בתחילת שנות האלפיים, ימי דמים ומלחמה כאן בארץ, עוד היה פרופ' משה קופל מרצה למתמטיקה ומדעי המחשב שמתלונן – "בין קוגל לצ'ולנט", בלשונו הציורית – על המצב. התלונות שלו התרכזו במצב הפוליטי ובאקטיביזם של בג"ץ, ועל שניים-שלושה משכניו לספסל בית הכנסת הדברים בהחלט השפיעו. בוקר אחד הוא פתח את העיתון כדי להתעדכן על מה לקטר היום, ולהפתעתו גילה כי לא קיטורים יש שם אלא דברי טעם. חבר הכנסת מיכאל איתן, אז יושב ראש ועדת חוקה חוק ומשפט, צוטט כמי שמותח ביקורת על השופטים ש"גם ממנים את עצמם וגם נוטלים לעצמם זכויות יתר". המילים הללו נצצו לנגד עיניו של קופל כמו יהלומים, ההתלהבות הציפה אותו ודחפה אותו לצעד שעד היום הוא לא מבין כיצד אזר אומץ לעשות אותו – הוא פשוט הרים טלפון ללשכת חבר הכנסת איתן וביקש להיפגש איתו. התשובה של איתן הייתה לא פחות מפתיעה. "בוא", הוא אמר. השניים נפגשו, החליפו דעות והתלהבו זה מזה, עד שאיתן החליט לדחוף לתכל'ס. "עוד מעט אנחנו מתחילים בוועדה שלי לעבוד על ניסוח של חוקה לישראל", הוא אמר, "אתה תבוא גם, כל יום ראשון, ותשתתף בדיונים". כך אכן היה, ומאותו יום מסלול חייו של פרופ' קופל תפס כיוון אחר לגמרי. המפתח אצל הג'ינג'י הימים שבהם אנחנו תופסים את ד"ר קופל לשיחה הם הימים הסוערים ביותר, ועם זאת החיוביים ביותר, שהיו לו מאז שהתחיל לעסוק במדיניות הציבורית של מדינת ישראל. המדיניות שאליה הוא מכוון בתחום מערכת המשפט נידונה במשא ומתן הקואליציוני, אחרי מערכת בחירות שעסקה לא מעט במעמדו של בג"ץ. מאידך, השמאל בישראל עמל על מחאה חריפה ככל האפשר נגד המהלכים הללו, כשנדמה שהפעם מישהו קרוב לשבור את הכלים. אתה כנראה מעודד מההתקדמות בשדה הפוליטי, אבל אתה לא חושש מכך שהפוליטיקאים – שלא תמיד ניחנו בעדינות ומידתיות – ינצלו לרעה את הכוח שיצברו ויפרו את האיזון לכיוון השני? "אני ער לבעיה הזאת", הוא אומר במתינות האופיינית לו. "מתחשק לי לומר: בסדר, זו תשובת המשקל, כדי שבסוף נישאר באמצע. אבל האמת היא שצריך להיות מאוד זהירים. בדברים הקריטיים מבחינתי כרגע, שהם מינוי שופטים על ידי נבחרי ציבור, צמצום זכות עמידה מול בג"ץ וייעוץ משפטי אותנטי ולא מחייב, אני לא רואה הגזמה וקץ הדמוקרטיה. זה פשוט להחזיר יותר קרוב לאמצע את מה שמעוקם לכיוון שמאל. אם עכשיו ימנו עוד ארבעה שופטים שמרנים, אולי נגיע לאיזון נורמלי. זה לא שמחר בבוקר נקום ונמצא שיש 15 סמוטריצ’ים בבית המשפט העליון, בוא נהיה ריאליים. אני מסכים שתיאורטית אפשר להגזים פה ולקצץ יותר מדי בכנפיים. אבל המצב שלנו היום הוא כזה שזה הדבר האחרון שאני חושש ממנו. זה רחוק מאוד. אנחנו נמצאים אלף קילומטר שמאלה, כך שזה לא מה שמפחיד אותי". קופל ממשיך לתאר עד כמה, להשקפתו, המצב במערכת המשפט מוטה שמאלה, כך שהוא אינו חושש לקץ הדמוקרטיה בעתיד הקרוב. "כך גם לגבי זכות עמידה. כל שני וחמישי הג'ינג'י (עו"ד אליעד שרגא מהתנועה לאיכות השלטון - י"ר) בא לבית משפט, עם עתירה שהוזמנה על ידי השופטים במטרה להיכנס לקישקע של הח"כים. אם הבעיה עם החוק כל כך חמורה, ופוגעת בזכויות של אנשים, למה אין אף נפגע אותנטי שעותר? למה צריך לחכות לג'ינג'י שיעתור? אנחנו מגזימים פה". ניכר שהנושא בוער בעצמותיו של קופל, והוא ממשיך בשטף: "אותו דבר היועצים המשפטיים. הם חושבים שירשו את המדינה מאבא שלהם. הם מורידים מנחיתים לנבחרי ציבור בחוצפה ועזות מצח. יש בידי מכתב שדינה זילבר כתבה לעמית שלה לגבי הפקודות שנתנה למירי רגב בעניין תיאטרון אל-מידאן. זה נכתב כאילו אלוף פיקוד הקוסמוס מוריד פקודה לאיזה טוראי שלא יודע לצעוד בקו ישר. זה פשוט לא ייאמן ההתנשאות במכתב הזה. וזו ההתייחסות ביומיום, מישהו חייב לעשות סדר ולומר להם: אתם בסך הכול פקידים שאמורים לתת גיבוי לנבחרי ציבור". יש לך הרבה טענות נגד המדיניות הקיימת, אבל מי שמנהל אותה כבר עשר שנים הוא בנימין נתניהו, שלכאורה הוא ראש הממשלה שהכי מתאים לאג’נדה שלך. "צריך להיות הגונים כלפי נתניהו", הוא ממהר לגונן. "הוא ראש הממשלה, אבל לא סולטן. הוא צריך לעבוד עם קואליציה, שהייתה בעייתית עד היום. היה לו שר אוצר שמבין בכלכלה כמו שאני מבין סינית, ונוסף לכך שהוא היה שר אוצר גרוע, הוא גם בחר מרצונו להיות שכפ"ץ של מערכת המשפט ועשה המון נזק. לא פלא שירד מעשרה מנדטים לארבעה, הפלא הוא שנשארו לו ארבעה. האם נתניהו היה יכול ללחוץ יותר? יכול להיות. האם אני מסכים עם כל דבר שהוא עשה? אני לא בטוח. אבל ככה הוא עובד. בתחילת הקדנציה הוא בוחן מי השותפים ובוחר כמה נושאים שעליהם הוא הולך בכל הכוח. כל שאר הנושאים הם מבחינתו הקלפים שבהם הוא משתמש כדי לסחור עם השותפים". בתפקידו כיום, משה קופל עומד בראש פורום קהלת, מכון מחקר שמרני שהקים בעצמו לפני שבע שנים. העיסוק הזה התגלגל מאותה פגישה ספונטנית עם מיקי איתן, ומהישיבות הממושכות בוועדת חוקה בניסיון לנסח חוקה לישראל. “אחרי תקופה ארוכה של דיונים", נזכר קופל, “היה ביקוש להתחיל לעבוד על טיוטה לחלק הראשון של החוקה – הגדרת מדינת ישראל כבית הלאומי של העם היהודי. מיקי אמר לי ‘אתה תכין את הטיוטות’. זה שלח אותי למסע של לימוד ושיח שלימד אותי המון. מלבדי היו בוועדה עוד שניים שהביעו עניין בניסוח החוקה – הרב רביץ ז"ל מיהדות התורה, ועו"ד צעיר מ'שינוי' בשם רשף חן. הייתי הולך לכל אחד מהם בנפרד ושואל: מה הקווים האדומים שלך? עם מה לא תוכל לחיות? אחרי זה דחפתי קצת לפה ומשכתי קצת לשם, עד שהגענו להסכמה על נוסח אחד. זה לימד אותי, שבניגוד למיתוס שבמדינת ישראל אי אפשר לנסח חוקה מוסכמת, במיוחד לא בנושאי דת ומדינה, האמת היא שבהחלט אפשר להתגבר על הבעיות". קופל מסביר מה בעיניו הנוסחה לגשר על מחלוקות בניסוח החוקה. “כל עוד לא רוצים לרדת לרזולוציה מפורטת מדי ולהכריע בשאלות ספציפיות, ומאידך גם לא לטפס למקום של עקרונות גבוהים של מי אנחנו ומה מטרתנו, כל עוד זה איפשהו באמצע - אפשר להגיע לטיוטות שכולם יסכימו עליהן”. המורה רות גביזון למרות זאת, הוועדה לא הצליחה במשימת ניסוח החוקה והתפרקה על רקע מחלוקות בין ימין ושמאל. אבל בשביל קופל היו ארבע השנים בוועדה מקפצה מהקוגל והצ’ולנט אל מרחבי העשייה המדינית. “בוועדה הייתה לי מורה טובה, רות גביזון. הייתי שולח לה טיוטות והיא הייתה מחזירה לי הערות. ממנה למדתי מה סביר ואיך כדאי לנסח. בסופו של דבר מדובר בשכל ישר, לא צריך יותר מזה". זה לא מפתיע שאדם בלי שום השכלה במשפטים או במדעי המדינה מקים מכון מחקר בתחום ומבסס עמדת השפעה כמו שלך? "ההפך הוא הנכון", הוא צוחק, “דווקא בתחום המשפטים, מכיוון שבארץ כל כך רחוקים מהמצב המקובל בעולם לגבי איזונים ובלמים, אנשים שבויים בקונספציות מוטעות. מי שלמד משפטים בארץ פשוט קלקלו אותו, הוא למד דברים שבעולם לא מקובלים בכלל. כל הסוגיות שהזכרתי קודם, והעובדה שהפרקליטות בוחרת לפעמים לא לייצג את עמדת המדינה בצורה אותנטית, אלה דברים שלא קיימים בשום מדינה. זה מטורף לחלוטין, אבל כולם גדלו בבועה המטורפת הזאת. לכן, ברגע שנגעת באחד הדברים זה הופך להיות קץ הדמוקרטיה. מדברים על רפורמות הכי מתבקשות בעולם, רוב הדברים שמדברים עליהם הם כל כך אלמנטריים, שאדם שיבוא מבחוץ ויגידו לו שזה לא כך - הוא פשוט לא יאמין. כך שלשאלתך, זה היה יתרון גדול שלא למדתי כאן משפטים”. ומרגע שהרכבת יצאה מהתחנה, לא הייתה לקופל כבר דרך חזרה. הניסיון שצבר בניסוח חוקים וההיכרות שלו עם המערכת הביאו אליו פניות מחברי כנסת שונים בבקשת עזרה בעבודה הפרלמנטרית. "בנוסף לכך פגשתי המון אנשים מוכשרים שהרגשתי שאין להם את הפלטפורמה הנכונה לניצול הכישורים. בניגוד לשמאל, שם היה אפשר ללכת למכון לדמוקרטיה או לשלל ארגונים שנתמכים על ידי הקרן החדשה, בימין או שהלכת לאקדמיה ונטשת את עולם המעשה או שגירדת שקל פה שקל שם כדי לעשות משהו מצ’וקמק. ראיתי שיש כוחות, ורק צריך להרים אותם. אבל עדיין, לא חיפשתי באופן אקטיבי איך להפעיל אותם”. המפנה הגיע שנים ספורות אחרי כן, כשדווקא עולם מדעי המחשב יצר בשבילו את הקשרים הנכונים. "מישהו ערך היכרות ביני ובין איש עסקים ציוני מארצות הברית. המטרה הייתה חיבור עסקי. הוא רצה שאפעיל בשבילו חלק מהאלגוריתמים שפיתחתי לטובת השקעות בבורסה. נפגשנו, והתברר ששנינו יותר מעוניינים במדיניות ציבורית במדינת ישראל, ואיך לעשות אותה טובה יותר, מאשר באלגוריתם ובמניות. אחרי שנתיים שבהן דיברנו כביכול על השקעות ואלגוריתם, ולמעשה על מדינת ישראל, הוא אמר לי בשיחה: 'משה, היית בוועדת חוקה, אתה יודע לעשות את זה, תעשה את זה. שלח לי תקציב כמה אתה צריך ואני אשלם'. שרבטתי משהו, ותוך כמה ימים הכסף הגיע. אספתי את החברים המוכשרים שהכרתי עד אז ויצאנו לדרך". את זהות איש העסקים קופל לא מוכן לחשוף. התנאי היחיד, כך הוא מספר, שהציב הוא ששמו לא יוזכר. אפילו בתוך קהלת לא יודעים במי מדובר. “אני רק יכול להגיד שאין לו שום תועלת מהפעילות מלבד ציונות וטובת מדינת ישראל. אגב, הוא לא אדם דתי", מגלה קופל. כך, לפני שבע שנים, הקים קופל את פורום קהלת. מאז הוא תפס תאוצה, והיום, עם הגל השמרני שעולה, הוא ממצב את עצמו בקדמת השיח התקשורתי. “בכוונת מכוון אנחנו לא עוסקים בנושאי דת, יש מספיק שעוסקים וכולם עושים עבודה טובה”, מגדיר קופל את הפעילות של המכון. "אנחנו פועלים בשלושה כיוונים: ציונות - לקדם את מדינת ישראל כבית הלאומי של העם היהודי. כלכלה – תחרות וכלכלת שוק, חירות הפרט. ומשילות – רק נבחרי ציבור צריכים לנצל את העוצמה של המדינה כדי לקדם ערכים. יש יותר מדי גורמים בלתי נבחרים שיש להם המון כוח שהם מקבלים מהמדינה. פקידים במשרד המשפטים מנהלים את החיים של כולנו, וזה לא לטובתנו. אלה אנשים שיצר הכוח שלהם לא יודע שובע, ואנחנו רוצים איזונים ובלמים ראויים. זה לא שאני חושב שאין מקום לבית המשפט ולביקורת שיפוטית על הממשלה והכנסת, אבל צריך לעשות את זה בתבונה ובמשורה”. מבחינת היקף הפעילות, מדווח קופל, קהלת עבד בשנה שעברה עם תקציב של כ-20 מיליון שקלים, כשהוא מעסיק 80 עובדים במשרות שונות של מחקר. “מה שבטוח, אנחנו לא ממומנים על ידי שום גוף מדינתי", הוא צוחק. לעסוק בשפיר ושליה של המדינה כשנוכחים לגלות עד כמה קופל מעורב היום בהוויה הישראלית ומשפיע עליה לא מעט, קשה לדמיין כמה רחוק מכאן – תודעתית ופיזית – הוא גדל. קופל נולד בניו יורק למשפחה דתית, על התפר שבין אורתודוקסי מאוד לחרדי. בצעירותו למד בישיבות בסגנון הזה, אך כשגדל עבר לישיבה יוניברסיטי, שנחשבת לפתוחה יותר. במהלך השנים שם, כפי שמקובל, נסע לשנת לימודים בישיבת הר עציון, שם גמלה בו ההחלטה לעלות לארץ. בתום השנה ההיא חזר לארצות הברית והחל את לימודיו באוניברסיטת ניו יורק. לאחר שסיים את הדוקטורט במתמטיקה בגיל 23 בלבד, פנה קופל ללימודי פוסט דוקטורט במכון מחקר בפרינסטון. שנה במכון הספיקה לו, ובגיל 24 החליט שהגיע הזמן לעלות לארץ. "הגעתי ישר לאוניברסיטת בר אילן. המציאות כאן נראתה לי שונה מאוד. אומנם אני לא סתם אמריקאי שנחת פה יום אחד, גדלתי בבית דתי וציוני. אבל כמובן שיש הבדלים בולטים בין ארצות הברית ובין ישראל דאז. פה החיים היו הרבה יותר פשוטים, אני וכל חבריי הרגשנו משהו יותר בריא וטבעי בפשטות הזאת. היום המצב שונה, גם פה כבר קצת יותר מפונקים, אבל עדיין רחוקים מהמצב האמריקאי”. את מושבו קבע בירושלים, בדירת רווקים "עוד לפני שהייתה ביצה", ושש שנים היה נוסע להרצות בבר אילן. היות שמדעי המחשב היה תחום לא מפותח אז, באופן טבעי מומחים למתמטיקה נעשו גם מומחים למדעי המחשב. אחרי שש שנים בארץ, בגיל 30, הוא התחתן וקבע את מושבו בירושלים – הפעם לא בדירת רווקים. כיום יש לו ולרעייתו ארבעה ילדים וארבעה נכדים. את היוקרה המדעית שלו השיג בעקבות פיתוח אלגוריתמים שיודעים לנתח טקסטים ולהצביע על הכותב שלהם. מתוך ניתוח של טקסטים רבים מאוד, האלגוריתם לומד לאפיין כתיבה של גבר ושל אישה, גיל של הכותב ונתונים נוספים. אחרי מחקר ופיתוח ארוך הגיע האלגוריתם לרמת דיוק של 80 אחוזים. עם השנים הביאה אותו דרישת הקהל לחקור בעזרת האלגוריתם תחום שהוא עצמו לא רצה להיכנס אליו מלכתחילה. “כשהייתי מרצה על זה בכנסים בעולם, היו שואלים אותי: מתי תפעיל את האלגוריתם על התנ"ך? לא רציתי להיכנס לזה. אני שמח ללמוד תורה ושמח לעסוק באלגוריתמים, אבל לא לשלב ביניהם". אחרי לחצים רבים הוא נעתר, ונכנס לפרויקט עם עוד שותפים. "פיתחתי אלגוריתם כללי שיודע לחלק טקסט למחברים שונים על פי סגנון. אני לא יודע אם היה חכם לעשות את זה, אבל אמרתי: בואו נראה מה קורה כשעושים את זה על החומש. כמובן, יצא משהו שאף אחד לא היה מרוצה ממנו – לא אנשי ביקורת המקרא ולא אנשי המסורת, אם כי היו בניתוח הזה תוצאות שהפריכו ממש תזות של ביקורת המקרא. בכל אופן, מבחינתי בסך הכול הפעלנו אלגוריתם, אני לא מגיע למסקנות דתיות על בסיס זה. מבחינתי השאלה לגבי איך נראה הטקסט שניתן בנבואה אינה רלוונטית לאלגוריתם. זה רק אומר מבחינה סגנונית מה דומה ומה לא דומה”. הניסיון הזה גרר אותו להיכנס לעומק לתחום של שימוש באלגוריתם לצרכים תורניים. כיום הוא מפעיל מכון מחקר בשם דיקטה, שיושב בתוך משרדי קהלת. "אנחנו מספקים כלים חישוביים כדי לעזור ללומדי תורה. יש לנו כלים שיכולים להכניס ניקוד אוטומטית וזה חינם באינטרנט. אפשר למצוא ציטטות, למשל כל מקום שהחתם סופר מצטט גמרא מבבא בתרא. זה הרבה מעבר למה שיש בפרויקט השו"ת. הוא יכול גם לזהות לגבי טקסט אנונימי מאיזו תקופה הוא ואיפה נכתב, לפעמים גם על ידי מי”. כמי שלמד בישיבה יוניברסיטי הפעילות הזאת נראית לך הכי טבעית, אבל קוראים שהתחנכו בישיבות בארץ עלולים להזדעזע מחלק מהעבודה שלך. "אני מבין את הרתיעה, בעיקר בגישות אקדמיות ליהדות. אנחנו לומדים גמרא בשיטה שלנו, כל אחד לפי שיטתו, ונראה לנו שבאקדמיה שואלים במקום מה היא שיטת רבא - מה הוא לבש ואכל. את זה אני מבין. רוצים לגשת לכתבי הקודש מתוך קדושה ולא כאילו זה עוד טקסט. היתרון שלי הוא שאני לא בא ממדעי היהדות ולא בא בגישה אקדמית, אלא בא ממתמטיקה ומדעי המחשב, ולקחתי משם כלים שיכולים לפעול על דברים שמעניינים אותי בתורה. אני לא בא בתחושה שאני מחלל את הקודש, אלא ‘יש לי כלים, בואו נפעיל אותם’. אני שמרן, אני מתייחס למסורת כמשהו קדוש, וגם אם אני מוכן לפעמים להפעיל כלים אובייקטיביים, זה מצוין ואני נהנה מזה, אבל אני לא לוקח לריאות". ההליכה בין העולמות, עולמו היהודי השורשי מחד ועולם האקדמיה מאידך, מלווה אותו גם כשהוא ניגש לפעילות בקהלת. בבחירות האחרונות ההתנגשות בין ערכי השמרנות וערכי הציונות הדתית הגיעה לשיא, כאשר רבנים נחשבים יצאו פומבית נגד מפלגתו של משה פייגלין, הדוגלת בערכים אלה. מאידך, מספר הכיפות שאני פוגש במסדרונות קהלת לא היה מבייש את מסדרונות מפקדת החטיבה של גולני. קופל עצמו מתאמץ להפריד בין אמונתו ובין המדיניות הציבורית שהוא מקדם. "כאדם דתי עדיף לי שהמדינה לא תנהל דברים שקשורים לדת, כי מן הסתם הם לא יעשו את זה כמו שאני חושב, אז עדיף שזה יבוא מלמטה למעלה. אני חושב שרוב האנשים יותר קרובים לדעותיי בענייני דת מאשר הפקיד שיחליט, בין אם הוא חילוני מדי או חרדי מדי, או משועבד לאינטרסים”. "האתגר שלנו בקהלת הוא לא איך לפרש את התורה בימינו, וגם לא לתרץ סתירות ברמב"ם”, הוא ממשיך לבאר. "השאלה היא איך לנהל מדינה מודרנית בארץ ישראל. עם כל הכבוד לאלה שרוצים למצוא את הרעיונות במהר"ל, אתה לא תמצא שם חוקי תעבורה. מישהו צריך לעסוק בשפיר ושליה של המדינה. אנחנו עוסקים באיך למנות שופטים לבית משפט חילוני, לא בית הדין הגדול ולא הסנהדרין. זה כנסת, ושם עוסקים בכל פרטי הפרטים הכי מעשיים. אם מישהו יגיד לי: תסתכל בהלכות קניינים בשולחן ערוך, אני לא מגיע לרזולוציות כאלה. אנחנו עוסקים בגדול בשאלה האם המדינה תיכנס לחיי הפרט עם רגולציה, אם היא תיתן מכסות על דבש וחלב. זה לא שאלות שנמצא את הפתרון להן בשולחן ערוך, אנחנו עוסקים במצב היום. אם מישהו יגיד שלפי ההלכה צריך לעשות כך וכך - תמיד אכבד את זה, אבל המדינה לחוד וההלכה לחוד. אנחנו לא חיים במדינת הלכה לטוב ולרע, ואני רוצה לנהל הכי טוב את המדינה שיש לנו כרגע”. הקרדיט מגיע לח"כים בימים אלו קופל זוכה להכרה משמעותית בפועלו. לא מכבר נודע לו כי זכה בפרס מוסקוביץ’ לציונות, שיוענק לו ביום ירושלים. אחד הסיבות המרכזיות לזכייה, שהיא גם גולת הכותרת של פעילות קהלת עד היום, היא הקידום של חוק הלאום בכנסת הקודמת. החוק שהרעיש עולמות, מתברר, נולד למעשה באותה טיוטה שניסח קופל בשביל הוועדה של מיקי איתן. אחרי דרך חתחתים ארוכה, הוא מצא את מקומו בספר החוקים של מדינת ישראל. "אחרי שהניסיון לניסוח חוקה לא צלח עבדתי עם המכון לאסטרטגיה ציונית”, הוא משחזר. "היה שם בחור צעיר ונמרץ בשם עדי ארבל, שהעלה את הרעיון לקחת פרק מהחוקה ולקדם אותו כחוק יסוד. הבאנו את זה לאנשים בכנסת. הרעיון היה להתחיל ממפלגת קדימה, כי אם הם יסכימו – הליכוד בוודאי יסכים. בסוף ח"כ אבי דיכטר ניסה לקדם את זה. הוא החתים 20 ח"כים מקדימה, כולל יואל חסון ואיתן כבל שאחר כך נהיו מהמתנגדים הגדולים לחוק. זה נתקע שוב ושוב, אבל דיכטר היה עקבי כל הזמן ורץ עם זה בשלבים שונים. בהמשך נרתמו אלקין, שקד, לוין ובישורת האחרונה אמיר אוחנה. בסוף הצלחנו להעביר אותו”. למרות ההכרה שהוא זוכה לה כיום, וההכרה שקיבל המכון שלו עם חקיקת החוק, קופל מבקש להעמיד קרדיט על מקומו. “גם כשאנחנו עושים את כל העבודה מאחורי הקלעים כדי לקדם חוק או תקנה, זה לא נכון שניקח על זה קרדיט. אני חושב שזה נכון שמי שהצביע בסוף ייקח את הקרדיט, כי אם זה לא יצליח - האחריות תיפול עליו. אף אחד לא יבוא אליי בתלונה ‘משה, למה לא הצבעת בעד החוק’, אז על מי שחלה האחריות, הוא זה שצריך גם לקבל את הקרדיט”. שבע שנים אחרי שהקמת את קהלת, אתה מרגיש שהתקדמת הרבה מאז התלונות בקידוש בבית הכנסת? "בהתחלה הייתי נאיבי וחשבתי ‘קדימה הסתער’, נעביר רשימה של דברים. מהר מאוד למדתי שפוליטיקה זה לא מרוץ של מאה מטר אלא מרתון. עוברות הרבה שנים עד שרואים תוצאות. אבל חוק הלאום היה חלום כשהתחלנו, והוא עבר. אם עכשיו נקבל את הרפורמות, זה יהיה חלום. מי שמבין איך הדברים האלה עובדים, זה כמו להזיז ספינה. פרט לכך יש לנו המון ניצחונות קטנים ושקטים, חוקים ותקנות שקידמנו עם הרבה עבודה. אם היית אומר לי לפני שבע שנים שאני אפתח את העיתון ואומר ‘הנה נושא שאנחנו המצאנו ועכשיו כולם מדברים עליו’, וזה מתקדם בכיוון הנכון, לא הייתי מאמין. אנחנו היום בקשר ישיר עם רוב האנשים שמחליטים, הם מכבדים אותנו ואנחנו מכבדים אותם”. לסיום, התרגשת כשהתבשרת על קבלת הפרס? "זה מאוד מרגש. ראיתי את רשימת הזוכים שקדמו לי וזה כבוד גדול להצטרף אליהם. הפרס ניתן על עבודה ציונית למען עם ישראל, זה כבוד מיוחד בשבילי. על זה הייתי רוצה לקבל פרס, לא על דברים פחות חשובים. אני אסיר תודה למשפחת מוסקוביץ’ ולוועדה שבחרה בי. אני זוכר שבתור עולה חדש לא הבנתי מי נגד מי ואיך המערכת עובדת, לא הייתי חושב שיום אחד אשב כאן ואשתדל להשפיע ואקבל פרס. זו באמת הגשמת חלום”.
