הלכה בלי רוח

בשנה האחרונה פרץ אל השיח התורני-ציבורי דבר קיומה של דמות תורנית מסתורית המכונה על שם ספרי השו"ת שלה - "ארחותיך למדני".

מדובר ברב אנונימי המשיב באריכות על שאלות שנשלחות לכתובת המייל שלו (orlamdeni@hotmail.com), תוך הפגנת בקיאות מרשימה בכל חלקי השולחן ערוך.

דמויות מסתוריות כאלה, כמו מר שושני (מורם של עמנואל לוינס, אלי ויזל ועוד) או אושיית הפייסבוק אדם גולד, טבען שהן מעוררות סקרנות באשר לפנים האמיתיות שמאחורי המסכה, ובכתבה שפורסמה בעיתון 'בשבע' בתחילת השנה כבר הובאו כל הרמזים ושברי המידע האפשריים בהקשר זה (ככל הנראה מדובר בגבר ספרדי אמיד תושב לונדון). אך פרט לשאלת דמותו האישית הספציפית, מעניין לבחון את דמותו כפוסק הלכה, דמות שלא צריך לחפש אחריה בנרות אלא היא ניצבת גלויה לחלוטין בין דפי ספריו, ולמרות זאת היא מסתורית ומרתקת.

כשהגיע לרשותי הכרך החמישי של שו"ת ארחותיך למדני באחת השבתות האחרונות, הייתי נלהב כמו ילד שקיבל כרך חדש של הארי פוטר. מכניסת השבת ועד צאתה לא מש הספר מתוך ידיי. אוצר בלום של פסקי הלכה נועזים וישרים נפתח בפניי, וקשה היה לי להתאפק עד סופו של כל סימן לפני התחלת הסימן הבא. אך ככל שחלפו השעות, השמש החלה לשקוע וצללי הערב נטו, התגנבו לליבי גם ספקות והרהורים מורכבים יותר אודות הספר, ועל פסיקת הלכה בכלל.

התכונה הבולטת ביותר בספר היא הנטייה החזקה להקל כאשר ההלכה מאפשרת זאת, גם בשאלות שבהן העמדה הרבנית הרווחת היא להחמיר. נטייה זו מתבטאת בפסיקות מכל התחומים, למשל: מותר לכבס בחול המועד במכונת כביסה (סימן צו); מותר להפעיל בשבת שעון מעורר שמשמיע מוזיקה (סימן מט), אך היא קיימת במיוחד בסוגיות הנוגעות להלכות צניעות. כך למשל הוא מתיר (לפחות לדעת הרמב"ם) לשמוע קול שירה של אישה גויה (חלק ב, סימן קב), או להסתכל בפניה של אישה גויה מתוך כוונה ליהנות (חלק ד, סימן קלד).

לא מתנצל

אך הייחודיות של הספר איננה בנטייה להקל (שקיימת בספרי שו"ת נוספים), אלא בנקודת המבט ההלכתית, הנקייה, בלי משוא פנים ובלי שיקולים חוץ הלכתיים. תכונה זו קיימת כבר בנושאים שבהם הוא בוחר לדון, הכוללים בין השאר כאלו שפחות מקובל לכתוב עליהם בגלוי, כגון הרהור של נשים על איברים מוצנעים ונושאים מתחום האישות. כל הנושאים הללו מונחים לפתחו של פוסקי ההלכה דבר יום ביומו, אך רובם מהססים לכתוב אודותיהם ברבים. כאשר עשינו זאת, אבי מורי הרב דוד סתיו ואני, בספרנו 'אבוא ביתך', הקדמנו לפרקים אלו התנצלות ארוכה המסבירה את הצורך בפרסום הדברים לעת הזאת (ולמרות זאת זכינו להרמות גבה, כגון גילוי הדעת של הרב דוב ליאור שבו הוזכר לשבח דווקא שו"ת 'ארחותיך למדני'). אך ה'ארחותיך למדני' איננו מתנצל ואיננו מצטדק. על שאלה הלכתית הוא עונה בתשובה הלכתית, וזהו.

תכונה זו באה לידי ביטוי משמעותי גם בפסקי ההלכה עצמם. ישנם נושאים רבים שבהם מצופה היה לקחת בחשבון שיקולים חוץ-הלכתיים, אך הארחותיך למדני מתעלם מהם בעקביות. כך למשל בשאלות שנזכרו לעיל, בהן הוא מקל בנושאי אישות, עצם ההיתר איננו חריג בנוף ההלכתי, אך כמעט כל פוסק שעסק בכך הוסיף התייחסות ערכית כלשהי, לרוב (אך לא תמיד) שלילית, לפעולות אלו. התייחסות שנעדרת לחלוטין מדברי הארחותיך למדני. מאידך, גם כאשר הוא מתיר להזמין חילוני לסעודת שבת אם ידוע שיבוא ברכב, הוא עושה זאת מתוך שיקול הלכתי נקי בגדרי "לפני עיוור" בלי לדון כלל בערך החברתי-רוחני שבהזמנה כזו (סימן מח).

דוגמה בולטת במיוחד היא הפולמוס בינו ובין הרב יעקב אריאל (סימן סה) בעניין הפעלת מכשירי חשמל בגרמא בשבת. הרב אריאל מבקש לאסור את הדבר בשל צביון השבת, ואילו הארחותיך למדני מאריך לדייק בדברי הפוסקים שדווקא "טורח" נאסר בשבת, ומשום כך הוא נוטה להתיר. שני הכותבים מצטטים מקורות ומעלים סברות, אך ניכר שהם מדברים בשתי שפות שונות: שפת השיקולים הערכיים והציבוריים של הרב אריאל, מול שפת הניתוח ההלכתי של הארחותיך למדני.

בהקשר זה יש לציין גם את תשובתו אליי שפורסמה לאחרונה, שבה התיר צפייה בסרטים שיש בהם בעיות צניעות, תוך שהוא מסתפק בהערת סיום קצרה על כך שראוי לכל אדם ללמוד תורה במקום לבטל את זמנו על סרטים. רק בעקבות הביקורת שנמתחה על תשובתו בחוגי מרכז הרב, נאלץ להוציא גילוי דעת מיוחד שבו הבהיר שדבריו נכתבו "להלכה ולא למעשה", ובוודאי שאסור להיכנס למקום "טינופת" כמו בית קולנוע. זוהי דוגמה מובהקת למקום שבו הגישה ההלכתית הנקייה הובילה את הפוסק למקומות שהוא עצמו הופתע כשהבין את משמעותם.

דמוקרטיזציה של ההלכה

סדרת פסקי ההלכה הללו, עד כמה שהם עשויים לנעום לאוזן שמחפשת קולות, מעוררת מחשבות על הנחות המוצא של הספר הקשורות בטבורן לאופי האנונימי שלו. התשובות ההלכתיות העוברות במייל יוצרות רושם של מעין מענה אוטומטי, חסר זהות. נראה גם כי הרב אכן לא מתפקד כרב קהילה אשר מורה הלכה לסביבה המוכרת לו (רוב התשובות ממוענות לאברכים מישיבת מרכז הרב). כך נעלמת ונאלמת דמותו האישית של הרב המשיב, על ערכיה והשקפותיה, ואנו נשארים עם מכניקה הלכתית יפה ומבריקה, אך גם קצת חסרת נשמה. אין אנו חשים את הרוח המופחת באיברים, במקורות, והופכת אותם לגוף אחד של פסק הלכה.

בכך מקדימה תופעת הארחותיך למדני את הפנטזיה (או הסיוט) שמרחפת בחלל הישיבות כבר זמן רב (וכתב עליה הרב חיים נבון בספרו '831'): תוכנת מחשב המספקת תשובה הלכתית מנומקת ומבוססת לכל שאלה. או בגרסה שמדבר עליה הרב שטיינזלץ: תוכנה שמזינים לה את השאלה וגם את התשובה, והיא כבר מוצאת את הנימוקים.

גם אם ייקח זמן עד שתוכנות כאלה ייכנסו לשימוש, וגם אם גאונים אנונימיים נדירים עדיין בשדה ההלכה, מדובר בחלק מתופעה רחבה יותר, שבאה לידי ביטוי גם בנקודה שהצביעה עליה הרב ישראל רוזן בהקדמה לאחד מכרכי 'תחומין': יותר ויותר אברכים צעירים מפרסמים מאמרים בנושאים הלכתיים מורכבים, שבעבר היו נחלתם של רבנים מבוגרים. פסיקת ההלכה עוברת מידיהם של גדולי הדור, שהולכים ונעלמים בכל המגזרים, לידיהם של כותבים אנונימיים (או למצער לא-מוכרים) המצוידים במאגרים ממוחשבים.

תהליך הדמוקרטיזציה שעוברת ההלכה, יחד עם שאר גופי הידע, עשוי להשפיע באופן מהותי על דמותה. במקום הכרעות סמי-אינטואיטיביות הנובעות מעולם ערכי מגובש של מנהיגים רוחניים, היא הולכת ונבנית כגוף ידע אובייקטיבי שבו שולטת הדייקנות המדעית. תורמים לכך כמובן גם תלמידי ותלמידות החכמים בוגרי האקדמיה, ואופיים של כתבי העת ההלכתיים של המגזר.

לא נותר אלא לתהות אם צורתה הנוכחית של ההלכה תקל עליה את ההתמודדות עם מציאות משתנה ודינמית, או שעם הזמן נבין שוב את הצורך בתורה שבעל פה אשר יוצאת מפי הרועה הרוחני של הקהילה או הציבור.