משהו לא טוב עובר בשנים האחרונות על נשיא המדינה ראובן ריבלין. הוא אינו פוליטיקאי ואינו נמנה על מעגל מקבלי ההחלטות אך הוא מגלה עצמאות יתירה בדיבורו, בשתיקותיו.
כשמתקיימת חקיקה ימנית בכנסת ריבלין תוקף. הוא מאשים את יוזמיה בפלגנות ובדורסנות המיעוט. כששרים בימין מבקשים איזונים ובלמים לשלטון החוק ולהגדיר טוב יותר את הפרדת הרשויות במדינת ישראל וכמקובל בדמוקרטיות מערביות – ריבלין לא שותק.
בשבוע שעבר הוא שתק. שתיקתו, במקרה הזה, היתה צורמנית ומעליבה. היה זה כנשיא המדינה ביקש לכבד את אלמנת הנרצח איתמר בן-גל הי"ד והגיע לביקור תנחומים בישוב הר ברכה. רב היישוב הרב אליעזר מלמד הוקפץ במיוחד למעמד הניחומים וכדי לכבד את בואו.
עם כניסתו הציע הרב מלמד לנשיא המדינה לשאת את ברכת 'מציב אלמנה' אותה מברך הרואה בתי ישראל ביישובם. מה יותר מתאים מאיש ירושלים ונושא לפיד הימין המסורתי לשאת את ברכת 'מציב אלמנה' בבית אלמנת הנרצח על רגבי הר ברכה. עוד לא סיים הרב מלמד לדבר וריבלין עצר בעדו והביע סירובו לברך את הברכה.
התנהלותו המעליבה לא הסתיימה בכך. במהלך הביקור ביקש אבי הנרצח, הרב דניאל בן גל, לדבר כמה מילים בשבחו של בנו. אולם ריבלין קטע אותו בנימוק ש'כבר שמע עליו'.
כמה מהנוכחים הרחיבו אודות הרצון ליישב את ארץ ישראל. ריבלין הביע הסתייגותו ופתח בדרכי תוכחה והנמקה.
ראשית, אמר, אין לבנות כתשובה לפיגועים אלא יש לבנות אף ללא פיגוע וכפי שבנו אבותיו שעלו מירושלים. שנית, יש לתת את הדעת אודות הדעות השונות ו"הדברים מורכבים", כלשונו. שלישית, יש להעניק אזרחות "לאנשים שאולי צריך לחשוב גם עליהם", כלשונו. כך הסתיים ביקורו של נשיא המדינה בבית אלמנת הנרצח.
כל דיבור של אחד האבלים נקטע על ידי "כבוד הנשיא" בדבר הסתייגות ותוכחה. כך הסתיים הביקור בעוגמת נפש גדולה לאבלים. כדי שלא להעציב את האלמנה הבהיר הרב מלמד כי הביקור חשוב בעצם קיומו שכן בסופו של יום מדובר בנשיא מדינת ישראל.
הדברים צורמים שבעתיים כשימים אחדים לאחר מכן התקיים ביקור ממלכתי נוסף בבית האבלים והוא דווקא התנהל באווירה שונה לחלוטין.
היתה זו שרה נתניהו, אשת ראש הממשלה, שלאורך כל הביקור הקרינה אהבה וחום לאבלים, חיבקה את האלמנה ואת האם, התעניינה בילדיהם ובאורח חייהם, הקשיבה לדבריהם בתשומת לב רבה תוך שהיא מלטפת את האלמנה וכל כולה טוב לב והזדהות.
כאדם מסורתי אמור נשיא המדינה ריבלין להכיר את מאמר החכם מכל האדם בספר קהלת: לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. עת לבכות ועת לשחוק; עת ספוד ועת רקוד; עת לחשות ועת לדבר; עת לאהב ועת לשנוא; עת מלחמה ועת שלום.
