זו הייתה אמורה להיות התקנה פשוטה של בר מים. יוסי נטיב חיפש מתקין איכותי, וכשמצא אחרי מסע חיפושים לא קצר – סגר איתו את הפרטים.
"אז איך קוראים לך?", אמר המתקין מעברו השני של הקו, כחלק מלקיחת הפרטים הסופית. "יוסי נטיב", השיב היוצר שטרם זכה לפריצה הגדולה. "מה?!" הזדעק המתקין, "אתה יוסי נטיב?! יש לי את הדיסק שלך בבית, והבת שלי חופרת על המוזיקה שלך כל היום. תקשיב מה נעשה, אני אתקין לך את בר המים בחינם, ובתמורה תעשה לי הופעה פרטית בבית. הולך? וחוץ מזה, אני מכיר מישהו מהתחום, שמנהל זמר מפורסם".
נטיב היה מופתע, אבל זרם. תוך זמן קצר שוחח עם המנהל האישי, והלה ביקש שיישלח אליו דיסק לדוגמה. אחרי חודשיים ארוכים הוא התקשר אליו, וסיפר שרק עכשיו הצליח להאזין לדיסק. "תשמע אחי", אמר לנטיב, "יום אחד הדיסק הזה יתפוצץ. אל תוציא שום דבר בינתיים, בוא נחשוב מה עושים עם זה".
בכי בקידוש
זה, פחות או יותר, התסריט הקבוע שבו נתקל יוסי נטיב בשנים האחרונות. מאחוריו שני אלבומים ("חזק ללבך" ו"אף אחד לא נשאר"), והרבה יותר ציפיות וקומפלימנטים ממבקרי מוזיקה ואנשי תעשייה. לא כל יום ישי ריבו מקליט דואט עם אומן לא מוכר, וגם יונתן רזאל בוחר את שיתופי הפעולה שלו בקפידה. אבל הם החליטו לעשות את זה עם נטיב וקשה שלא להבין אותם. נטיב מביא משהו חדש לעולם המוזיקה היהודית, והשילוב בין הקול העדין להגשה הכנה והייחודית גורם לרבים להתפעם ולהרגיש שכאן נמצא הדבר הבא בתחום.
באופן אישי גיליתי אותו לראשונה לפני כמעט ארבע שנים, דרך סקירת שירים אקראית ביוטיוב. נדהמתי לגלות באלבומו השני, "אף אחד לא נשאר", שירים מעולים, אחד אחד. הגילוי הזה הזכיר לי את התחושה שבה איתרתי כישרונות אחרים עוד בטרם פרצו מוזיקלית – משולי רנד ועד עובדיה חממה – ותוך זמן קצר התקשרתי אליו. "חיכיתי לטלפון כזה ממישהו בתעשייה", אמר בכנות. מאז אני עוקב אחריו בתשומת לב, ואומר לכם בבירור: תזכרו אותו, כישרון כזה חייב להגיע לקהל הרחב מתישהו. ויש מצב טוב שזה יקרה באלבומו השלישי, שייצא בקרוב.
נטיב (שלאחרונה שינה את שם הבמה ל"יוסף") בן 39, נשוי ואב ל-4, מתגורר בחריש. הוא חזר בתשובה לפני 12 שנים, וברזומה שלו לא תמצאו את משפטים כמו "ניגנתי על פסנתר מגיל 6" או "הייתי הסולן של מקהלת בית הספר". הוא גדל בנתניה ולמד בתיכון רופין, מרחק שגרם לתחושת אאוטסיידריות חזקה, מה שחיבר אותו בסופו של דבר למוזיקה. "כולם בתיכון היו מושבניקים, והייתה להם מנטליות שלא ממש הכרתי. מצד שני, גם בנתניה לא היו לי חברים. כלומר, לא הייתי שייך לשום מקום. הייתה שם הרבה בדידות. אחר הצהריים הייתי לבד בבית, וההורים שלי היו כל הזמן בעבודה וכל הזמן עסוקים. הייתי המון שעות לבד בחדר, והעולם שברחתי אליו כל הזמן היה המוזיקה".
מה שמעת?
"שמעתי הרבה פינק פלויד, לד זפלין ועוד. שמעתי גם את המצעדים ברשת ג', ואז כל הגל של הניינטיז – בעיקר אביב גפן, שמאוד חיבר אותי למוזיקה. מאוד הזדהיתי עם הבדידות והעצבות. אביב לקח את הדמות של האנטי-גיבור, המליך אותה והפך את זה ללגיטימי ואומנותי. ממש סגדנו לתופעה הזאת. כמובן שהיום אני מסתכל על דברים אחרת. בתור אדם בוגר שגם חזר בתשובה, מאוד חשוב לי שהשירים ייקחו אותי למעלה. אני מחפש יותר את נקודות השמחה והתקווה".
לילדים שלך לא תשמיע אביב גפן?
"ממש ממש לא. היום אני יודע שהמסרים האלה הם אפילו מסוכנים. להאדיר את העצבות והדיכאון – זה מסוכן, בפרט אצל בני נוער".
נטיב למד במגמת מוזיקה בתיכון, אבל הבריז מכל השיעורים, ורק לפרויקט הסיום של המגמה העז, כתב והלחין שני שירים. "אני חושב ששם הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים. כל המקובלים רבו מי ישיר את השירים שלי במחזה הסיום", הוא מספר. בצבא שירת בצנחנים. "עדיין כתבתי שירים, אבל הייתי מאוד מפוקס על הצבא. כל לילה רצתי 6 קילומטרים. למעשה הלכתי בהתחלה לגיבוש בשייטת, נפלתי ואז הגעתי לצנחנים".
אחרי הצבא טס נטיב עם חברים ללוס אנג'לס, ושם זנח את המוזיקה. "עדיין לא חשבתי בכלל לעשות קריירה. חשבתי מה שכולם חושבים. רציתי לטייל, ללמוד וכן הלאה. גם בבית, ההורים לא נתנו לי דחיפה או פרגון לגבי המוזיקה. היו שנים שבשביל ההורים, זה היה משחק לא רציני. אני כמובן לא מאשים אף אחד, אבל זו הייתה המציאות. קיבלתי מסר שזה משהו שלא צריך להתייחס אליו ברצינות. נראה לי שזה השפיע עליי".
אחרי לוס אנג'לס הגיע נטיב להודו – אפשר, אגב, למצוא את העקבות לכך במוזיקה שלו – ושם במסגרת סעודת ליל שבת וקידוש בבית חב"ד, פרץ פתאום בבכי. "זה היה ניצוץ של כל מה שאספתי כל החיים – והתנקז לאור גדול באותם רגעים של הקידוש", הוא מספר. "שמרתי את הרגע הזה, הוא נצרב בתודעה. כשחזרתי מהודו אמא שלי ראתה אותי ואמרה לי שיום אחד אחזור בתשובה. כי כשחזרתי דיברתי הרבה על רוחניות. חזרתי עם הרבה אור והתלהבות".
מה ידעת עד אז על היהדות?
"תמיד משך אותי הרעיון. גם יש לי דוד שחזר בתשובה, ותמיד במפגשים משפחתיים היה זורק לי תובנות על תכלית החיים. כילד זה הדליק בי אור. הוא היה היהדות מבחינתי. אגב, גם אביב גפן היה רוחני בזמנו. הוא התעסק באלוקים, במוות, ברגש. אלה דברים שנגעו בי. אני מאמין שבשירים הראשונים של אביב היה ניצוץ יהודי מאוד גדול של חיפוש, תשובה והתבודדות. היו לו הרבה שירים על לבד ולב נשבר".
אתה חושב שאביב עוד יחזור בתשובה?
"אני ועוד רבים מאמינים מאוד שכן. וכשהוא יחזור בתשובה – יחזור לו הניצוץ בכתיבה ובראשוניות, שאבד לו במהלך השנים. הוא אדם מחפש מטבעו. ובכלל, הכתיבה והיצירה באות ממקום של חיפוש ומהות. אני מחכה לזה".
להעריך את השפיות
אחרי החזרה מהודו, בגיל 23, נקלע נטיב לדיכאון. דיכאון ממש, והוא גם לא מנסה לייפות את זה. "למזלי זה היה קצר, בסביבות שלושה חודשים. ראיתי את החברים שלי הולכים לכל מיני כיוונים, כולם התחילו כבר ללמוד ולעבוד. ואני כלום, אפילו לא מוזיקה. שתבין, אני אדם שבא מבית יותר מדי מסודר ושפוי. זה לא בית שיש בו מקום לכל מיני מצבי רוח. אין כל כך הבנה למקומות האלה, ואתה מרגיש פתאום סטייה מהמסלול. אני מנסה לחשוב ולהבין מה גרם לדיכאון. נראה שהייתי בהיי כל כך גבוה בהודו, נטול דאגות. ופתאום אתה מגיע לארץ ורואה שהכול נמדד במספרים ואיזה תואר אתה עושה, ואיזה רכב יש לך. ומול כל אלה, אתה מרגיש בלי כלום. אין לך אפילו כיוון. מאידך מפחיד ללכת על המוזיקה, כי זה לא משהו שכולם עושים וזה לא משהו שאבא שלי תומך בו".
פרט לתחושות, איך זה נראה בפועל?
"הגיטרה מעלה אבק בחדר, אתה לא יכול להסתכל עליה. אתה לא רוצה לראות חברים. תקופה של חרדות כאלה. יום אחד אמא שלי הגיעה מהעבודה, ישבה איתי ושאלה מה קורה. היא מאוד תמכה ועזרה. במקביל חיפשתי כל הזמן במודעות דרושים בעיתון, רציתי לעשות משהו עם עצמי. ואז הגעתי למשרה של שומר בבית חולים לחולי נפש, שם עשיתי בעיקר משמרות לילה. ואז אני מסייר שם לבד בלילה, הולך לבד, שומע הרבה את האלבום 'שלכת' של עמיר בניון, ופתאום מוצא את עצמי מדבר עם הקב"ה. ידעתי שמישהו הולך תמיד איתי, כמו שאומרים. בכלל, עמיר בניון החזיר אותי לשורשים המרוקאיים-תוניסאיים שלי, לקידוש ביום שישי, לשבתות אצל סבא וסבתא בדימונה, ומשם גם לאמונה".
להתחזקות שלו באמונה, הוא מספר, היה קשר ישיר לעבודה בבית החולים. "ראיתי את חוסר השפיות מול העיניים שלי כל הזמן. אני לא יודע מה בדיוק הבנתי שם, אבל זה עורר אצלי הרבה חמלה, וגם מקום של הודיה. להעריך את השפיות, ובכלל להכיר עוד צד של החיים, של העולם. לא נחשפתי לדברים האלה לפני כן, לא הכרתי את הקצוות האלה בחברה.
"יום אחד הגיעה מישהי שלמדה איתי בתיכון, ואיתה חברה שהייתה בהודו ולקחה כדור כימי והתהפכה. זה עורר אצלי המון חמלה והזדהות בגלל התקופה הקצרה שעברתי בעצמי. זה גם בא לידי ביטוי בשירים שלי. אני חושב שהעיקר שם הוא לעורר את עצמי ואחרים לחיות, להאמין בטוב, ליצור, להיות אמיצים ולהתפתח. במקומות כאלה, פתאום אתה מעריך את הדברים הכי בסיסיים בחיים. ואיפשהו גם מאוד התחברתי לאנשים כאלה. גם בהמשך עבדתי עם פגועי נפש והדרכתי קבוצות של אנשים שנמצאים בהתמודדויות שונות. הרגשתי שזה סוג של אמת מסוימת".
מה הכוונה ל"אמת מסוימת"? דווקא בתוך חוסר השפיות?
"אדם שהוא לא שלם, שיש לו חיסרון - יש לו גם את צד האמת. עבדתי בהמשך עם נוער בסיכון בנתניה, ועם ילדים שנמצאים על הרצף האוטיסטי. התחברתי יותר לאדם חסר או עם פיגור, מאשר לאדם שמשחק אותה שהכול אצלו מושלם. גם החברים שלי הם אנשים שלא מטאטאים את נקודת השבירה והחיסרון שלהם. אני ישר מזדהה עם זה".
בין העבודה על האלבומים השתתף נטיב בפרויקטים שונים. אחד המיוחדים שבהם הוא הסינגל היפהפה "לאן שתרצה", שהוקדש לשחר נבון, ילד על הרצף האוטיסטי. השיר, מתברר, נולד בכלל בעקבות חוויה עם ילדה אחרת, שנמצאת גם היא על הרצף האוטיסטי. "באמצע אחד משיעורי המקהלה בבית הספר, נכנסה הילדה תוך כדי שהמקהלה שרה", נזכר נטיב. "הילדים ישבו בחצי עיגול והיא נעמדה במרכז והתחילה לרקוד ולזמר במשך כל השיר. ילדה ממש מדהימה, בכיתה ב' או ג'. הסתכלתי עליה, כולי נפעם, ופתאום הגיעו אליי המילים של השיר עם המנגינה – 'עופי לאן שתרצי, עופי לשם, יש לך עולם'. בסוף השיעור הלכתי לחדר מוזיקה וכתבתי את השיר. באותו ערב קראתי שנועה נבון פרסמה בפייסבוק פוסט על בנה, שגם הוא נמצא על הרצף. לא יודע, איכשהו הרגשתי את התדר שלה. הרגשתי שהיא מעודדת עשייה סביב הדבר הזה. התקשרתי, סיפרתי לה על השיר, היא שמעה והתרגשה. היא והמשפחה שלה באו אלינו לאולפן, הקלטנו את השיר שהתאמתי לצורת זכר, ובנוסף לכך נועה הקריאה טקסט שכתבה. שיתוף הפעולה הזה כנראה ימשיך הלאה, במסגרת מופע משותף".
אם אתה נמשך כל כך לצד החיסרון – מן הסתם גם לך יש נקודה משמעותית כזאת. מהי?
"אני נמשך לזה מהמקום שזו האמת, ושזה חלק מהמכלול של החיים. המקומות החשוכים שלי הם באמת המקומות שבהם אני מגלה את האור. אני לא יכול לשמוע מוזיקה שאין בה קצת חושך, ולא יכול להתחבר לאדם שאין לו קצת חושך. לב שלם הוא בעצם לב שבור. בנוסף לכך, מאוד לא מעניין אותי לנסות איזשהו ציור מושלם שהוא ורוד ושמח וישר, כי אני יודע שזו לא האמת של אף אחד. והניסיון לצייר את החיים ככה – זה החיסרון הכי גדול והשקר הכי גדול. לברוח מהחסרונות ומהקשיים שלך זה לברוח מהאושר הכי גדול שלך".
היום בעידן הפייסבוק והאינסטוש כולם דווקא מבליטים רק את הטוב והזוהר-לכאורה. וגם אתה נמצא ברשתות האלה.
"התכנים שאני מעלה ברשתות החברתיות תמיד שואפים למקום של האור, ואני תמיד מנסה להכניס את האמת. אבל מה שאמרת על הרשתות מאוד נכון. יש אנשים שחושפים רגעים כביכול מדהימים, וזה שקרי לחלוטין. רק לאחרונה אמרתי למישהו שאני מכיר אותו ואת אחותו 'וואו, אחותך ממש פורחת', והוא אומר 'איזה פורחת, היא כולה מתוסבכת ובוכה לי כל היום בטלפון'. בהחלט אפשר להגיד שהרשתות האלה מקדמות את הזיוף. למעשה, היו לי הרבה רגעים של באסה בגלל הפייסבוק. לא אשקר. הרבה רגעים של קנאה, שאתה רואה שאחרים זזים קדימה ומצליחים. כן, לגמרי. זו פשוט פלטפורמה שאני חייב לעבוד בה. מנסה להיות שם כמה שפחות".
הזקן מסתיר את המוזיקה
בשלב מסוים הגיעה נקודת מפנה בחייו של נטיב. הוא עבר לגור בדירה שכורה במושב אביחיל, עבד כמדריך בפנימייה עם נוער בסיכון והחל לכתוב ולהקליט סקיצות. "שם התחלתי להבין איך מקליטים ואיך לוקחים את החומר ונותנים לו התייחסות יותר מכובדת ומקצועית". בנוסף לכך הוא למד במדרשה למוזיקה.
במקביל החל נטיב בתהליך של חזרה בתשובה, בהתחלה ממש בחדרי חדרים. "נטלתי ידיים עם הפינג'אן של הקפה וקראתי ברכות השחר, אלה הדברים היחידים שידעתי לעשות. קראתי ספרים של רבי נחמן, וזה פחות היה מחייב מבחינת שמירת הלכה ומצוות, ודיבר יותר על פנימיות. בהמשך התחלתי בהתבודדות, וזה הכניס לי ממש אהבה לקב"ה. הבנתי שעשיתי את זה כל החיים, תמיד דיברתי עם מישהו, רק שעכשיו יש לזה שם".
באותה תקופה הכיר את מי שלימים תהיה אשתו, ענבל. בהתחלה הם רק למדו ביחד כידידים, אבל בהמשך הקשר התפתח. "הנוכחות שלה ממש עזרה לי בחזרה בתשובה. החלטנו שעושים את זה ביחד. הייתי בדפוס של חילוני, ופתאום היא אמרה שמתחילים לשמור נגיעה. זו מתנה גדולה. יש לי חברים שחזרו בתשובה לבד, בלי בת הזוג. ראיתי מה הם עברו וזה מאוד קשה. אני לא יודע עד כמה הייתי יכול לעמוד בזה".
כמו חלק גדול מהמנועים שדחפו את הקריירה המוזיקלית שלו, גם הראשון שבהם קרה כביכול במקרה, והצליח להבריג אותו לחברת התקליטים נענע-דיסק, שכיום משמשת כחברת התקליטים של אביתר בנאי, שולי רנד, ברי סחרוף ועוד. זה החל כשנטיב למד פסנתר אצל הפסנתרן רונן שפירא והשמיע לו סקיצות. "זה מדהים", אמר לו, "לך לניצן זעירא, מנהל נענע-דיסק, הוא ייקח את זה". נטיב נסע למשרדי נענע-דיסק, השאיר דיסק סקיצות, לא ציפה לתגובה והמשיך בחייו. אבל שיחת הטלפון שהגיעה במהירות מזעירא טרפה את כל הקלפים. "תקשיב, בחור – אתה סינגר-סונגרייטר אמיתי", אמר לנטיב. "תבוא לחתום מהר על החוזה, לפני שמישהו אחר יחטוף אותך".
"קפצתי בצרחה מטורפת, ושם זה התחיל", משחזר נטיב. "הצמידו לי מפיק מוכשר, הבאנו את הסקיצות שלי והפכנו אותן למופקות ומהודקות יותר. בסופו של דבר יצא אלבום בכורה, אבל מה שחשבתי שיקרה – לא קרה".
מה דמיינת שיקרה?
"האמת היא שזו הייתה הבעיה, שלא כל כך דמיינתי שום דבר. גם לא באמת חלמתי על שום דבר. פשוט זרמתי וחשבתי שזה יצליח, אבל לא הייתה לי תמונה ברורה בראש. אני חושב שאז גם לא היו לי כל כך כלים ללכת קדימה. ובכלל, האנרגיה שלי לא הייתה שם. הייתי במקום נאיבי, חשבתי שאם יש חברה שהחתימה אותי – הם אמורים לעשות את כל העבודה. וזה ממש לא ככה. אני גם יודע בדיעבד שלא ידעתי להתעקש על דברים שאני רוצה, מבחינת האופי של היצירה והשיווק. זה הדבר הכי גרוע – אם אין לך את האמירה שלך, אין מי שילך אחריך. זה פשוט ככה. ועם זאת, מאוד אהבתי את האנשים שעבדתי איתם. הם נתנו לי את ההזדמנות הראשונה".
אחרי הדיסק הראשון נפגש נטיב עם ניצן זעירא, וביחד הם סיכמו על פרידה. נטיב יצא עם תחושת החמצה ואפילו התרסקות, אבל מאידך אהב את תחושת החופש. "הבנתי שאת האלבום הבא שלי אני הולך לעשות לבד. התקשרתי לחבר טוב, סער גז, וכך התחלנו להקליט את הדיסק 'אף אחד לא נשאר' במשך שנה שלמה. סיימנו את האלבום ממש לבד, הדפסתי את הדיסק עם עטיפה ממש מוזרה. אחרי תקופה זה קיבל הד גדול יותר, צילמתי קליפ לשיר הנושא, וגם הוצאתי את הדיסק במהדורה שנייה עם עטיפה שונה. הרגשתי שאני עולה על איזה מסלול, ובעקבות זה הגיעה החלטה שאני הולך למקד במוזיקה את כל הכוחות שלי".
הזכרת את שינוי העטיפה. בכלל, היו לך שינויים שונים במיתוג. החלפת סטים של תמונות, הורדת את הפאות ושינית את שם הבמה ליוסף.
"נכון, במהלך השינויים יצרנו תשתית חדשה לפייסבוק וליוטיוב עם מיתוג חדש, התחלנו לעבוד על הנראות ביחד, ובכלל, כל מה שהעסיק אותי היה איך אני לוקח את הדבר הזה קדימה, בצורה הכי מקצועית ונכונה. הזקן והפאות ירדו כי ראיתי שזה מאוד מסתיר את המוזיקה. הייתה לי אז נראות מאוד מבולגנת כזאת. היה לי קשה להוריד את הזקן והפאות מצד אחד, אבל כשעשיתי את זה הרגשתי הקלה גדולה. זה היה סוג של תחפושת, כי רציתי להיות חלק ממשהו. כשהורדתי את זה חזרתי כאילו להיות יוסי שאני מכיר ואוהב יותר, ושם בנקודה הזאת הרגשתי שהאמונה שלי מתחילה להתפתח אפילו יותר".
השירים פה כדי להישאר
בינתיים נערך נטיב להוצאת הדואט עם יונתן רזאל, "באמת", שייצא בקרוב כסינגל שני מתוך האלבום העתידי. "זה התחיל כששלחתי אל יונתן כמה סקיצות שלי", משחזר, "הוא גם שמע את האלבום 'אף אחד לא נשאר' ואמר לי שהוא חושב שאני קצת מתפשר לגבי איכות הסאונד והעיבודים. אגב, מבחינת איכות ועיבודים – מהשנייה הראשונה של השיר ועד השנייה האחרונה, יונתן עובד בצורה מוקפדת ביותר. מדובר במוזיקאי שמציב רף מאוד גבוה. וממש ברגעים שבהם כתבתי את 'באמת' הרגשתי שזה יכול להתאים ליונתן. בהמשך הבנתי שהוא פשוט בכה מהשיר הזה. קבענו תאריך והוא קפץ לאולפן שלנו. היה מדהים. שום מקום של אגו, וכל מה שרוצים לנסות במהלך ההקלטות – הוא זורם ומתקדם. מצד שני, חשוב לו להוציא את זה הכי טוב בעולם, והוא יתעכב איתך באולפן לכמה טייקים שצריך".
החיבור עם ישי ריבו היה נפלא לא פחות, מספר נטיב. "ישי שמע את 'אף אחד לא נשאר' ואמר שזה שיר מדהים. הוא אירח אותי בבית שלו, ישבנו עם שתי גיטרות, שרנו ביחד את השיר – ופתאום שמעתי את השיר כמו שאף פעם לא שמעתי. ישי יעץ לי גם לגבי התנהלות, איך לעבוד, מה חשוב. הבנתי שיש לי הרבה מה ללמוד ממנו. ראיתי את האסרטיביות שלו ועד כמה הוא יודע מה הוא רוצה. הרגשתי מאוד בגובה העיניים. אבל מצד שני, כשהתחלנו לעבוד הוא היה מאוד תכליתי. אם מישהו ניגן פחות טוב, הוא לא חשש להחזיר אותו אחורה. למדתי ממנו שאם אתה רוצה להניע קדימה – אתה חייב לעמוד בראש ולהוביל את הכול. בסוף החלטנו לבצע כדואט שיר אחר שלי, 'בשלב הבא', שגם הוא ייכלל בדיסק הבא".
הדיסק השני מכר בסופו של דבר לא רע. מה תעשה אם הדיסק השלישי לא יצליח?
"אמשיך לדיסק הרביעי, יש לי כבר חומרים מדהימים אליו. מבחינתי זה עניין של זמן. אני פה כדי להישאר, וזה הולך לקרות. אני לא יודע אם בסינגל הבא או באלבום הזה, אבל מבחינתי זה כבר קורה. אני כבר פה".
מלחיץ אותך שאומרים שאתה הדבר הבא במוזיקה היהודית?
"זה נותן לי הרגשה שאני צריך לעמוד בציפיות. אבל עם זאת, אני מרגיש שהמוזיקה שלי כן מביאה איזו בשורה, ושאחרי שאנשים קצת ייכנסו אליה – זה יכול להיות אחד מהדברים הבאים במוזיקה. אני בהחלט מאמין שאני ראוי להתברג במקומות הכי גבוהים. עם זאת, זה טיפה מלחיץ כי אתה צריך לעמוד בציפיות, ולא רק במוזיקה. כי צריך להביא את הסיפור וקצת שואו, וזו עבודה. אני מרגיש שלאט לאט אני נכנס לשם יותר ונמצא במקום שאנשים כבר מכירים אותי. הכניסה היא הדרגתית, וזה מה שפחות מלחיץ".
היום כדי להיות זמר, כבר לא מספיק רק לדעת לשיר. אדם צריך גם להיות סוג של איש שיווק. זה לא מוציא מפוקוס?
"זה לגמרי נכון. צריך לעבוד בזה כל הזמן, לדחוף את זה כל הזמן, וזה מכיל המון פרטים קטנים. לכן גם עזבתי את הוראת המוזיקה, כדי להתעסק במוזיקה שלי באופן רציני. אני עסוק בזה כל הזמן, עובד באולפן ועם גרפיקאית ועם נגנים ועוד. זה עסק עם המון זרועות, שאתה צריך לנהל בצורה יעילה".
אז למה לא ללכת לחברת תקליטים או להתמסר לניהול?
"אני מאוד סומך על האינטואיציה שלי ועל היכולת שלי להיות הבעלים של המוצר שלי. אני מאמין שאף אחד לא יכול לנהל את זה יותר טוב ממני. כמובן שצריך שותפים ואנשים שיהיו איתך, אבל בסופו של דבר אני רוצה להחליט בעצמי אילו שירים להכניס, אני רוצה שהמאסטר יהיה שלי. כך יש אנרגיה שלא נגמרת, כי אתה עובד על הדבר שהוא הכי אתה".
יש בזה גם משהו קשה בעיניי. כי אם למשל מקום העבודה שלי לא מצליח, או שפרויקט שהקמתי נכשל – אז הכישלון הוא די חיצוני. אבל אם זמר, שזיקק את עצמו לכדי שיר, השקיע בהקלטות ובמעטפת המון כסף, והשיר או האלבום נכשל – אז בעצם זה כישלון אישי.
"כשהוצאתי את הסינגל הראשון 'זה אתה' מתוך האלבום החדש, היו לי המון כאבי בטן, ובכלל זה היה שבוע קשה. סינגל ראשון מתוך דיסק שחיכיתי לו הרבה זמן. זה כמו לשלוח את הילד בפעם הראשונה לגן, ועכשיו אתה חרד לו. הוא חשוף להצקות ולבעיות, אולי לא יצליח, ואתה כבר לא יכול לגונן עליו. אבל בסופו של דבר הבנתי שזו דרך. לא באתי כדי להוציא סינגל אחד שיעוף, אלא להוציא המון שירים שימשיכו לחיות המון זמן. יש נפילה כי נוצר ואקום. הוצאת משהו מעצמך, ועכשיו אתה נתון לכל הביקורות של העולם. ואז בתוך הוואקום מתקשר אליי מישהו מבית-אל ואומר לי: 'גרמת לי לבכות, אתה חידוש גדול, הקול שלך הוא משהו אדיר, ואתה הדבר הבא. תמשיך בכל הכוח'. ואתה אומר וואו, אם הוא חווה את זה – אני בטוח שגם אחרים יחוו את זה ככה".