במעון ראש הממשלה ברחוב בלפור התכנסו באחד הלילות קודם השימוע שישה אנשים: ראש הממשלה בנימין נתניהו, ארבעה מפרקליטיו ועורך הדין נאט לוין.

כהכנה לשימוע בתיק 4000, תיק הסיקור החיובי באתר וואלה תמורת הטבות לבזק, הזמין צוות הפרקליטים של נתניהו מלוין ומעמיתו פרופ’ אבי בל חוות דעת שתקבע כי סיקור חיובי כמו זה שקיבל לכאורה נתניהו לא יכול להיחשב לשוחד.

ללוין יש ניסיון עשיר בתיקים כבדי משקל שכאלה. הוא כבר הספיק לייצג בעבר את נשיא ארצות הברית ריצ’רד ניקסון ודמויות נוספות בקנה מידה עולמי. את חוות הדעת שכתב יחד עם פרופ’ בל הוא שלח לעמיתים בכירים בארצות הברית, ביניהם פרופ’ אלן דרשוביץ, שחתמו עליה והביעו את הסכמתם להנחה כי מקרה נתניהו-אלוביץ’ לא עולה לכדי עבירה של מתן שוחד. כמה חודשים מאוחר יותר, בשימוע עצמו, הציגו פרקליטיו של נתניהו את חוות הדעת של לוין ושאר החתומים עליה. "הפללה של פוליטיקאים הפועלים למען סיקור אוהד מהווה איום קיומי של ממש לדמוקרטיה ולחופש העיתונות", קבעו בחוות הדעת.

השם נאט לוין (83), או נתן לוין בתצורה העברית שלו, אינו מוכר בישראל. לפחות לא כמו המהלכים המשמעותיים שהוביל ושהיה מעורב בהם. רובם אומנם התרחשו בארצות הברית, אך עם זאת היו רבי השפעה על החיים כאן בישראל. אחד המרכזיים שבהם, וכך גם בעיניו של לוין עצמו, קשור לעיר ירושלים ולהכרה האמריקנית בריבונות ישראל בה. בזמן שהתקיים הטקס החגיגי שבו הכריז הנשיא טראמפ על הכרתו בירושלים כבירה הרשמית של ישראל, לוין ישב במשרדו וצפה במסך הטלוויזיה. ההתרגשות שאפפה אותו לא הייתה קשורה רק לשורשיו היהודיים העמוקים. בשבילו היו אלה 12 שנות מאבק עיקש שהסתיימו בקול תרועה רמה.

זה התחיל מסיפור מאוד ביורוקרטי ולא נוצץ. לוין התבקש על ידי לקוח לבדוק בעבורו אם ישנם כלים משפטיים לאכוף חוק אמריקני שקובע כי ילידי ירושלים זכאים להירשם בדרכון כילידי ישראל. החוק אושר בידי הנשיא ג'ורג' בוש, אך באותה נשימה התריס הלה שאין בכוונתו לאכוף אותו, משום שמדובר בהתערבות פסולה בקביעת מדיניות החוץ שלו. הסמכות הבלעדית לקבוע מי הריבון בירושלים מצויה בידיו, ולא בידי המחוקקים, טען בוש. טענת מחלקת המדינה האמריקנית הייתה שעתידה של בירת ישראל יוכרע במשא ומתן על הסדר הקבע בין ישראל לפלשתינים, וכי עד אז צריכה ארצות הברית להישאר ניטרלית ולא לבחור צד. גם ברק אובמה אחז בעמדה דומה, ובתקופת כהונתו כנשיא ארצות הברית הוחלט כי ירושלים תוכר כמקום הלידה במקרים הרלוונטיים, אך ארץ הלידה תישאר ריקה.

לוין, אשר נדרש לסוגיה בתפקידו כעורך דין, לא בחל באמצעים והחליט לשים את כל כובד משקלו על המקרה, מתוך הבנה שהוא עשוי להיות ציון דרך דרמטי בדברי ימי המשפט האמריקני. "חשבתי שנכון שיהודים ילידי ירושלים גאים בהיותם ישראלים ומעוניינים לציין זאת בדרכונם. זה לא הוגן ולא מוסרי לסרב להכיר בהם כמי שנולדו בישראל, כמו שמכירים בכך אצל אזרחים אמריקנים שנולדו בתל אביב או בחיפה".

הוא החל לחפש מקרה מבחן שבמסגרתו יבקש אזרח אמריקני יליד ירושלים לרשום בדרכונו את ארץ הולדתו, יידחה ויתבע את הרשויות. לבתו ושותפתו למשרד, עו"ד עליזה לוין, הייתה חברה שילדה בבית החולים שערי צדק בירושלים. אותו הבן, מנחם בנימין זיווטופסקי, כבר נעשה נער, ואמו רצתה לרשום אותו כישראלי. כך נולד תיק התביעה זיווטופסקי נגד קלינטון, שעם החלפת הממשל הפך לתיק זיווטופסקי נגד קרי. התיק קיבל תהודה וסיקור בינלאומי נרחב, והובא פעמיים בפני בית המשפט העליון האמריקני, שקבע ברוב של שישה שופטים מול שלושה לא להתערב בחוק הקיים, ופסל בכך את האפשרות שאזרחים אמריקנים שנולדו בירושלים ירשמו את ישראל כמקום הולדתם.

"בית המשפט העליון פסק נגדנו משום שלטענתו הכרה היא סוגיה שבה מדינה צריכה לדבר בקול אחד, והקול הזה הוא של הנשיא", מספר לוין. אבל מה שהשופטים שהצביעו נגד התביעה לא העלו על דעתם הוא שיגיע נשיא כמו טראמפ שיכיר בירושלים כבירת ישראל. למרות ההפסד אז, לוין מתאר היום את מאבקו כניצחון גדול, משום שהחלטתו של טראמפ שמטה את הקרקע מתחת התנגדותם של השופטים. אחרי שהעביר את השגרירות לירושלים והכיר בה כבירת ישראל, מתבקש היה שגישתו של טראמפ תשנה גם את נוהל רישום אזרחי ארצות הברית שנולדו בירושלים. אולם בפועל הנושא עדיין לא נפתר. לדברי לוין, "מחלקת המדינה עדיין מסרבת לשנות את נוהגיה בטענות הזויות ומופרכות. עדיין לא השגתי את המטרה שלי לחלוטין, ובימים אלה אני נערך להגשת תביעה נוספת".

יותר מששמרו על השבת

לוין נולד בשנת 1936 ליצחק ופאסל לוין בעיר לודז'. סבו היה הגאון הרב אהרן לוין הי"ד, הידוע בכינויו הרב מרישא, שהיה מראשי הציבור החרדי בפולין וממנהיגי אגודת ישראל, ונבחר פעמיים לכהן כחבר הסיים הפולני. אביו גם עסק בצורכי ציבור, כיהן כחבר מועצת העיר לודז' ונאבק באנטישמיות בחירוף נפש.

לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה דאגו ההורים לבית לוין מהיחס העוין לבני עמם, והחליטו לקחת את עתידם בידיהם ולעזוב את ביתם ופרנסתם בפולין. "אמי קראה עיתונים וחששה מהתקדמות היטלר והנאצים לכיוון שלנו. זה היה פחד ממשי. אבי שמע בעצתה והחליט שנברח משם", מספר לוין. וכך ארזו בני המשפחה את מיטלטליהם למסע נדודים ממושך לווילנה, מוסקבה, וולדיווסטוק, יפן ובסופו של דבר לארצות הברית. "הנסיעה ברכבת נמשכה שבועיים", נזכר לוין. "אני הייתי אז בן ארבע ואני לא זוכר רגע אחד מהנסיעה הזאת עד שהגענו לארצות הברית", הוא מעיד.

ב-1941 התיישבה המשפחה בניו יורק. עד בר המצווה למד נתן לוין בבית הספר היהודי-אורתודוקסי ישיבת רמז. לאחר מכן תפסה אותו הציונות. "לימדו אותנו איך לשיר את התקווה, התעדכנו במה שקורה בארץ ובהקמת המדינה והייתה שמחה והתרגשות גדולה", הוא מתאר בהתרגשות. בהמשך למד בישיבה יוניברסיטי במשך שמונה שנים.

הממשק הראשון שלו עם תחום המשפטים התחיל מאביו. "כשסיימתי את הלימודים קיבלתי ברוך ה' ציון שאיפשר לי ללמוד כל תואר שרציתי", הוא מספר. לאביו היה דוקטורט במשפטים, אך הוא כמעט שלא עסק בתחום. לעומת זאת, בעיני בנו הדבר היה טבעי, והוא ידע שזה התחום שבו ירצה לעסוק בעתיד. עם זאת, האב לא מיהר לתת את ברכתו. "אבי לא כל כך שש על העניין וניסה לדחוף אותי ללמוד סמיכה לרבנות ושאהיה רב בארצות הברית", מספר לוין. בסופו של דבר סיכמו האב והבן כי לוין יתחיל בלימודי המשפטים, והם יראו מה יילד יום. "כשהתחלתי ללמוד משפטים לא ידעתי באמת מה עורך דין עושה", אומר כיום לוין, "חשבתי שעורך דין זה כמו רב, כשיש שאלה הלכתית באים אליו למשרד, מציגים בפניו את השאלה והוא נותן פסק הלכה, אבל אחרי זמן קצר הבנתי שזה לא כך".

הלימודים באוניברסיטת הרווארד היוקרתית לא היו קלים. הרמה והאינטנסיביות היו מאתגרות כמובן, אבל יותר מזה שמירת הזהות היהודית הייתה קשה. "סדר הלימודים בהרווארד היה מיום שני עד שבת. לאחר דין ודברים נוקב ובלתי מתפשר מול הנהלת האוניברסיטה סוכם שבמקום שלושה שיעורים בשבת נשתתף רק באחד", הוא מספר. "היינו רק ארבעה יהודים דתיים מתוך 500 סטודנטים. בכל שבת היינו מתפללים מוקדם כדי שנספיק להשתתף בשיעור, ישבנו באולם בלי ספרים ובלי מחברות אלא רק הקשבנו". ברבות הימים, הוא נזכר, סיפר לו בהתפעלות ידידו שופט בית המשפט העליון אנטונין סקאליה, שהוא שמע שבין יתר התלמידים יש גאון אחד שמסוגל לשבת באולם בלי ספרים ובלי לכתוב שום דבר – אלא רק שומע, ובכל זאת הוא מצליח יותר מכולם. "ההצלחה לא באה ממני, זה הכוח של קדושת השבת", הוא מפטיר בצניעות.

בסיום הלימודים חיפש לוין מקום להתמחות או לשותפות במשרד עורכי דין, אך דבקותו בשמירת השבת הדירה אותו מכל מקום אפשרי. "היו משרדים שלא לקחו יהודים כלל", הוא מסביר. הדבר היה מותר על פי חוק, מפני שהמשרה נחשבה משרת אמון. גם משרדים שהסכימו להעסיק צעירים יהודים, שמעו שהוא למד בישיבה יוניברסיטי ומיד שאלו אם הוא שומר שבת. כשענה שאכן כך, הם דרשו בתוקף שיעבוד בשבת, וטענו כי אחרת לא ייתכן שיפתח קריירה במשפטים. לחץ הזמן בעבודה מחייב מסירת תצהירים לבית המשפט גם בסוף השבוע, כולל שבתות וחגים. אף כי לוין התחייב שיסיים את כל עבודתו לפני ימי השבת, בקשותיו לא הועילו ונענו בזלזול. "לך לרב שלך שיתיר לך לעבוד בשבת", היה המוטיב החוזר בכל ריאיון שאליו הוזמן במשרד עורכי דין. "כל תשובה שלילית רק חיזקה אצלי את האמונה ואת הביטחון שמחכה לי משהו יותר טוב, ואכן זה הגיע", הוא אומר היום במבט לאחור.

בסופו של דבר שכר אותו פרופ' בנימין קפלן לעבודה מתגמלת בתקופת הקיץ, ובסיומה אף המליץ עליו להתמחות נחשבת אצל שופט העליון ג'ון מרשל הרלאן. השני חיפש באותה עת, כמנהגו מדי שנה, מתמחים שסיימו את לימודיהם בהרווארד בהצטיינות ויעבדו לצידו בבית המשפט העליון. לוין הוזמן לריאיון אצלו. "כשקפלן סיפר לי על כך לא נתתי יותר מדי סיכויים למהלך אבל נשארתי אופטימי", הוא נזכר. "להפתעתי, מתחילת הריאיון הייתה בינינו כימיה מצוינת. הוא אדם שלא פגשתי כמוהו, לא לפניו ולא אחריו. לא רק שהיה שופט יוצא מגדר הרגיל, הוא באמת היה מענטש".

כאשר סיפר לוין לשופט הרלאן שהוא שומר שבת, הוא דימה לעצמו את אותו תסריט מוכר שבו הוא מסרב ושולח אותו לקבל היתר מהרב שלו, אך להפתעתו הרבה אמר לו השופט שהוא דווקא פתר לו בעיה. "התקנים הדרושים לעבודה אצלי הם שני מתמחים, אחד עובד ביום שבת והשני ביום ראשון. קשה להשיג מתמחה שיעבוד ביום ראשון, כך שאתה תהיה כאן ביום ראשון והוא יהיה בשבת", אמר ללוין. "נגד כל הסיכויים דווקא בזכות ההתעקשות על שמירת השבת קיבלתי את המשרה הנחשקת".

הוא נזכר בחוויה מיוחדת מעבודתו עם השופט הרלאן. בימי שישי בחורף הוא הורשה לעזוב את המשרד מוקדם כדי שיספיק להגיע הביתה לפני כניסת השבת. באותו יום היו כל השופטים מתכנסים לשיחה כללית על התיקים לאחר קבלת החלטות, וכל שופט היה יושב לארוחת צהריים עם המתמחה שלו לדיון על הנושאים המשפטיים שבהם יעסקו בשבוע הבא. "בכל פעם הוא היה מאיץ בי ואומר לי: 'נט אתה רואה עכשיו השמש יורדת, אתה צריך ללכת הביתה'", מספר לוין בהתפעלות.

עם סיום עבודתו של לוין בבית המשפט העליון, בשנת 1962, החל לעבוד כחוקר בתיקים פליליים במשרד המשפטים תחת השר רוברט קנדי. ב-1965 שימש כעוזר לפרקליט המדינה דאז, ת'ורגוד מרשל, שזמן קצר לאחר מכן נתמנה לשופט השחור הראשון בבית המשפט העליון. בשירותו הציבורי הפך לוין ללוחם זכויות אדם עם דגש דתי - ארגונים יהודיים פנו אליו לבקש את עצתו בעניינים של אפליה מצד מערכת המשפט, והוא מעולם לא נרתע מלהשליך את גלימת הפרקליט והעניבה ההדורה ולהילחם מלחמת חורמה נגד מוקדי אפליה דתית שהפכו את הדרת שומרי התורה והמצוות לדבר שבשגרה.

עם סיום עבודתו בממשלה ב-1969 הצטרף לוין כשותף מייסד במשרד עורכי הדין מילר, קסידי, לרוקה ולוין, שהיה ממשרדי עורכי דין הנחשקים בארצות הברית, ועבד שם במשך כשלושים שנה. כשפתח את משרדו הוא כמעט שלא נאלץ כלל לחפש לקוחות לפרנסתו – יכולותיו האינטלקטואליות, המזג החם והכישרון התיאטרלי שלו, שבאו לידי ביטוי ב-28 הופעות בבית המשפט העליון, הפכו אותו לאחד השמות הלוהטים ביותר בעולם המשפט האמריקני, וזרם הלקוחות שנהרו אליו לא פסק. בהמשך פרש ממשרד זה ופתח משרד עורכי דין עצמאי ששמו לוין & לוין, בשותפות עם בתו עליזה. ברבות השנים התמחה בתחומי החוק השונים ובעבירות צווארון לבן, שימש כחבר בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת קולומביה, הרצה גם באוניברסיטאות הרווארד, ג'ורג'טאון, ג'ורג' וושינגטון ואוניברסיטת שיקגו, וכיהן כנשיא ההתאחדות הבינלאומית של עורכי הדין היהודים. הוא נשוי לרנה (רבקה) גורדון ממשפחת רלב"ג, אב לשני בנות וסב לשישה נכדים. לוין מתגורר בוושינגטון הבירה, אך מאז שנת 1994 יש בבעלותו גם דירה בירושלים, שאליה הוא מגיע בזמנים מסוימים בשנה ובעיקר בתקופת חגי תשרי.

בין לקוחותיו המפורסמים ייצג לוין את נשיא ארצות הברית לשעבר ריצ'רד ניקסון, את שר המשפטים האמריקני לשעבר אדווין מיס השלישי, את חבר הקונגרס ג'ורג' הנסן, את אביאם סלע, את הרב מאיר כהנא, את ג'ון לנון, את השחקנית ג'ודי פוסטר, את שלום מרדכי רובשקין ועוד חשודים ונאשמים רבים במשפטי צווארון לבן שהסעירו את המדינה.

דידן נצח

מכל הפרשיות המסעירות שלוין עסק בהן וייצג בבית המשפט, אחד הסיפורים המרתקים והמכוננים הוא "משפט הספרים" המפורסם של חסידות חב"ד. התיק הזה, שהפך אותו לדמות נערצת בחסידות חב״ד, נדון בבית המשפט הפדרלי בניו יורק, ולוין ייצג בו את הרבי מלובביץ'. המשפט גרם לטלטלה עמוקה ולסערת רוחות מהגדולות שידעה חסידות חב"ד. אחיינו של הרבי מלובביץ', בארי גוראריה, שהיה נכדו של הרבי הקודם בחסידות חב"ד (רבי יוסף יצחק שניאורסון, המכונה הרבי הריי"צ), התנגד להחלטה שלא לחלק בין היורשים את הספרייה שהייתה שייכת לסבו הרבי הריי"צ. לטענתו, הספרייה הייתה רכושו הפרטי של הרבי הקודם, ולאמו חנה יש מעמד שווה כיורשת לאחותה הרבנית חיה מושקא – אשתו של רבי מנחם מנדל שניאורסון, ולכן יש לו זכות בעלות על חצי מהספרים. עקב כך הוא החל למכור כמה מן הנדירים שבספרים לסוחרים, והתכוון להמשיך בכך. מנגד טענו אגודת חסידי חב"ד והרבי, באמצעות עו"ד לוין, שהספרייה איננה רכושו הפרטי של האדמו"ר אלא רכוש ציבורי של אגודת חסידי חב"ד.

זה היה בשעה שלוש בלילה, משחזר לוין. הטלפון בביתו צלצל, הוא הרים את השפופרת ועל הקו היה הרב קרינסקי, מזכירו של הרבי מלובביץ'. הרב סיפר כי התקשר בלי אישורו של הרבי, לאחר המלצות מקורבים, וביקש את עצתו של לוין במקרה המתואר. לוין השיב שהם יכולים לתבוע את גוראריה עקב מכירת הספרים ועקב כוונתו להמשיך בכך, ובינתיים אפשר להוציא נגדו צו ביניים ולמנוע ממנו למכור עוד ספרים. עורך הדין של גוראריה סירב להתדיין בבית דין רבני, ומשכך פנה לוין לבית המשפט האזרחי והוציא נגדו צו ביניים עד למשפט.

"כשנפגשתי עם הרבי לראשונה, הייתי מופתע לראות עד כמה הוא מתמצא בהליכי המשפט", נזכר לוין. "הוא קרא היטב את כל התמלילים והשיחות שהיו לנו עם השופט קודם לכן, וכאשר נפגשנו איתו לא היינו זקוקים להסביר שוב מה קורה. רק דיברנו על תכנון המהלכים בעתיד". לתובעים היו שבועיים להביא ראיות בפני שופט לא יהודי, ומתחקיר מקיף שערך לוין הוא מצא ראיות רבות לכך שהספרים שייכים לחסידות ולא למשפחה – למשל, מכתב שבו כתב הרבי הקודם עוד כשהיה באירופה שהספרים הם אוצר של אגודת חסידי חב"ד. הרבי מלובביץ' הסכים שזאת ראיה חשובה שיש להציג בבית המשפט. בין העדים היו גם הסופר אלי ויזל, הרב ג'ייקובס מאנגליה ועוד. מנגד, הנתבעים גייסו כמה עדי הגנה. לקראת סוף המשפט אף הזעיקו במיוחד את פרופסור שילה, מומחה למשפט העברי שלמד עם לוין עצמו בבית הספר, שטען כי הספרייה לא עברה קניין מרשות הרבי לחסידים. לוין השיב לו באותה מטבע והפנה אותו לדברי הגמרא "אמירה להקדש כמסירה להדיוט". כך, בתוך אולם משפט עם שופט לא יהודי, התקיים דיון תורני בתלמוד. פרופ' שילה הודה בטעותו והקו המשפטי שלו קרס.

לכל אורך המשפט ליווה הרבי את צוות ההגנה בראשות לוין. לוין וצוותו נכנסו כמה פעמים ל"יחידוּת" – פגישה פרטית עם הרבי – ובהן הרבי הורה להם להסתמך בעיקר על מכתבו של הריי"צ, והוסיף עוד עצות. לפי המסורת בחב"ד, במהלך ימי המשפט הקפיד הרבי לעלות לאוהל הציון של הריי"צ חותנו ולהתפלל שם. המשפט הזה ריתק את החסידות, והפך למעין מאבק רוחני. לכן לא פלא שכשיצא פסק הדין השמחה פרצה גבולות.

ב-1987 פסק השופט צ'ארלס פ' סיפטון לטובת החסידים, ורובם הגדול של הספרים הוחזר לספרייה. הפסיקה עוררה שמחה בקרב חסידי חב"ד והרבי מלובביץ' קבע יום חג באותו היום. עד היום הוא מוכר בחב״ד כחג ״דידן נצח״ – תרגום ארמי למילים "הצד שלנו ניצח", שהולחן בלחן מוכר, שמושר עד היום בפי החסידים.

תקדים למלחמה בטרור

אחד המאבקים המשפטיים שהטביעו את חותמם במערכת המשפט האמריקנית היה המאבק שניהל לוין במשך יותר מעשור למען נפגעי טרור, שדרשו לקבל פיצויים מארגון הצדקה האמריקני קרן הולילנד שסיפק תמיכה כספית לארגוני טרור ולמשפחות מחבלים. "אחרי שדוד בוים ז"ל נרצח בבית אל על ידי מחבלי חמאס, הוצגתי בפני הוריו. הם שאלו אם יש להם, כאזרחי ארצות הברית, זכויות כלשהן על פי החוק האמריקני", מספר לוין. הוא חקר את הנושא ומצא חוק פדרלי שעבר בשנת 1992 נגד קרן ארץ הקודש, ארגון הצדקה המוסלמי הגדול ביותר בארצות הברית, שמימן את פעילות הטרור של חמאס. בהתאם לכך תבעה המשפחה באמצעות לוין פיצויים מארגון הצדקה, והוא הוכיח בפני בית המשפט שהמחבלים שביצעו את הפיגוע לעולם לא היו מוציאים אותו לפועל לולא תמיכתה הכספית של הקרן והרוח הגבית שלה.

בתחילה הציע השופט לצדדים לפנות לגישור ולסיים את ההליך מחוץ לכותלי בית המשפט. לוין התפלץ על עצם ההצעה, ומבחינתו זה פשוט לא בא בחשבון. "שאני אשב בסירה אחת עם ארגון שידיו מגואלות בדם הקורבנות?", הוא שאל בתדהמה. בית המשפט התעקש, אך הגישור התפוצץ. זמן קצר לאחר מכן נתבשר לוין על הצהרה דרמטית במיוחד מהבית הלבן: הנשיא בוש, שר האוצר והתובע הכללי הכריזו על הוצאת קרן הולילנד מחוץ לחוק והקפאת כל נכסיה, בטענה שסייעה לממן פעולות טרור. לאחר שנים רבות של התדיינות הובא העניין בפני בית משפט לערעורים בשיקגו. "אחרי 11 בספטמבר, עם התפשטות הטרור ומטרותיו, נהיה ברור כי התיק הגיע למסה קריטית במאבק בגל הטרור הפלשתיני, ואינו רק סוגיה משפטית של משפחת בוים", מסביר לוין את התפנית. חבר המושבעים והשופט הורו כי משפחת בוים תקבל פיצויים בשווי 156 מיליון דולרים מקרן הולילנד. "לבסוף לא היה להם כסף לשלם והם פשטו את הרגל, אבל התקדים הזה הוביל אחרים – כולל ארגון שורת הדין – להגיש תביעות משפטיות נגד מממני טרור", אומר לוין.

כשהעליתי בפניו את המקבילה הישראלית לכך - פרשת ההצתה בדומא - הוא התנועע באי נוחות. "בעניינם של העצורים בפרשת דומא אני יכול להעיד שבית משפט אמריקני היה פוסל את הודאתם לא רק בגלל הכישלון הטכני, שלא ניתנה להם אזהרה ולא ניתן להם להיפגש עם עורך דין, אלא גם משום שהודאתם תיחשב כהודאה שנגבתה בכפייה, ולכן היא לא מספיק מהימנה כדי להוכיח אשמה. המקרה המשונה הזה הוא אבן בוחן להגינות מערכת המשפט הישראלי. כל שנותר הוא לחכות ולראות כיצד יפסוק בית המשפט הישראלי".

מה דעתך על פסק הדין בעניין ההפרדה המגדרית בעפולה?

"זהו פסק דין נוגדני, הזוי ומיותר. אני חושב שההפרדה המגדרית מרצון צריכה להיות כדין ומותרת", אומר לוין וממחיש בסיפור אופייני. "במהלך משפט פרשת הספרים של חב"ד, התלונן הצד השני בפני השופט הלא-יהודי כי הקהל במשפט יושב בהפרדה לפי מגדר, והדבר אינו תואם את רוחה של אמריקה. השופט סיפטון דחה במהרה את טענתו ואמר לעורך דינם לא לחזור על התלונה הזאת, מכיוון שהישיבה הנפרדת הייתה מרצון. זה נעשה כך ללא פניות".

אתה כבר לא צעיר, מהיכן מגיע הלהט הזה שאתה משקיע בכל תיק שלקחת על עצמך?

"אני משתדל להתמסר לכל תיק ותיק שאני לוקח בלי קשר ליוקרה. אני משתדל להיות פעיל כמו בצעירותי ועושה מה שאני יכול. אני מתכנן לכתוב ספר על החוויות האישיות שלי", חותם לוין את דבריו.

yossefb770@gmail.com