השיחה עם נציגת העירייה דווקא התחילה ברוח טובה. הזמרת והיוצרת רוחמה בן יוסף הסבירה לאישה שהתקשרה אליה על אופי המופע שלה, וסיפרה על האנרגיות המיוחדות שנוצרות כאשר הקהל הוא נשי בלבד. ואז נציגת העירייה קטעה אותה בחדות באמצע המשפט: "מופע לנשים בלבד?!", הטון החם הפך ברגע אחד למקפיא, "זה לא חוקי אצלנו".
פסטיבל נשיות גדול ונחשב בישראל קיבל פנייה מרחלי מושקוביץ, מנהלת התיאטרון הנשי 'לחישה' שזכה בשנה החולפת בפרס שר החינוך לתרבות יהודית. היא הציגה בפניהם את החומרים ומנהלי הפסטיבל התרשמו מאיכותם, אבל פסקו: "המופע שלך לנשים בלבד? לא רלוונטי". "היה בזה טעם מר של החמצה", אומרת מושקוביץ, "פסטיבל כזה גדול על נשיות, המופע שלנו על נשיות - אבל לא מוכנים שרק נשים יצפו בו". גם מקומות שמארחים יצירות ויוצרים בעלי ניחוח יהודי או קשור אל המקורות, סירבו להכיל את בקשות התיאטרון הנשי. לא פעם שמעה מהם מושקוביץ כי אם ירצו להופיע אצלם, ייאלצו לעבוד מול צוות שכולל גם גברים. "אז לא", היא אומרת, "העקרונות שלנו חשובים לנו יותר מלהצטרף לפרויקט כזה או אחר או לקבל אולם, איכותי ככל שיהיה. אם זה לא עולה בקנה אחד עם האמונה שלי – לא אכפיף אותה ולא אעגל פינות".
מושקוביץ, שמנסה לשלב את מופעי התיאטרון שלה בלא מעט אירועי תרבות, כבר נתקלה גם במיזמים שבהם אומניות ערביות זכו לכל הכבוד וההוקרה למורשת הדתית ולעולם הערכים האסלאמי שהן מביאות איתן למופע, "אבל כשאני מגיעה למקום כזה עם סל הערכים שלי ועולם האמונה שלי – זה נתקל לא מעט פעמים בזלזול".
שורה של אומניות מוערכות נוספות יכולה הייתה למלא את העמוד הזה בסיפורים דומים, שהצד השווה שבכולם הוא טריקת דלת מהדהדת בפני נשים שמבקשות להופיע מול קהל נשי בלבד. התופעה הזאת, מעידה מושקוביץ, אומנם לא התחילה מהיום. היא זוכרת איך כבר לפני תשע שנים היא פנתה לאולמות וקיבלה את התשובה "אנחנו לא יכולים לתת אולם להופעה של קהל ממגדר אחד בלבד". אבל היא וחברותיה לשדה האומנות הנשית מעידות כי הכללים החדשים נגד הופעות בהפרדה מגדרית שקבעה המשנה ליועמ"ש דינה זילבר, החמירו את התופעה. החומה שמונעת בעדן לפרוץ עם היצירה אל הקהל הולכת ונעשית גבוהה יותר.
כך למשל, מי שמבקשת להעלות מופע לנשים בלבד, נאלצת לנסח את הפרסום באופן שהעובדה הזאת רק תשתמע ממנו, אך אסור לה לכתוב זאת במפורש מאימת עיקרון השוויון. "חידוד הנהלים הממשלתי יוצר פחד גם במקומות שיש להם את כל הגב להעלות אירוע לנשים בלבד", מספרת מושקוביץ. "לא מאפשרים לנו לשכור חללים גם אם האירוע והפרסום הוא כולו פרטי, כלומר באחריותנו בלבד. זה תוקע מקל בגלגלים של היוצרות. הן לא יכולות לקיים הופעות פתוחות, שזו מקפצה משמעותית בתהליך הפריצה של אומן".
"הפכו את הליברלי לליברליסטן", אומרת רוחמה בן יוסף, "אם את לא כמונו – אין לך מקום. מקומות מפחדים שיסמנו אותם ככאלה שמתקיימים בהם אירועים בהפרדה מגדרית. התפיסה הליברלית היא בהפוך על הפוך. אני אומרת – תן לכל סוג של מופע להתקיים אצלך. בפועל, אם זה אירוע נשי של חילוניות, זה בסדר, אבל ברגע שלאותה אישה יש מטפחת – זה לא. זו צביעות. זה לא מכבד את הבחירה שלי. אומרים לי בעצם – את לא בוחרת. זה מתנשא להגיד לאישה שהכי מונחת במקום שלה מתוך הבחירה שלה, 'את לא יודעת כמה הפטריארכיה ההלכתית שולטת עלייך'. אתה פותח דלת לכולם? תן מקום גם לי". ההגדרה של הופעות נפרדות כלא-חוקיות, היא מסבירה, היא גם חרב כלכלית על גבן השחוח ממילא של היוצרות. המשמעות היא אי קבלת תקציבים, כך שעול ההוצאות כולו מוטל על האומנית.
בן יוסף מדגישה כי היא לא חיה בבועה של מרמור ותסכול. היא בנתה לעצמה מקום בעולם היצירה, ושמחה בכל רגע מהבחירה שלה בקהל נשי בלבד, שלדבריה מעניקה את האיכות ועומק החוויה הייחודית להופעות שלה. "אני מרגישה את ברכת ה' ביצירה שלי. אבל", היא מסייגת, "יש הרבה נשים שהן לא כמוני. סגירת הדלתות מקשה עליהן וגורמת להן לשקול לפרוץ את גבולות ההלכה. אני לא שופטת אותן, גם ככה יש לכל אומן התמודדויות קשות, אז להוסיף על זה את אי קבלת הבחירה שלך זה עוד יותר קשה".
העוול שגורמות ההוראות החדשות בשם השוויון, מוסיפה מושקוביץ, לא מדיר רק קהילה שלמה של יוצרים מסל התרבות הישראלי, אלא גם קהלים שלמים של צרכני תרבות. "יש קהלים שלמים שרוצים לצרוך אומנות בצורה נפרדת. זה חלק מהשפה שלהם, חלק מאורח חייהם. כמו שהם עושים את זה בבתי הספר ובעוד מעגלי חיים, כך הם רוצים לשבת בנפרד בהופעות. כן, יש קהל כזה. ואצל הקהל החרדי זה קריטי לגמרי אם האירוע נפרד או מעורב. זה עוול בעיניי. בשם עיקרון השוויון אתה מונע מקהלים שלמים לצרוך תרבות. ואני גם לא מבינה איך במדינת היהודים לא מכבדים הלכה. כרגע התחושה היא של חוסר אונים, כי מדובר בתהליך ממשלתי והידיים קשורות".
כפייה חילונית
מחוקקי חוקי השוויון למיניהם דווקא מכירים בצורך של קהלים מסוימים בקיום הופעות בהפרדה. אולם החלוקה בלשכות היועצים המשפטיים ברורה: קהל חרדי, שאצלו מדובר בצורך מובהק וחד משמעי – זכאי להפרדה. הקהל הדתי-לאומי לעומת זאת, שכנראה אינו נחרץ דיו באופי צריכת התרבות שלו, זכאי להגדרה "הדרה" כשמדובר בהופעות נפרדות.
הרב איתיאל בר לוי, ראש האגף לתרבות יהודית במשרד החינוך, לא מקבל את החלוקה הזאת. "אנחנו מוחרגים. רק אם אירוע מוגדר כחרדי הוא זכאי להפרדה. הדבר הזה צריך להתברר. יש זכות לכל אישה, גם אם היא דתית לאומית, לקבל אירוע בהפרדה. הציבור רוצה את זה, ברשויות יש לכך דרישה גדולה". הרב בר לוי מכנה את החוקים הללו "כפייה חילונית נגד הציבור הדתי". לדבריו, מושגי ההדתה וההדרה הם שקר. "אם 1,500 נשים רוצות לרקוד עם אודהליה ברלין, אין סיבה שלא יעשו את זה. מותר להן לרקוד לעצמן אם גברים מפריעים להן. זו כפייה שאין לה שום סיבה".
באגף לתרבות יהודית מבקשים לעזור לאומניות הללו. בשנתיים האחרונות התקיימו כעשרה כנסי חשיפה שהולידו עשרות אירועים ברשויות המקומיות. בנוסף לכך מציע הרב בר לוי לכונן אפליה מתקנת, כפי שכבר נעשה במשרד התרבות ביחס ליוצרות חרדיות.
ויש כאלה שדווקא בשם הפתיחות נותנים במה ליוצרות במופעים לנשים בלבד. יונתן דובוב, מנהל מתחמי 'הגולה' בפתח תקווה ובירושלים, אומר כי הוא יארח גם אומנים שאינם כוס התה של הציבור הדתי. "אצלי הדלת פתוחה לכל אומן, אני אתעקש שיופיעו. וכל אומן יקבל מה שהוא מבקש - אם הוא רוצה לנשים בלבד, לגברים בלבד, או מעורב. כל אחד לפי השקפתו. אני מאמין בחופש ביטוי אמיתי, ואם לא אתן לאישה דתית להופיע לפי השקפתה – זה הכי הדרת נשים שיש". דובוב מציין גם שהקהל הגברי ידיר את רגליו באופן טבעי ממופע סטנדאפ נשי למשל, "הקהל מבין טוב יותר מהמשפטנים". באירועים הנשיים מקפיד דובוב שגם צוות המקום כולו באותו ערב יהיה על טהרת הנשיות עד רמת הברמנית, "ואפילו הטבח ייצא מהכניסה האחורית. גם אני לא אהיה נוכח, יש במקומי מנהלת".
ואם בהדרה עסקינן, דובוב מציע לגורמים המשפטיים לבדוק את הדרת הדתיים שמתרחשת באולמות ובמועדוני התרבות השונים. "יש מקומות שלא מאפשרים לאומנים דתיים להופיע בתנאים שמכבדים את אמונתם, כך שאין להם איפה להופיע. יש תקרת זכוכית לאומנות היהודית".
לתגובות: Hagitr72@gmail.com