אדוני היו"ר, ראש הממשלה, חברי השרים וחברי הכנסת, פנינה, אשתו היקרה של דוד ז"ל, הילדים מירב, אושרי, ינון ורונית.

בתוך כל המהומה הפוליטית היום התכנסנו כאן יחד כדי לדבר על איש צדיק שהמדון והריב היו ממנו והלאה.

וגם כדי להאיר פינה טובה שהציבור לא ער לה כל כך, והיא העובדה שבלב השסע והמילים המרות, יש כאן גם רעות וקשרים אנושיים, ארוכי שנים, שלפעמים למתבונן מבחוץ עשויים להיראות מוזרים.

דוד אזולאי היה חבר שלי. אדם שהשיחות אתו תמיד היו נעימות, גלויות וכנות.

סוגיית הכנות היא לא משהו שרק אני נהניתי ממנו, אלא תכונה מאפיינת חזקה ועוצמתית שלו. הוא פשוט היה איש מאוד מאוד ישר, שלא ידע בכלל, במבנה האישיות שלו, לומר דבר שקר. מן ניקיון ויושר פנימיים כאלה, נדירים כל כך אבל מאירים כל כך כשיש לנו מזל לפגוש בהם.

ואני לא מתכוונת לכנות בוטה, כי הוא היה אדם עדין להפליא ומלא דרך ארץ לכל אדם שהיה לו איזשהו מגע אתו.

זה התחיל בשפה משותפת אידיאולוגית. אני זוכרת את ההפתעה שלי, כשהגעתי לכאן כח"כית טריה, למצוא שותף מפתיע ונהדר להשקפת עולמי, בסוגיות מסויימות ממש עד אחרון הניואנסים, שהיה גם, כמובן, פרלמנטר חרוץ, משפיע ואפקטיבי.

וכדי שלא יצא כאילו זה אחרי מות קדושים אמור, אקרא כאן קטע שכתבתי על דוד, מתוך הספר שלי "אנחנו – על כלכלה חברה מוסר ולאומיות" שכתבתי לפני כמה וכמה שנים.

דוד מוזכר בספר כמה פעמים.

זה פרק בספר שיוחד להפרטת בתי הכלא בישראל, הפקדתם בידי בעלי הון והפיכתם לעסק מסחרי, מה שאמנם בדיעבד סוכל, אבל אז, כבר עבר כחוק, והפך לעובדה מוגמרת:

לב לבייב זכה אז במכרז להקמת בית כלא פרטי בבאר שבע, ואפילו בנה אותו כבר. אבל דוד לא אמר נואש. הוא התנגד באופן עמוק וערכי להפרטה של מה שהוא יסוד מיסודות הכוח של המדינה, וגם פעל בכל כוחו לחשוף את האופן המאוד בעייתי שבו קרה הכל:

והנה הקטע מהספר:

"המכרז הזה הורתו ולידתו היתה שלא בקדושה", יאמר כמה שנים אחר כך, באיפוק אופייני, חבר הכנסת דוד אזולאי מש"ס. אזולאי היה חבר הכנסת היחיד בוועדת הפנים של הכנסת שהצביע ב- 2004 נגד החוק. הציבור החילוני אינו מיטיב להכיר את הפרלמנטר הערכי, הצנוע והמצוין הזה, אשר בכנסת ה-16 פעל בכל כוחו נגד החוק, ואחרי שזה עבר אף הניח מיד הצעת חוק לבטל את ההפרטה, אך מצא עצמו בבדידות מזהרת. רק בכנסת ה-17 וה-18 קיבל תגבורת מחברי כנסת חדשים: רב- גונדר בדימוס, נציב שירות בתי הסוהר לשעבר, חבר הכנסת אריה ביבי מקדימה, חבר הכנסת דב חנין מחד"ש, ואנוכי.

בינתיים נקלעה גם אפריקה ישראל שבשליטת לבייב למשבר, והרעיון שהכלא על אסיריו וסוהריו יהיה עוד אחד מהנכסים הנתונים במערבולת לא היה מלבב במיוחד. פרויקט אחר שלבייב זכה בו, הרכבת הקלה, עמד לפני גניזה בשל הקשיים הללו, ובדיעבד אכן נגנז וחזר לידי המדינה.

דוד אזולאי ראה את הממצאים האלה ותבע הסברים. לישיבת הוועדה זימן את משרד האוצר, המשרד לביטחון פנים, שב"ס, וגורמים רבים נוספים. זו היתה ישיבה ממושכת שבמהלכה התאמתו כל ממצאינו וכל חשדותינו. אזולאי הביא אליה מסמכים שאיששו את מה שכבר ידענו: שהליכי המכרז החלו בפועל זמן רב לפני שהיה מותר לפתוח בהם על פי חוק..."

עד כאן הקטע מהספר על דוד אזולאי.

זו כאמור רק דוגמא אחת למצפוניות, להתעקשות, להתמדה.

דוד אהב מאוד להיות חבר כנסת, אבל, ואני מניחה שזה לא סוד, הוא מאוד לא אהב לכהן כשר, ולא פעם שטח באוזני את געגועיו לעבודה הפרלמנטרית שבה הצטיין כל כך, ודיבר על המגבלות הפוליטיות הרבות שיש לו במשרדו, אם כי כמובן גם כאן היה מחוייב מאוד לתפקיד החשוב הזה, של אספקת שרותי דת לציבור הרחב, כדרכו.

זה מאוד התאים למי שהשררה והכבוד לא דיברו אליו, אבל העבודה הקשה בשרות הציבור – כן.

דוד היה איש מתוק, צנוע, עניו, נטול אפילו פרור אחד של זדון או מניפולציה. פיו ולבו שווים, תוכו כברו, ואפילו תמים, במלוא מובן המלה.

אפלטון אמר שצדיק הוא אדם פשוט ונעלה רוח, הרוצה לא להראות כאדם טוב אלא להיות טוב באמת. וזה בדיוק המקרה.

כאילו עליו נכתב הפסוק "הולך תמים, ופועל צדק; ודובר אמת, בלבבו".

אני משתתפת בצערכם, בני המשפחה, איבדתם איש יקר ומיוחד, לילדים ולנכדים אני מאחלת שיתקיים בכם הפסוק מספר מישלי "מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ צַדִּיק - אַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו".

מי יתן ולא תדעו עוד צער.

יהי זכרו ברוך