"עם ישראל כמו הסנה הבוער, לחם והתגבר, עם שחר חוזר, לבדו ייוותר”. כששמעתי את השורה הזאת מתוך השיר ‘עם ישראל’ מהאלבום החדש של אהרן רזאל, היא חלפה לה כך ליד האוזן. מילים שלכאורה אין בהן כל חדש, אולי רק מרפררות לשיר הוותיק של רזאל 'סנה בוער'. אבל כששמעתי את אותה שורה בדרך חזרה מהריאיון עם רזאל, היא כבר היכתה בי כמכת ברק. איזה סיפור יש לה. "סבתא שלי, סבתא פאני, הייתה ניצולת שואה", סיפר לי רזאל זמן קצר קודם לכן, "יחד עם סבא היא ברחה ליערות, קפצה מהרכבת ושרדה את המלחמה. הם היו ייקים כאלה, לא דתיים. בתחילת דרכי היא הייתה תמיד אומרת לי, במבט הייקי שלה, ‘אהרן, אתה שר "והסנה איננו אוכל" – הסנה שלי כן אוכל’. לפני שנתיים, מעט לפני שנפטרה, כבר היו לה 50 נינים. הילדים נהיו דוסים והתחילו להביא הרבה ילדים. היא קראה לי, היא הייתה אז כבר עם עוזרת ועל כיסא גלגלים, אבל צלולה וחדה כתער. היא אמרה לי: ‘אהרן, זוכר שאמרתי לך שהסנה שלי אוכל? טעיתי, אני רוצה לחזור בי'". שני השירים הללו על הסנה הבוער, הראשון בקריירה של אהרן רזאל וזה האחרון לפי שעה, מסמלים את הדרך שעשה החוזר בתשובה הצעיר מסמטאות צפת משך 22 שנה, עד שהפך לאברך המתמיד מנחלאות, בעל לאשה ואב לתשעה. נושאי השירים השתנו, את הפסוקים החליפו מילים מקוריות, האמירות חודדו ולעיתים אף עוררו סערות, והסיווג המגזרי הלך ונצבע בשחור. אבל יוצרים, בוודאי חוזרים בתשובה, משתדלים תמיד להרחיק את עצמם מקיטלוגים. "אני מכיל בתוכי כל מיני מורכבויות. ב’אני קבעתי את מושבי בבית המדרש’, הדמות היא של מתמיד כזה. זה שיר הצדעה לתורה. אנשים לקחו את זה רחוק, רואים אותי ברחוב ואומרים לי ‘היי אהרן, מה אתה עושה פה, אתה לא אמור להיות בבית המדרש?’. אבל מצד שני גם כתבתי שיר הפוך, ‘בוא נצא לרחוב’. אנשים ניגשו אליי ועשו לי השוואות, ממש למדנות: פעם אתה אומר ככה ופה אתה סותר את עצמך. אבל האמת היא ששיר זה הרגש מסוים, זה מקום מסוים שהיה לך באותו הרגע, יש בי גם את זה וגם את זה”. ובכל זאת, אנשים קצת הופתעו מהטיפוס החדש שהצגת ב’אני קבעתי’. הרגישו שברחת להם? "עברתי קצת למגזר החרדי”, הוא מודה, "למרות שאני בא מכל העולמות כי חזרתי בתשובה. הייתי מגדיר את זה כ’חבקוק"ל’ - חב"ד, ברסלב, הרב קוק וליטאי”. חשוב לו גם להסביר ש’אני קבעתי’ איננו התרסה נגד תחומים אחרים של עשייה, אלא שיר הלל לתורה. "הרצון שלנו להאמין בתורה זה לא בגלל שזה יותר טוב מלהיות רופא, אלא כי זה התחום שצריך חיזוק. הכול חשוב, אבל יש דברים שטבע הנפש ללכת אליהם מצד זה שהם ‘מסדרים אותך בחיים’, כמו להיות רופא. הטבע של התורה זה דבר שצריך חיזוק. אצל החרדים זו הנקודה שלהם. העניין שלהם זה שלא ייגעו בתורה”. "השיר כולו הוא פרפרזה על ‘אני אוהב להיות בבית’ של אריק איינשטיין”, הוא ממשיך. "יש פה רגש יפה שלו, כאילו הוא אומר ‘אני טיפוס כזה’. אמנם העליתי את הניצוצות, אבל זה לא מזלזל בכל הדברים האחרים. אשתי פחדה אחרי שהוצאתי את השיר, אמרה לי: אתה תסתכסך עם חב"דניקים וברסלברים ודתיים לאומיים. אבל בסוף זה תפס, כי כולם אוהבים תורה. אני לא יכול להגיד שהיא לא צדקה, כי היו מקרים לא נעימים: בחור אחד, מחלק ספרונים ברסלבר שהעליתי טרמפ, אמר לי ‘אני אוהב את השירים שלך, אבל בשיר הזה לכלכת, נעלבתי’. או חב"דניק שאמר ‘מה, אתה נגד לנסוע לשליחות?’. אבל אני אומר - יש שירים שמאדירים כל דבר, אהבת ישראל ונושאים אחרים, כואב לכם שיש שיר אחד שמאדיר את התורה? מהצד השני היה אברך שאמר לי, ‘בשיר הזה נתת לנו להרגיש שאנחנו משהו’”. לכל שיר דמעות אחרות מי שחשב שמ’קבעתי’ והלאה נשמע מרזאל רק שירי חיזוק ועידוד ללומדי התורה, טועה בהחלט. האזנה לאלבום החדש שלו, ‘הנשמה רוצה יותר’, חושף מגוון נדיר של סגנונות מוזיקליים וטקסטואליים. בין השירים פוגש המאזין את רחמים ניסן - הפייטן מבית הכנסת בנחלאות, זוג חוזרים בתשובה מהקיבוץ, את ר’ שלמה קרליבך והגיבן הקדוש ואפילו קטע מולחן מהסליחות האשכנזיות, שנדמה כי מעולם לא הרהיב עוז יוצר מודרני להלחין אותן. "ידידיה מאיר, חבר טוב שלי, מלווה אותי בכל תהליך היצירה והאלבום. יש לו עין טובה, הוא תלמיד של הרב קוק. הוא אמר שהוא לא מבין איך יש שיר אחד על רחמים ניסן, השני על התשובה, עוד שיר על חוזר בתשובה, ואז שיר על אדם בשואה. הוא השאיר לי לילה אחד מסרון מאוד מרגש: 'שמעתי את הדיסק שלך, בכיתי בארבעת השירים הראשונים, כל שיר דמעות אחרות'”. אז מהיכן מגיע כל הגיוון הזה, מהיכן ההשראה? גם לרזאל אין פתרונים. “אני חייב להגיד שבזמן האחרון הגעתי למקום שאני משתומם מול הקב"ה איך כל פעם מחדש נוצרים לי שירים ומקבלים אותם בציבור, זה לא מובן לי מאליו. יש לי חבר שהיה בלהקה שהתפרקה, והוא מאוד מתלונן על זה. אני תמיד אומר לו שאם אהרן רזאל היה להקה הוא היה מתפרק מזמן. הרי למה להקות מתפרקות? כי אחד הולך לכולל, השני חוזר בתשובה והשלישי משנה סגנון. הכול קרה לי, ואיכשהו אני ממשיך לקבל השראה מדברים, וזה לא מובן מאליו. אולי זה קשור למשפחה של המוזיקאים שאני בא ממנה, וזה שאני יוצר מגיל צעיר. דחף היצירה אצלי חזק. עם הכולל ועם משפחה גדולה של תשעה ילדים, אני כל הזמן עסוק בסקיצות שמעניינות אותי”. השיחה בינינו ממשיכה, הולכת לכיוונים נוספים, ורק אחרי דקות ארוכות מתגבשת פתאום אצל רזאל תשובה מפורטת ועקרונית יותר, שמלמדת הרבה על עולמו כיוצר. “אין לי סטודיו שאני יושב בו, למרות שחברים כבר אמרו לי מזמן שאני חייב להשיג לעצמי משהו כזה. היצירה היא חלק מהחיים אצלי, היא משתלבת בסדרים שלי. לפעמים אני מוצא את עצמי כותב באוטו בטיול, כשאשתי נוהגת. בהקשר הזה אני אוהב לצטט את אחי יונתן: ‘כולם עושים הו-הא מלהיות זמר, אבל לא מפתיע אותם שמישהו עובד בתור זגג או נגר הרבה שנים. למעשה זה אותו דבר, אני זמר ואני עובד בלהלחין שירים. ברור שיש הבדל כי צריך השראה ורעיונות שיפלו, אבל גם זה לא קסמים. לתלמידים שלי ב’מזמור’ אמרתי שהעיקר זה ‘את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני בין הערביים’. לא לחכות להשראה, לפנות זמן ביום, שיהיה לך שולחן עבודה שאתה יושב עליו. זה ביצה ותרנגולת. מי שיצר היצירה שלו קיים, אז עצם הישיבה ופינוי הזמן גורם לו להתפרצויות של השראה אחר כך. זה בר טיפוח”. ויש עוד גורם אחד, משמעותי מאוד על פי רזאל, בתהליך היצירה. בניגוד לדימוי האומן אליו התרגלנו, שבו האומן הוא הלך בודד משוחרר מכל עול ומגבלה, לפי רזאל דווקא המסגרת המשפחתית והתורנית מבטיחה המשכיות ואיזון של היצירה, במקום פרצי השראה חד פעמיים שסופם בדרך כלל להתייבש. “צריך פרופורציות”, הוא אומר, "זה לא שכל היום אני יושב ויוצר, זה טוב לי ככה. זה נותן עוצמה למוזיקה, כי אני שולט עליה, אני לא טובע בכאוס של הבוהמיה היצירתית. זה חלק מסדר יום של תורה ומשפחה, חלק מהזכות להיות דתיים. יש הרבה אמנים שהתחילו ומתגרשים או נשארים רווקים, והם לא מבינים איך הדתיים זוכים גם להיות זמר וגם אבא לילדים. האמת היא שהדת מאזנת את היצירה, להיות דתי זו ברכה גדולה גם במובן הזה. מי שלא רואה את זה, זה בגלל שהתקשורת החילונית חוסמת את זה, משדרת שהמשפחה חונקת. זה תורם מאוד, וכל מי שיגיד לך הפוך זו דמגוגיה. אני לא היחיד, תשאל עוד אמנים שמנהלים סדר יום כזה, הם יגידו לך שהאיזון הזה הוא ברכה. יש היום מלחמה חזקה מאוד על הדבר הזה”. שיר עם 12 גרסאות אחד השירים של רזאל שהיכה גלים בתקופה האחרונה – סמוך ליום השואה, בו התפרסם – הוא ‘הגיבן הקדוש’, סיפור של קרליבך שרזאל הלחין. השיר מספר על מנקה רחובות זקן בתל אביב, שהיה מתלמידי האדמו"ר מפיאסצנה במהלך השואה, ומתאר כיצד סיפר לקרליבך על מסר עוצמתי שלימד אותם הרבי בגטו. מלבד התפוצה הגדולה שהייתה לשיר ברשתות החברתיות לקראת יום השואה, רזאל הוצף בסרטונים והודעות על בתי ספר שהשתמשו בשיר לטובת טקסי יום השואה שלהם. "זה עשה גלים מטורפים שלא ציפיתי להם. מבחינתי זה חלום שהתגשם, כי הכרתי את הסיפור מזמן, אבל תמיד חלמתי להלחין אותו. קרליבך, בגאונות שלו, הצליח להעצים את השואה למקום הכי חיובי – המסר של הרבי ‘לעשות טובה למישהו אחר’. כל החינוך שלנו על השואה הולך למקום של כמה חשוב להיות בארץ ישראל, לקחת חיילים לאושוויץ בשביל להכריז ‘לעולם לא עוד’. אבל זה לא מספיק. זה רק מסביר מה היה יכול למנוע את השואה. הסיפור נוגע בתורה הקדושה ובמהות שלנו. קרליבך אומר לך, בכל הכאב הזה, מה שמחזיק אותי הוא להיטיב עם הזולת. אין טעם אחר בחיים של יהודי במחנה חוץ מלעשות טובה ליהודי אחר”. וכמו כל דבר גדול, גם הלידה של השיר הזה הייתה ארוכה ומלאת תהפוכות. שנה שלמה העסיק ‘הגיבן הקדוש’ את רזאל. הוא חש משיכה גדולה לסיפור וצורך להלחין אותו, אבל העיבוד למילים והמנגינה הגיעו לאט לאט. בהתחלה היה לחן לבתים, אבל הלחן לפזמון נמחק וחזר ונכתב כמה פעמים, עד שיצא לשביעות רצונו. רק כדי להוכיח לי, הוא שולף מהארון ניילונית מתפקעת מדפים, כולם משורבטים ומלאי הגהות ותיקונים. “הנה, למשל, זו גרסא 12”, הוא שולף את אחד הדפים, ומראה לי כיצד גם בניסיון השנים עשר, היו לו עוד השגות על המילים. הגישה הזאת של רזאל אל מילות השירים היא דבר חדש יחסית עבורו. בעוד שיריו הראשונים, כמו ‘צא מן התיבה’ או ‘הסנה בוער’, עסקו במילים מן המקורות, באלבומים האחרונים הוא שידרג את רמת הטקסטים המקוריים – ובאחרון יותר מכולם. זה הפך את התהליך כולו לארוך ומורכב יותר, אבל גם הוסיף לעבודה שותפה מעניינת. "בשנים האחרונות אני יותר נהנה מהכתיבה, גם בשירים וגם בפינה שלי בעלון השבת ‘קרוב אליך’”, הוא מספר. "אני משקיע המון זמן בטקסטים, שלא כמו פעם. זה מקצוע שלם. באלבום האחרון אפרת אשתי כתבה איתי ביחד. הרבה מהשירים הם למעשה עבודה משותפת שלנו במשך כמה חודשים. למשל בשיר ‘תן לי את היום הזה’, לי הייתה מנגינה, והיא התחילה פתאום עם כמה שורות בחופשה שהיינו ביחד. אחרי זה כתבנו בית, ואז חשבתי לשלב את הפתק שכתבתי ליונתן כשבתו שכבה בבית החולים במצב קשה. באחד הימים, כשיצאתי מבית החולים, השארתי ליונתן על הכרית פתק - ‘יונתן, האם הכנת את עצמך לנס שיקרה לך ביום הזה’. שנים אחר כך הוא אמר לי שהוא עדיין שומר על הפתק, בזמן שאני בכלל שכחתי ממנו. זה הפך לשורה בשיר". השינוי הזה ביצירה של רזאל מתמזג עם שינוי נוסף ברוח התקופה. מי שעקב אחרי רזאל כבר בתחילת דרכו, זוכר אותו כזמר צעיר וכמעט אוונגרדי, שדי לו בגיטרה שלו ואולפן הקלטות מאולתר. היום התמונה שונה לחלוטין. בהפקת האלבום החדש של רזאל שותפים נגנים מהשורה הראשונה, המעבד המוזיקלי אייל מזיג וסוללת יח"צ וקידום ברשתות. "פעם הייתי רק ספונטני, אז התחום של מוזיקה יהודית היה בחיתולים וקיבלו מה שכל אחד אילתר. היום יש סטנדרטים. כל האומנים מהז’אנר הולכים למפיקים רציניים וצריך להישמע טוב ולעבור רדיו”. התלמיד הסורר של היידו אהרן רזאל כבר לא ממש ילד. השנה הוא מציין 44 שנים להיווסדו. בתחילת דרכו עוד רכב על הגל של ‘חוזר בתשובה ששר משהו שהוא לא מוזיקה חסידית’, אבל עם השנים הוכיח כי היצירה שלו עומדת בפני עצמה, ויודעת לקבוע לעצמה מקום של כבוד בעולם המוזיקה היהודית כבר יותר מ-20 שנה. מה שלא השתנה בו במשך כל אותן שנים, הם היסודות הכמעט מנוגדים שעליהם מבוססת היצירה שלו, שהם למעשה המורים הגדולים שמהם השתלשלה יצירתו. את דרכו המוזיקלית התחיל רזאל בקונסרבטוריון ובאקדמיה. הוא סיים תואר שני בקומפוזיציה בגיל צעיר, כשהמורה והמדריך שלו לאורך הדרך הוא חתן פרס ישראל למוזיקה, פרופסור אנדרה היידו. באותם ימים הוא היה ראשו ורובו בפרטיטורות של מוצרט וויוואלדי, עד שיום אחד נעלם מהאופק אל צפת הרחוקה והתחיל לפרסם את שיריו הראשונים, שהיו רחוקים מאוד ממה שלמד אצל היידו. דעתו של היידו לא הייתה נוחה מהמהלך, והוא המשיך לעקוב אחרי התלמיד הסורר ולשדלו לחזור למוטב. "זה היה מין מרד כזה”, הוא נזכר באותם ימים, "וגם חזרה לפשטות מהתואר השני במוזיקה. זה היה בשבילי גילוי אחרי שנים של מוזיקה קלאסית. אבל עד היום אני שומע מוצרט וויוואלדי, זו המוזיקה שמרגשת אותי. שומעים את זה ביצירה שלי, העיבודים וההרמוניות שלי שזורים מהמוזיקה הזאת. מוזיקה קלאסית היא הכלים הבסיסיים, ההבנה איך בנויה המוזיקה. אתה לא כותב אחרי זה כמו באך, אבל טבועים בך הדברים. תמיד הכנסתי כלים כמו אבוב וקרן, ורמזים של מוסיקה קלאסית”. הימים אז היו ימי פוסט קרליבך. אחרי שנפטר, התחיל טבעו של ר’ שלמה קרליבך לצאת בעולם, ורזאל הצטרף לחבורת האמנים שהדהדה את יצירתו. "היצירה היהודית הייתה אז בצומת דרכים, בגלל פטירת קרליבך. הייתה כבר תפנית. קרליבך פינה את המקום והשאיר אחריו דרך סלולה. זה היה הפתח דרכו נכנסה המוזיקה היהודית אל עולם המוזיקה". המפגש הזה, שלא התרחש מעולם פנים אל פנים, חרץ את גורל יצירתו של רזאל. “קרליבך שינה לי את החיים, נתן לי היתר למקום שבו היצירה היא חלק מעבודת ה’. כשהיה חי הוא לא עניין אף אחד, היה ידוע למתי מעט. לא הכירו את העומק שלו. הוא היה צדיק נסתר במובן שלא הכירו אותו לעומק, למרות שכולם ידעו מי זה. אז התפיסה הייתה שזו סתירה - או העולם היצירתי או העולם היהודי. היידו תמיד דיבר על זה שבגלות או שהיית בשטייטל או שהפכת להיות מנדלסון. חלק מהשיבה לארץ ישראל זו ההבנה שאין סתירה. הקשר לתורה מנביע יצירה ושירה. זה הפתח שפתח לי קרליבך". בניגוד לחבורת הקרליבכים שהתגבשה אז, רזאל לא המשיך לקריירה של שירי קרליבך או קרליבך-סטייל. לתפיסתו, להיות תלמיד של קרליבך זה דווקא לא לשיר קרליבך. נשמע מוזר? הנה ההסבר. "הוא היה פורץ דרך, הלך ראשון ונשרט בקוצים. להיות תלמיד של קרליבך זה לא ללכת בשביל שסלל, אלא לסלול שביל אחר. בזה שאני לומד עכשיו תורה בכולל, אני מרגיש יותר תלמיד קרליבך מאשר כששרתי את השירים שלו. פעם הרגשתי נחות שחזרתי לבית המדרש ואני לא קרליבכיסט, אבל היום אני מבין שדווקא זה הופך אותי לקרליבכיסט”. לכל אורך הדרך, מורו ורבו הראשון נשאר בתמונה והמשיך להשפיע על היצירה. אחרי תקופת מה בצפת, הצליח היידו לגרום לרזאל לעזוב את העיר, ולחזור לטווח הנשלט כדי להקים את מגמת המוזיקה בישיבת ‘כינור דוד’. “אנדרה היידו היה ונשאר מורי ורבי למוזיקה, מאוד התחברתי אליו ואני מרגיש תלמיד מובהק שלו. הרבה דברים שאני עושה, כמו לכתוב בכל מיני סגנונות וליצור הרבה, זה ממנו. זה נחשב חריג להוציא כל שנתיים דיסק, אבל אני מרגיש שהשליחות שלי היא בשירים שלי. לא מעניין אותי שהוצאתי הרגע דיסק, המטרה שלי בשירים היא להעשיר את עולם המסרים שלי. זה בא ממקום לא מסחרי, אלא שליחות”. למרות הפערים הנראים לעין בין שני מוריו ורבותיו, אצל רזאל עצמו הם נפגשים בהרבה מקומות, בהם הוא מרגיש ממשיך של שניהם. "ר' שלמה היה מאוד מורכב, המורכבות שלו בלתי נתפסת. היידו היה מרדן, קוצקר כזה שלא כולם מבינים אותו. אני קצת כמו שניהם, במובן של לחשוב הפוך מאחרים. קרליבך מספר שכשהיו לו התלבטויות, ולא היה אדם חכם באזור להתייעץ איתו, הוא שאל אדם טיפש ועשה ההיפך. שניהם היו ככה, אהבו קצת ללכת נגד. אני אוהב את זה”. כמו בסרט אקשן אחת השאלות שלעולם לא נמאס ללעוס בציבור הדתי-לאומי היא מדוע הוא אינו מצליח להעמיד יוצרים משמעותיים ולהשפיע גם בתחום הזה. ההנתי לשאול גם אני את רזאל, כמי שנמצא שם כמעט מההתחלה. בטח תהיה לו תשובה טובה, חשבתי. אבל לתגובה הזאת לא ציפיתי בכלל. "זה ממש שקר, זו שאלה שלא קיימת", הוא מתקומם, "אולי בתחילת הציונות הדתית חשבו שצריך לצאת מבית המדרש כדי ליצור, אבל היום זה לא קיים. הציונות הדתית אוהבת להלקות את עצמה, למרות שהיא מלאת יצירה, מחנן בן ארי עד ‘משיב הרוח’ ו’מזמור’, שהייתי שותף בהקמתו. לימדתי שם, ואני מאוד מרוצה מהרמה והיצירה. הבעיה היא שחושבים שיש בעיה. אין בעיה. לדעתי כמות היצירה בעולם הדתי לגווניו מדהימה. זו פשוט הלקאה עצמית, שזה התחביב המרכזי של יהודים בכלל ודתיים לאומיים בפרט”. כמעט סיימנו, אבל רגע לפני שאנחנו קמים אהרן משתף אותי בסיפור טרי מהיום, שכן הצליח לגרום לו להרגיש קצת הסבא של המוזיקה היהודית. "קיבלתי עכשיו טלפון מיהודה לויכטר מלהקת ‘אחרית הימים’. לפני 22 שנה הוא הקים פסטיבל בשם ‘אחרית הימים’ בגבעה באפרת, שהיום היא כבר שכונה ענקית. ביני לנדאו הופיע שם אז בתור נער פלא בן 16. פתאום היום הוא הזמין אותי לנגן בפסטיבל יחד עם מתי כספי. זה היה כמו סצנה קלאסית של סרט אקשן אמריקאי, שפתאום לוחם ותיק שפרש מהיחידה המיוחדת שלו מקבל טלפון מחבר. הוא עושה פרצוף דרמטי, ואשתו שואלת מי זה על הקו. ואז החבר אומר לו ‘we want you back’. זאת הייתה ההרגשה".
