המפקד האחרון של הגוש

"למשפחת יעקובי שלום רב, זה כבר יותר מדי זמן לא שמעתי מכם ועליכם. לא פעם אני שואל על הנעשה אתכם ואצלכם. ודאי עברו עליכם ימים לא קלים ביותר... וגם עכשיו שאפילו אצלנו כאן חם מאד, קשה אצלכם בוודאי פי כמה. 'אצלנו' שלי, הוא עכשיו בעין צורים, בהרי חברון. תחנתי האחרונה, לעת עתה, בנתיב הנדודים. כאן דווקא קריר יותר מכל יישוב יהודי אחר. מזג האוויר נהדר, ובלילה ממש קר עד כדי להרעיד תושב נווה יעקב לשעבר...".

המכתב הזה יעבור מסע של 70 שנה, וישפוך עוד קרן אור על דמותו של מפקדה האחרון של גוש עציון, מוש זילברשמידט, שאהב את אדמת הארץ ומסר את נפשו למענה.

לאחרונה נערך ערב זיכרון למשה (מוש) זילברשמידט, המציין 70 שנה לנפילתו. דמותו של מוש מוכרת בקרב אנשי גוש עציון ובוגרי בני עקיבא בני החמישים שזוכרים עד היום את מורשתו. אך שמו של מוש אינו ידוע בקרב הציבור כפי שהיה צריך להיות. לפני כמה שנים יעל קורן, אחייניתו, החלה בצעדים הראשונים לחשיפת דמותו של מוש. "בגוש עציון בזמנו החליטו שאין מקום להנציח את האדם הפרטי מכיוון שהיו גיבורים רבים, וכדי שיהיה שוויון בין כולם הוחלט על הנצחה שוויונית וכללית, החלטה מכובדת מאוד. אבל אנחנו כמשפחה ראינו את הדברים קצת אחרת", מספרת קורן.

ואכן לפני שנתיים, לאחר מות אביה של יעל, אברהם תימור, שהיה מפקד גוש נווה יעקב במלחמת השחרור וגיסו של מוש, חנכה המשפחה את 'גן הגיסים' במוזיאון הטבע בירושלים. במקום נשתל עץ והוקמו ספסלים ושולחן, ולצידם נקבע שלט לזכרם של הגיסים מוש ואברהם. על השלט חקוקות מילותיו של מוש שנאמרו מעל לקבריהם של 12 הנופלים בגוש עציון: "מה אנו, מה חיינו? העיקר הוא המפעל בתוכו אנו חיים! תשובתנו נחושה: נצח ירושלים!". מילים אלו משקפות את תמצית ההוויה של מוש, שאותה הנחיל לאנשי הגוש. הידיעה וההבנה שהחזקת גוש עציון היא ההגנה על ירושלים.

לפני שנה, בעקבות פוסט שכתב ירון רוזנטל, מנהל בית ספר שדה כפר עציון, על מוש, פנתה רונית חוג'יבקוב, נכדתה של נעמי, לרוזנטל בהצעה לארגן בעוד שנה אירוע לציון 70 שנה לזכרו של מוש. משם הכדור התגלגל, ואנשי בית ספר שדה כפר עציון והמשפחה כולה צללו לתחקיר ולגילויים חדשים על הדוד, הבן והגיס הנערץ.

היכן התחלתם לחקור?

"היה לנו אך ורק תיק מסמכים שהכיל מכתבים בעברית ובגרמנית שסבי הפקיד בידיי לפני עשרים שנה. חוץ מתיק המסמכים לא נשאר דבר", אומרת רונית ושותקת לרגע. "ביתו של מוש בנווה יעקב נהרס עד היסוד במלחמת השחרור, וכך גם רכושו בגוש עציון. מרגע ההחלטה יצאנו למרדף אחר עדויות ואחר כל בדל של מידע. החיפוש הפך למפעל משפחתי והתרוצצנו נכדים, אחיינים, כלות וגיסות ברחבי הארץ כדי לאתר את לוחמי תש"ח ולראיין אותם ולאחר מכן לתמלל ולתעד את העדויות".

המשפחה גילתה שדמותו של מוש מהבהבת בין דפי ההיסטוריה באזכורים קטנים ומפתיעים כמו בספרו של יגאל מוסינזון, חסמב"ה, שם מוסינזון מתאר את רגע נפילתו של מוש ואת דבריו האחרונים בשעת מותו: "...'בל יישאר פצוע בתוך התעלה', פקד מוש על אנשיו. באותו רגע פגעו בו כדורי האויב. הוא נפל. 'היו שלום חברים. קברו את נשק הפצועים, לבל ייפול בידי האויב...' אמר והוציא את נשמתו".

כמו כן המשפחה ידעה על דבר קיומו של מכתב שכתב מוש לבן גוריון, אך לראשונה התעמקו בכתביו וגילו נפש סוערת ודאגה לעתיד עמו: "מחר ננסה לייסד פה את חברת העם המתחדשת, ניסיון שיקום תוך כדי מלחמה אכזרית, בה נעמוד בודדים מול עולם של אויבים. מלחמה בה נצטרך לאמץ את כל כוחנו. מלחמה אשר תכריע את עתידנו לדורות, תכריע אולי את קיומנו בכלל...".

איחד בין כולם

משה זילברשמידט נולד בכ' בכסלו, 12.12.1919, בביירוט שבגרמניה. בן שני לאחות נעמי. מוש גדל בבית דתי לאומי והתבלט בכישוריו החברתיים. כנער יצא להכשרת צעירים בתנועת ברית חלוצים (בח"ד), ולאחר ליל הבדולח נשלח יחד עם קבוצה גדולה של צעירים מההכשרה למחנה בוכנוולד.

מוש ניצל, ובעזרת קשרים משפחתיים חולץ ממחנה בוכנוולד ונשלח ללונדון. שם הקים את הסניף הראשון של בח"ד. ב‑1940 עזב מוש את אדמת לונדון, עלה לארץ והקים את ביתו סמוך לבית אחותו נעמי בנווה יעקב. בהכשרה הוא התמחה בחקלאות, אך דוחק השעה הביא לכך שמוש הבין שהעשייה העיקרית צריכה להיות בהגנה על מולדתו. הוא התגייס למשטרת היישובים העבריים ובמהרה התגלו יכולותיו הפיקודיות כמנהיג. הוא החל לפקד ולהכשיר נוטרים, ומשם עבר להיות מפקד בשכונות מקור חיים ותלפיות ויצא לפעולות נועזות ביישובים הערביים הסמוכים.

מוש היה סייר מוכשר והכיר כל אבן, עץ וגיא בסביבה. גדעון להב ז"ל, שהיה חניך של מוש בקורס מ"כים בעין צורים, אף סיפר כי "בתחילת המלחמה, ב‑15.1.48, הייתי במקור חיים בירושלים ופגשתי את מוש. מוש נשרט על ידי כדור והיה חבוש בצוואר. הוא היה כעוס ומתוסכל לחלוטין, ואמר: 'רוצים לשלוח מחלקה לכפר עציון (מחלקת הל"ה). אני היחיד שיכול להוביל. מכיר את השטח ככף ידי, אבל בגלל השטות הזו, השריטה, לא שלחו אותי עמם'".

הל"ה לא הגיעו ליעדם, כידוע, ומוש נשלח לפקד על גוש עציון שמצבו היה בכי רע. "בגוש היו ארבעה יישובים שונים זה מזה. חלקם דתיים, חלקם חקלאיים, ובנוסף הייתה מערכה נוספת, תת קרקעית, שניטשה בין החי"ש לפלמ"ח", מספרת אחייניתו יעל. "מוש הגיע לגוש והצליח לאחד בין כולם בנועם הליכותיו. הוא הבין את הצרכים של היישובים הדתיים בגלל הרקע הדתי שממנו הגיע, וההבנה שלו בחקלאות תרמה ליישובים החקלאיים. מוש הבין שגם אם יוצאים למלחמה צריך לשמור על האדמה ועל העצים. אז עדיין אף אחד לא חשב שזה ייגמר כמו שזה נגמר".

בערב לזכרו של מוש הדגישו מפקדים, אנשי צבא וחוקרי היסטוריה את תרומתו של מוש בכך ששינה את האסטרטגיה בגוש בתוך זמן קצר. הוא הביא עמו את ההבנה שיש צורך ביוזמה ולא רק בהגנה. הכביש המגיע מחברון לכיוון ירושלים היה תחת שליטת אנשי הגוש והיה בבת עינו של מוש. עבודת ההגנה על הכביש הייתה כדי לחסום את הגישה של הצבא הירדני לירושלים. בדיעבד בזכות פעילות המניעה הזאת טוענים היום שנמנעה נפילת סן סימון, והקרב שניטש שם הצליח בזכות המחסום שנוצר.

בג' באייר החל הקרב המכריע על הגוש. אלפי ערבים מתוגברים בכוחות שריון ותותחים של הלגיון החלו לתקוף את כפר עציון ואת המנזר הרוסי. מוש הורה ללוחמים לחזור לעמדות בעין צורים כמתוכנן ולא הלך עמם, אלא נלחם במשלט המרכזי במנזר הרוסי. כשהבינו שעליהם לסגת, כדור שורק פוגע בראשו של מוש וקילוח דם עיטר את מצחו. הוא המשיך וארגן את הלוחמים לנסיגה. כשהבין שהוא מאט את נסיגת חבריו, הפיל עצמו בצידי התעלה כדי לא לעכב בעדם. הלוחמים חלפו על פניו כששאון הלחימה אופף אותם, ומוש הצופה מהם מהצד אמר להם בכוחותיו האחרונים: "היו שלום חברים, חזקו!" עד שכוחותיו אזלו ודם חייו נספג באדמה שכל כך אהב.

כעבור 70 שנה התכנסו בכפר עציון בני משפחה, חברים, לוחמים ומפקדים, וחלקו בהתרגשות את זכרו של מוש זילברשמידט. באותו מעמד נחשפים שירים שכתב והלחין מוש בעצמו. יעל, שגילתה את השירים, נרגשת לשמוע את הביצוע.

איך גיליתם שמוש כתב והלחין שירים?

"במסגרת החיפושים אחר עדויות הגעתי לגדעון להב. הוא היה חניכו של מוש בקורס מ"כים בעין צורים ומוש היה דמות נערצת עליו. הוא סיפר שהם היו יושבים בערבים ושרים כשמוש מנגן בחליל. הוא שמר את השירים והלחנים שמוש כתב, כמו גם את תמונתו של מוש שבמשך 70 שנה הייתה על שידת הלילה שלו. ידענו שמוש היה רומנטיקן. אבל לראות את מילות השיר שכתב ואת הלחן מאוד נגע בנו ועורר ודרבן אותנו להמשיך לחקור אודותיו".

לפני חודשיים הביאה רונית לעולם תינוק, ובברית המילה קראו לרך הנולד זהר משה. "בתוך כל העשייה של חצי השנה האחרונה, שבה התחקינו אחר דמותו של מוש, היה ברור שמשה יהיה חלק משמו של התינוק שייוולד", אומרת רונית.