תשעה באב הוא מועד חסר מזל. הצום תמיד מגיע בחופש הגדול כשאין בית ספר ומורים שיסבירו לתלמידים את הסיבות לצום ומשמעותו. לכן הוא סבל לאורך השנים מנראות נמוכה במרחב הישראלי.
בשנים האחרונות, עם הפיכתו לפסטיבל הידברות ושיח, יש לו עדנה. בכל רחבי הארץ ניתן למצוא אירועי שיח ומפגש, פאנלים והרצאות על כל מה שטעון תיקון בחברה שלנו וגם על תרבות השיח וניהול המחלוקת, שנאת חינם, חיבורים וקנאות.
אחרי רצח שירה בנקי הרגשתי שאי אפשר לעבור בשתיקה על האירוע הטרגי. התחלתי בירושלים מפגשי שיח שהפכו למיזם- "נקודת מפגש", במסגרתו מתקיימים כבר שלוש שנים, בכל יום חמישי, מעגלי שיח ומפגש בכיכר ציון בירושלים.
קל, וכמעט מתבקש, להיות ציניים לגבי האירועים הללו. "זה לדבר עם עצמינו" אמר לי חבר השבוע. "ממילא לאירועים הללו לא מגיעים אנשים שבאמת חלוקים בחריפות אחד על השני. הדוברים לעיתים כן, אבל הקהל מורכב כולו מאנשי המרכז, מנעד הדעות לא מאד רחב. ובכוונה לא מערבים פוליטיקה כדי לא לגעת בלבה הרותחת של הישראליות אז לא ברור לי בשביל מה זה טוב".
נכון, עניתי לו, רוב האנשים המגיעים למעגלים הללו הם אנשים מתונים עם עמדות דומות. אבל הם לאו דווקא דומים באורח חייהם ובהשתייכותם המגזרית. יש הרבה אנשים שלא רחוקים ממני בעמדותיהם למרות שהם בני מגזר אחר. בישראל ההצעה הפוליטית היא זהותית מאד. שבטית. המשמעות היא שיש אנשים שמצביעים למפלגות שונות מאד, שלא באמת כל כך רחוקים בעמדותיהם.
כלומר יתכן ממש שהמרחק בעמדות בין "חרדי חדש" למצביע מחנה ציוני, קטן יותר מהמרחק בין עמדותיו של אותו חרדי לאנשי הפלג הירושלמי או מעמדותיו של אותו מצביע מחנ"צ מסתיו שפיר. התחושה הישראלית הרווחת שאצלי במגזר יש הרבה תתי קבוצות והבדלים, אך במגזרים האחרים כולם דומים נכונה לגבי כל אחד וכל מגזר. בכל מגזר יש ויכוחים פנימיים, תתי קבוצות ושונות גדולה. כשמגיעים למעגלים האלה רואים את זה בעיניים.
חוץ מזה, אמרתי לידידי, מי שחווה את השיח הישראלי רק מבעד לפילטרים של התקשורת או הרשתות החברתיות מקבל את התחושה שמה שהיה פעם קצוות הפך למיינסטרים, ושרוב האנשים מחזיקים בעמדות של בצלאל סמוטריץ' או תמר זנדברג. ככה זה בתקשורת - הקיצון הוא "סקסי", הוא מעניין, הוא קולני ובתרבות של ציוצים הוא גורף לייקים. כיוון שכך מי שמבקש שדעתו תשמע מקצין את דבריו וכך השיח הולך לקצוות בספירלה שמזינה את עצמה ללא הרף. אבל האם זה באמת רוב מניינה של החברה הישראלית? אני משוכנעת שלא.
רוב האנשים מסוגלים להבין מורכבות, מחזיקים בעמדות שיש בהם איזונים פנימיים, לא רוצים לבחור או או, אלא מבקשים את הגם וגם. בדיוק כמוכם. את האנשים האלה לא תשמעו בתקשורת אבל הם הרוב. בכדי שהרוב הזה יפסיק לתת את המיקרופון כל הזמן לקצוות הוא חייב להרגיש רוב, ולהתנהג כרוב. ואת זה בדיוק מנסים מעגלי השיח לחולל. להראות לחברה הישראלית שיש לה מרכז, שיש בתוכה הסכמות על אחוזים ניכרים ועל מה שלא מסכימים יש יכולת לנהל מחלוקת.
חורבן ירושלים, מסבירים לנו חז"ל שוב ושוב, לא התחולל בגלל החולשה הצבאית, וגם לא בגלל חולשה רוחנית. חורבן ירושלים והריבונות היהודית בארץ ישראל התחולל בגלל שהקנאים השתלטו על ההנהגה ועל קבלת ההחלטות. ולא שלא היו אחרים, אלא שהם נהגו במתינות, בענווה, וגם - בפחדנות. הם אפשרו לקצוות להוביל. הם אפשרו להתנהגות קנאית, מלאת שנאה, כזו שעסוקה כל היום בחיפוש וסימון בוגדים ובטיהור המחנה, להשתולל. הם לא השתמשו בכוחם כהנהגת הרוב ואמרו - עד כאן.
בערב תשעה באב, יתכנסו בכיכר ספרא אלפי אנשים. הם יקראו יחד איכה, יתחלקו לשנים עשר מוקדי שיחה בנושאים שונים, אבל הם בעיקר, בעצם נוכחותם ושיחתם, יבואו כדי לומר- אנחנו הרוב, אנחנו המרכז. אנחנו כבר יודעים שהקנאות במעשים ובשיח עלולה להוביל לחורבן. עד כאן.
הכותבת היא חוקרת במכון הרטמן, מנהלת תוכניות במכון שחרית ויו"ר תנועת נאמני תורה ועבודה