האח הצעיר של המשפחה, אמר לי אז בצד: 'יצמחו לי שערות בכף היד אם ייצא מזה משהו'". משפחת קושיצקי תרמה מאז רבות לפיתוח המכללה, ויש לה מניות רבות בהכשרת המורות הדתיות בישראל.

אבל לצד הבניין הפיזי היה צריך לבנות קווי יסוד אקדמיים ורוחניים. כשהרב פליקס מסתכל אחורה על כמעט ארבעה עשורים שבהם המכללה קיימת, הוא חושב שמהותית היא לא השתנתה. "מההתחלה היא הייתה פתוחה. חיפשנו להקים מוסד תורני ואקדמי. היו שינויים, כי כל אדם עובר שינויים, אבל הם מינוריים". גם אחרי שהמכללה קיבלה לגיטימציה ממשרד החינוך והמתנגדים החלו לברך על קיומה, תלמידותיה לא יכלו לקבל תואר. "לא רצו לפתוח איתנו משא ומתן על הנושא. אמרו לנו שלמל"ג ישראל אין סמכות ביו"ש". התלמידות למדו במכללה ובמקביל עשו את התואר של האוניברסיטה הפתוחה, אתגר מאוד לא פשוט. הרב ד"ר פליקס פעל במלוא המרץ כדי שהמצב המורכב הזה ייפסק.

"יום אחד קרא לי זבולון המר, כשהיה שר החינוך. הוא אמר לי: 'אני רוצה שתחליף את ראש מינהל החמ"ד'". זה היה קצת לפני שנפלה ממשלת האחדות בשנת 1992. "אמרתי לו: בתנאי אחד, אתה דואג שהממשלה תחליט להקים מל"ג מיוחד ליו"ש". מבחינת הרב ד"ר פליקס, בהסכמה לתפקיד הייתה מסירות נפש של ממש: "מכרתי את עצמי. ספגתי ביזיונות בתוך החמ"ד, התקיפו אותי על זה שאני תורני ולא רצו לקבל אותי אליהם. יום אחד אורלב והמר קראו לראשי החמ"ד ושטפו אותם על איך שהם מתנהגים אליי".

לצידו של הרב ד"ר פליקס לחצו גם אנשי אוניברסיטת אריאל, שהייתה אז מכללה, וגם הרב יהודה עמיטל, שתלמידי מכללת הרצוג שעל יד הישיבה שלו לא היו זכאים אף הם לתואר. "אחרי כמה חודשים הממשלה נפלה ואני שמחתי ועזבתי את החמ"ד, אבל בינתיים התקבלה ההחלטה על הקמת מל"ג יו"ש". האם הוא הרגיש אי פעם סוג ב' בגלל שהתלמידות שלו קיבלו תארים דרך מל"ג יו"ש? לא. "לאורך כל השנים כמעט עמד בראשות המל"ג פרופ' עמוס אלטשולר והוא נתן לנו את מה שרצינו. לי היה חשוב שהבנות יוכלו להמשיך לתארים מתקדמים עם התואר שאנחנו נתנו, וזה מה שהיה".

מל"ג יו"ש עומדת כעת לעבור מן העולם. ועדת השרים לחקיקה כבר אישרה את הכוונה להכפיף את מוסדות ההשכלה הגבוהה ביו"ש למל"ג הכללי. החוק של חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי בנושא נמצא בהליכי הכנה בוועדת החינוך של הכנסת.

שיעור למורות מסמינר הקיבוצים

הרב פליקס ידע להקשיב לשטח. את מגמת המחול שיש במכללה הוא פתח כבר לפני שני עשורים עם טליה פרלשטיין, שהובילה את מסלול המחול בתיכון החילוני ליד"ה. "הגיעה אליי נערה להתראיין למכללה עם מכתב מזבולון המר שבו נכתב 'אני ממליץ מאוד לפתוח מגמת מחול'. הנערה אמרה לי: 'אני חוזרת בתשובה ולא יכולה ללמוד בסמינר הקיבוצים. אין לי אף מקום ללמוד בו'". כך הוא החליט לפתוח את המגמה החדשה.

לא חששת? בכל זאת, מחול. מי אמר לך שיהיו מספיק תלמידות?

"לא ידעתי כלום", הוא אומר בפשטות, "רצינו לפתח את הצד היצירתי של הבנות. הייתה מגמת תקשורת והייתה ספרות. רציתי אשכול של מקצועות יצירתיים, והשקענו בזה מאוד. זאת נהייתה מגמה מעולה שמוציאה רקדניות לתפארת". הוא גם לא חשש ממגמה ששמה דגש בצורה בולטת על הגוף. פתיחת המגמה הייתה כרוכה בהבאת מורות מאוד מקצועיות, כולן קשורות לסמינר הקיבוצים ולא דתיות. "בלי לכפות על אותן מורות, היינו נוסעים פעם בשבוע ולומדים עם הצייר טוביה כץ טקסטים שקשורים לאמונה ואומנות". מאוחר יותר אמרו לו בצוות המורות ש"התלמידות בסמינר הקיבוצים יותר מוכשרות כי הן התחילו ללמוד בגיל מוקדם יותר, אבל מבחינה רוחנית נפשית - והריקוד הוא הבעת הרוח החוצה - הבנות שלכן עולות עליהן עשרת מונים". אגב, לאורך השנים העסיקה המכללה מורים לא דתיים ולא רק במגמת מחול. "לא חייבתי את המרצים ללכת בכובע, אמרתי להם: תהיו מי שאתם".

לצד פיתוח מסלולי היצירה, פיתחה המכללה לאורך השנים גם את הלימודים התורניים. בעבר הקימה מדרשה ליהדות והיום יש בה תחום חינוכי שנקרא "חינוך אמוני" וגם מכון גבוה ללימודי מנהיגות חינוכית ואמונה. מי שמוביל את המוסדות האלה הוא ד"ר יונה גודמן. "אנחנו המקום היחיד שתפסנו שצריך ללמוד איך להיות מחנך, וכדי לעשות את זה צריך לדעת איך לענות לשאלות של הדור שלנו. יונה עושה את זה נהדר". לאחרונה הקימה המכללה גם מרכז ללימודי משפחה בראשות הרבנית ד"ר לאה ויזל, כמענה לירידת המניות של התא המשפחתי בעולם המערבי.

הרב ד"ר פליקס עמד בראש המכללה עד שנת תשס"ד. הבא אחריו, הרב פרופ' נריה גוטל, הביא לאיחוד עם 'מורשת יעקב' כחלק מהדרישות של משרד החינוך. גוטל גם הגדיל את מספר תלמידי המכללה, על שני הקמפוסים שלה. בשנת 2016 נכנס לראשות המכללה פרופ' יובל סיני, פרופסור למשפטים שפעל רבות בנושא המשפט העברי. היום עוברת המכללה תהליכים של כניסה לפיקוח ותקצוב של ות"ת, כמו כל המכללות לחינוך. לא מעט ראשי מכללות מביעים תרעומת על המגמה והם חוששים מאוד מהתערבות של ות"ת בתכנים, בצוות ההוראה ובהפרדה המגדרית. מכללות לא מעטות גם צפויות להיסגר אם לא יתאחדו עם מכללות נוספות. מהגזירה האחרונה 'אורות' ניצלה, יש לה מספיק תלמידים ותלמידות. היא תהיה אחת משלוש המכללות הדתיות שימשיכו להתקיים כרגיל. "הנה", מראה לי הרב ד"ר פליקס, שמשמש היום כיו"ר הוועד המנהל של המכללה, "קיבלנו מכתב מות"ת לפיו אנחנו עומדים בקריטריונים".

קיימת התנגדות רבה לאקדמיזציה ולהכנסת המכללות לפיקוח של ות"ת. אתה נראה לי רגוע למדי.

"יש פחד אמיתי ויש פחד לא אמיתי. האמיתי הוא מה שהרב ליכטנשטיין פחד. היה לו זיכרון מתקופתו בישיבה יוניברסיטי, אז המדינה תמורת לא הרבה כסף שנתנה למוסד הכריחה אותם לקיים מועדון של חד מיניים. אני אמרתי שפה אין מה לפחד, כי זה לא אותו דבר". הפחד הלא אמיתי, לדבריו, הוא התערבות בתכנים. "אם אתה עומד על העקרונות שלך, אין מה לחשוש. יש מוסד אחד לדוגמה, והוא מכון לב ומכון טל. הם הצליחו לשמור על מהות תורנית והמל"ג לא מפריעה להם ולא מערבת את הקמפוסים. יש הקדוש ברוך הוא בשמיים, הוא גם דואג לזה. נכון, התביעות האקדמיות צריכות להיות, אבל לא על חשבון היהדות, כי לא קמנו סתם כעוד מוסד".

אבל ות"ת אומרת: שמתי עליך סכום מסוים ואיתו אתה צריך ללמד כך וכך, ואז עוגת התקציב צריכה להתחלק לפי הדרישות שלהם.

"אבל הנה, למכון לב המל"ג לא שינה כלום. כשהתחלנו עם התארים אמר הרב ישראל הס, שלימד כאן, שהאקדמיזציה תהרוס אותנו. אבל היא לא הרסה. אז נכון, לומדים פחות שעות יהדות אבל אנחנו מנסים למשוך יותר בנות ללמוד תנ"ך, ואז ההיקף של הלימוד התורני הוא גבוה ויש לנו את כל המכונים שמסביב. חוץ מזה, אני לא אומר שלא צריכים להיות ערים לדברים".

חשש נוסף הוא הפגיעה בהפרדה המגדרית, נושא שגם הגיע לאחרונה לבג"ץ.

"בינתיים הוכח ששום בג"ץ לא היה נגד מכון לב, שיש לו קמפוס לנשים וקמפוס לגברים. ואם יהיה בג"ץ, יש במדינת ישראל עורכי דין טובים שיילחמו. מה יהיה הטיעון שלהם? על החרדים לא לוחצים, ולא יכולה להיות אפליה בינינו לבינם". מצד שני, פליקס חושב שייתכן שגם ההפרדה המגדרית תשתנה. הוא עצמו התיישב על ספסלי האוניברסיטה בגיל 50 ובעשור אחד השלים שלושה תארים. "כשלמדתי בבר-אילן היו שם גם נשים. אז אולי השאלה היא איך, אולי כשנשואים אז אפשר. יכול להיות שזה ישתנה, אבל זה לא יקרה בזמן הקרוב, כי יש באוניברסיטאות ברחבי העולם קמפוסים נפרדים לנשים על פי דרישת הנשים".

אתה לא רואה גרעין של אמת בטענות על הדרה ואפליה?

"השאלה היא מה האדם מתכוון לעשות. אם הוא רוצה להדיר - ידיר, אם הוא רוצה לקיים את ההלכה אז הוא לא מדיר". הרב ד"ר פליקס מבקש גם לראות את הדברים הטובים שקורים לאחרונה. "המל"ג הכיר בלימודי ישיבה לצורכי הכרה בלימודים אקדמיים. אז יש גם שינויים הפוכים".

"הלוואי שנשים ירצו ללמוד גמרא"

כמי שעסק לא מעט בחינוך בנות, פליקס מודע היטב לרוחות המשתנות, לרצון של נשים להיות מעורבות יותר בקיום המצוות ובידע נרחב יותר בלימודי היהדות. במדרשה במכללת אורות הנשים לא לומדות גמרא, אבל זה רק בגלל שאין דרישה כזאת. גם רעייתו, דבורה, שעסקה שנים רבות בחינוך והיום מעבירה שיעורים לנשים, יודעת הרבה תורה אך לא מתעניינת בגמרא. "אין שום בעיה ללמד בנות גמרא. אין הבדל בין גמרא למשנה. אני לימדתי בטורונטו את כיתה י"ג בנות גמרא וגם העברתי כאן באלקנה שיעור לנשים בגמרא".

לא הגיע הזמן להכניס את זה למערכת הלימודים של הבנות כדי לתת להן כלים? אם ירצו בהמשך ילמדו, ואם לא - לפחות נתת להן מפתח.

"את מזכירה לי שיחה שהייתה לי עם ר' אברום שפירא. הוא אמר לי: בנות צריכות ללמוד את התורה שבעל פה כי אין מי שילמד את הילדים גמרא. הלוואי שנשים היו רוצות ללמוד גמרא. אין כמו ההיגיון, הלוגיקה והחוכמה שיש בגמרא".

אתה חושב שאישה אורתודוקסית צריכה להיות מורת הלכה?

"אין בעיה לאישה להיות פוסקת הלכה. אם היא יודעת לפסוק, שתפסוק. היא לא יכולה להיות דיין. התורה היא תורת חיים ולכן צריך להצמיח בציבור שלנו תלמידי חכמים גדולים שיידעו לתת מענה לשאלות האלה. התשובות צריכות לבוא מתוך ההלכה ולא כתיקון לה. אין ספק שצריך לתת תשובות לצרכים של נשים, וכל מה שהוא לא נגד ההלכה הוא רצוי ומותר. כן, יהיו שינויים".