האם העובדה שלמחבר ספר יש אג'נדה, אם גלויה ואם סמויה, פוסלת את ספרו, או למצער מטילה עליו כתם? מי שסבור שהתשובה חיובית, נכון שיותיר את ספרו החדש של הרב חיים שטיינר בחנות הספרים ולא ירכוש אותו.

אך מי שמאמץ את הנחיית החזון איש (בספרו אמונה וביטחון) כי "חובת התלמיד להאמין כי אין נגיעה בעולם בעלת כוח להטות לב חכם ל[ה]טות משפט", בהחלט ראוי לו שיעיין כדבעי בחיבור החדש 'טובה הארץ מאוד מאוד'.

גילוי נאות: זכיתי בצעירותי ללמוד אצל הרב שטיינר, לימים גם הפכנו עמיתים ואף ידידים. ככזה, וככל תלמידיו ומכריו של הרב שטיינר, ידוע לנו היטב עד כמה ארץ ישראל בוערת בעצמותיו, ובתפיסה הקרובה למקסימליסטית. ובכל זאת, הרב שטיינר משכיל להגיש לקורא ספר תורני-מקצועי אשר סוקר מכלול שיטות ומגוון דעות, תוך שהוא אינו מכתיב הכרעה אלא מניח אותה ללומד. נכון הוא, ואין לכחד, שלספר יש גם חלקים שנמצאים על סדר היום ואותם המחבר מבקש לקדם, אך אלה - שכבודם במקומם מונח - אינם מאפילים על חלקו המרכזי של הספר, החלק המקצועי-תורני-הלכתי.

בשונה מרוב ככל החיבורים שעניינם גבולות הארץ, חיבור זה אינו עוסק כלל בגבולות היותר משמעותיים לנו, עתה, הלכתית-מעשית, אלא דווקא בגבולות המובטחים, העתידיים. שכן זאת לדעת: גבולות ארץ ישראל מעשיים לנו הלכתית כיום בעיקר להלכות מצוות התלויות בארץ ולקדושתה: תרומות ומעשרות, שמיטה, יציאה ממנה, יום טוב שני של גלויות וכו'. לעניינים אלה, הגבול העיקרי הקובע הוא "כיבוש עולי מצרים" ויותר מזה "כיבוש עולי בבל". החיבור שלפנינו אינו עוסק בגבולות אלה כלל ועיקר. כולו מתמקד בגבולות ההבטחה – זו של אברהם אבינו בברית בין הבתרים וזו של פרשת מסעי טרום הכניסה לארץ. בשל כך שוב ושוב חוזר המחבר ומדגיש דווקא את ההיבט החינוכי-ערכי שבחשיפת גבולות מובטחים אלה, גבולות שבשל אי-מעשיותם (למצער לפי שעה) מוזנחים קמעא.

כולל את כווית

ככל גבולות מדינתיים, גם מספר זה מצופה היה שיתייחס לארבע רוחות השמיים: לגבול צפון ולגבול מערב, לגבול דרום ולגבול מזרח. ברם - כמה שהדבר מפתיע - הספר מתייחס לחמש רוחות! לצד הדיון בשער דרום, שער צפון, שער עבר הירדן (מזרח) ושער מערב, נוסף עוד שער שמוקדש ייחודית לנהר פרת. הסיבה היא זו: נהר הפרת מוזכר בתורה ובדברי חז"ל פעמים רבות כגבולה המובטח של ארץ ישראל, ואולם נהר גדול מימדים זה משתרע מהרי אררט שבטורקיה ועד עיראק, זורם לכיוון המפרץ הפרסי תוך שהוא חוצה את סוריה. השאלה היא, אם כן, האם הנהר כולו משמש גבול לארץ ישראל או שרק קטע מסוים ממנו הוא גבול. בשאלה זו חלוקים ראשונים ואחרונים ונגזרת מכך מחלוקת פרשנים ופוסקים: נהר הפרת הוא קו הגבול המזרחי או קו הגבול הצפוני של הארץ, או שניהם. ואחר שמכך נובעת נפקות גדולה, הכרח היה למחבר להעניק לו שער בפני עצמו.

ואכן, הפער בעניין זה בין השיטות השונות גדול ועצום. הרב ישראל אריאל מצדד בשיטה מקסימליסטית ולפיה הפרת לכל אורכו הוא גבולה של הארץ, מצפון וממזרח. המשמעות היא שלדידו הובטחו לעם ישראל חלקים נכבדים מערב הסעודית, מעיראק ואף מכווית. לעומת זאת, רוב ככל הראשונים והאחרונים מינימליסטיים יותר, מסתפקים – יחסית – במועט, ואינם סוברים כך. מהם (רש"י, רמב"ן, ריטב"א, ר"א אבן עזרא ועוד) שסבורים כי הפרת הוא רק גבול מזרחי, ומהם (כוזרי, ר"א בן הרמב"ם, רשב"ם, הגר"א ועוד) שסבורים כי הוא רק גבול צפוני, ויש שמפשר ביניהם (קול יהודה). יצוין כי בין כך ובין כך, גם לדידם, הובטחו לעם ישראל - לכל הפחות - חלקים לא מבוטלים מסוריה ומירדן.

גם ביחס לגבול הצפוני קיים פער לא קטן בין השיטות. בשאלה מה הוא זיהויו של הֹר ההר קיימות ארבע או חמש שיטות, ואלה משתרעות מרכס הרי אמנוס שבדרום טורקיה, שם נמצא הר משה - "מוסא דאג" (תרגום יונתן וירושלמי), וכלה בעיר טריפולי שבצפון לבנון (רדב"ז ור"ש סירילאו), או אף העיר ביירות (אדמת קודש), וביניהם חלופת "ג'בל אל אקרע" שבצפון סוריה (כפתור ופרח) או עיר הנמל הסורית בניאס (רמב"ם). הפער כמובן גדול. כך גם ביחס לגבול הדרומי, ובמידה מסוימת גם ביחס לגבול המערבי. השיטות כולן ביחס לכל גבול וגבול נדונות בספר בפרוטרוט, ומלוות במפות ובתרשימים מפורטים ביותר.

לא פוליטיקלי קורקט

כאמור, דגש משמעותי ניתן בספר להיבט החינוכי-ערכי. בשל כך, כמחצית מהספר מוקדשת לתיאור ההתיישבות בכל אחד מאותם חבלי ארץ במהלך ההיסטוריה הרחוקה והקרובה כאחד: כך תיעוד ההתיישבות בעזה ותיעוד ההתיישבות בסיני, כך תיעוד ההתיישבות בצידון ובביירות, וכך גם תיעוד מגמות התיישבותיות בעבר הירדן, בגולן ועוד, והוכל מלווה בתמונות ובמסמכים רבים.

בהקשר זה מתייחס הרב שטיינר באריכות למסירת סיני למצרים, אחר מבצע קדש ושוב אחר "הסכם השלום", לפינויים של אופירה ושל ימית ולימים - "ההתנתקות" - גם של גוש קטיף וצפון השומרון. ביקורתו התקיפה של הרב צבי יהודה זצ"ל, ואיתו רבים מרבני ישראל, על מהלכים אלה, חוזרת ונשנית שוב ושוב. אגב כך מצוטט דיאלוג מרתק שהתנהל בין ראש הממשלה מנחם בגין ובין הרב שלמה גורן. בגין טען שהוא שמע מהרב גורן שסיני אינו ארץ ישראל, ולכן קל היה לו לוותר על חבל ארץ זה. כאשר הרב גורן שמע על כך הוא מיען אליו מכתב ובו הבהיר שלדעתו יש להבחין בין "מדבר סיני", שאכן אינו חלק מארץ ישראל, ובין כל שצפונית-מזרחית לוואדי אל עריש, שכן כלול בגבולות הארץ. מכאן שהיישובים שבפתחת רפיח ובפתחת סיני - כולל ימית - "דינם כדין ארץ ישראל לפי התורה". צריך לומר שבגין לא נותר חייב והוא השיב - בכבוד רב - לרב גורן שהוא אומנם מאשר שכך שמע ממנו, ואולם "באשר לפתחת רפיח - גם לבור מדאורייתא כמוני ידוע הדבר - יש ויכוח בין חכמים...".

כאן מבהיר הרב שטיינר שבגין טעה. בעניין זה אין כל מחלוקת בין החכמים, ולפי כל השיטות, אף המינימליסטיות שתוחמות את הגבול בוואדי אל עריש, חבל ימית כולו נכלל בגבולה של ארץ ישראל. אלא מאי? הרב שטיינר משער שלמנחם בגין כן הייתה חשובה אומנם שלמותה של ארץ ישראל, אך שלמות הארץ שלו נגזרה מסמל האצ"ל, שעליו הוא פיקד. וכל שיבחן את סמל האצ"ל יראה שהוא מבוסס על גבולות המנדט הבריטי, ולכן הוא כולל את עבר הירדן, אך כלל לא את סיני. חותם אם כן המחבר: "עובדה זו מבהירה לנו עד כמה חשוב לדבר ולחנך על ערכה של ארץ ישראל ועל מיקום גבולותיה". בהתאם לכך נועל את הספר פרק שכל עניינו "אהבת ארץ ישראל".

בסיכומו של דבר צריך לומר שהספר אינו פוליטיקלי-קורקט, אך ייתכן שהוא הוראת השעה. הנביא ירמיהו (ג, יט) כינה את ארץ ישראל "ארץ חמדה נחלת צבי" והגמרא (גטין נז, א) שאלה מדוע דווקא צבי? והשיבה: "מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו, אף ארץ ישראל, בזמן שיושבין עליה רווחא (מתרחבת), ובזמן שאין יושבין עליה גמדא (מתכווצת)". חלק ה"גמדא" התקיים בנו באלפיים שנות גולה, בשעת כינון המדינה כאשר מנינו בסך הכול ששים ריבוא, ואולי - בדוחק - גם היום. אך לעתיד לבוא דומה שלא תהיה ברירה. או אז יקוים בע"ה החלק הראשון: "בזמן שיושבין עליה - רווחא".

הרב פרופ' נריה גוטל הוא רבה של קהילת רדליך בירושלים, וראש מערך המחקר במרכז תורה ומדינה

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת shlomopy@gmail.com

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיישלחו)