שופטי בית המשפט העליון, נועם סולברג, יוסף אלרון ודפנה ברק ארז, דחו את עתירתם של מספר פלסטינים שדרשו לפנות את המתיישבים המתגוררים בבית רחל ובית לאה בחברון. העותרים, שמשפחתם החזיקה בבעלות על שני הנכסים, טענה כי המשטרה צריכה היתה לפנות את המתיישבים שפלשו לנכסיהם וזאת על פי "נוהל פלישה טרייה". העותרים טענו בנוסף כי בניגוד לטענת חברת אלעאידון ללעקראת (טלמון) בע"מ, הנכס לא נמכר לה ולכן הוא עדיין בבעלות בני המשפחה. בפסק הדין קבעו שופטי בג"ץ כי הם אינם מתערבים בשאלה האם הנכס נמכר כדין, וכי הם מתמקדים אך ורק בשאלה האם כוחות הביטחון היו צריכים לפנות את המתיישבים מהנכס. בפסק הדין הובהר, כי העותרים לא הוכיחו כי הם אלו אשר החזיקו בפועל בנכס ערב כניסת המתיישבים למקום, ועל כן החלטת גורמי הביטחון שלא לפנות את הנכס היתה מוצדקת. "די בעצם קיומה של אי-בהירות זו כדי להצדיק את החלטת המשטרה למשוך ידיה מבלי להתערב ולסייע בפינוי הנכסים. אין זה מתפקידה, בגדרי ההליך שמטרתו 'השבת המצב לקדמותו', לבצע בירור בשאלות סבוכות אלו, מקום שלא הוכח מי היה המחזיק בנכסים – בדין או בפועל – עובר ל'פלישה'. בעניינים מעין אלו, שב ואל תעשה – עדיף. גורמי הבטחון נדרשו לראיות המנהליות הצריכות לעניין, והחליטו כי במצב דברים זה, לא הוכחו היסודות הנדרשים לשם מתן סיוע בסילוק פלישה. לפיכך, יתכן שיהא במתן הסיוע המבוקש על-ידי העותרים כדי לשרת צד שאינו המחזיק כדין בקרקע, ולא היה כזה גם עובר ל'פלישה'", כתב השופט סולברג.
