מה צריך בסך הכול בן אדם בשביל לחיות? כיכר אחת של לחם, וכד אחד של יין, ואהבה, אהבה כל הזמן. ומה צריך בסך הכול בן אדם בשביל להיות סטנדאפיסט מוצלח? כישרון כתיבה, מיומנות בהגשה, זיכרון סביר, שטף דיבור, יכולת אלתור, שליטה במבנה, בקצב, בתזמון, בקול, בקהל. לא יזיק שם גם הומור טוב. את כל אלה תמצאו באמיר מויאל, תסריטאי ואושיית רשת וגם אחד הסטנדאפיסטים הדתיים הטובים ביותר שצומחים כאן, ולא רק מפני שהוא אחד היחידים. מי שמכיר את מויאל – ממופעי ה'זובור', מהתוכנית 'עד כאן' או מהרשתות החברתיות – יודע שהאיש הוא אומן של מילים, שלא לומר אומן משחקי מילים. למשחקי מילים יצא שם רע בקרב קובעי הטעם של ההומור בארץ ובעולם, לעיתים בצדק. לא כל כפל משמעות ראוי לזכות בקהל. הבעיה היא שרבים מדי משחקים במילים, אבל רק בודדים עושים זאת נכון כמו מויאל. משחקי מילים יכולים לשמש כלי לא רע בהומור, בתנאי שהם מדויקים, מפתיעים, מעוררי חשיבה ובעיקר מעורבבים יחד עם אמצעי הצחקה אחרים. ככה זה, במקום שיש מילה צריך להיות גם מוהל. הבנתם מה עשיתי פה? מילה ומוהל? הבנתם? לא משנה. ביום ה' שעבר, מול קהל ביתי במועדון הגולה הפתח-תקוואי, הוכיח מויאל שהוא הרבה יותר ממשחקי מילים עלובים. בתום מופע חימום קצר של סטנדאפיסט טרי בשם מתן פרץ, עלה מויאל לבמה וסחף את הקהל לשעה וחצי של צחוק כמעט בלתי פוסק. כמו תמיד, רוב הנושאים לקוחים משגרת החיים הנדושה: זוגיות, הורות, לידה, נהיגה, צבא וכל מיני דברים מעצבנים, מסדר האותיות במקלדת ועד מילוי טפסים, מהסייעות בגן ועד אנשים עם מספר נמוך במשקפיים. אבל כשהחומרים טובים, וכשהמופע בנוי נכון, וכשהאומן מביא את צדדיו הייחודיים ואת הקסם האישי הלא מבוטל שלו – זה עובד. מה זה מופע שבנוי נכון? למשל, לבנות סדרת פאנצ'ים סביב כל נושא במופע, ואז לירות אותם בזה אחר זה, פאנץ' אחרי פאנץ', בום ועוד בום, כולל הערות אגב משעשעות עד שהקהל מתחיל להתלונן על דום נשימה. למשל, רצף הבדיחות העצמיות של מויאל על מראהו החיצוני ("בסופר-פארם פונות אליי רק יועצות אופי"), התקרחותו וידיו השעירות ("באתי היום פזור"). מבנה נכון כולל גם רפרורים בין חלקים שונים של המופע, ולעיתים אף התכתבות עם הידע המוקדם של הקהל. "מתנצל על הבדיחה הזאת", אומר מויאל אחרי עוד משחק מילים, "ידעתם לאן הגעתם". כשהוא מונה את השמות החריגים של ילדיו, הקהל כבר יודע שהוא יפליג עד "כרפס" ו"אפרכסת". וכשהבדיחות באות בקצב והקהל כבר שבוי, הכול מצליח, אפילו פאנץ' קצת מגושם על ילד עם קוביות בבטן (אחרי שבלע לגו) או בדיחה מזוקנת על הקריצה של משה דיין. אז מה חסר בכל זאת? ניסיון בימתי רציף. למרבה הצער, כרגע רוב אומני המגזר עובדים בתדירות נמוכה מדי, וזה אולי מובן כלכלית אבל פוגע באומנים מקצועית. מויאל זקוק לעוד ועוד מופעים כדי להרגיש נוח יותר, להפחית את ההתרגשות, לזכור את כל הטקסטים ולשפר גם את יכולת האלתור. אדיר מילר כבר היה בונה מופע שלם רק מאינספור בקבוקי הזכוכית שהופלו בטעות ויצרו רעש במהלך הערב. מויאל עדיין לא שם, אבל אין סיבה שלא יגיע לכך בהמשך. כישרון יש, עבודה מוקפדת יש, פוטנציאל לחרוג מחוץ לגבולות המגזר יש, ובעיקר יש שם אהבה – למילים, להומור, לקהל. אהבה כל הזמן.
