ב-27 בינואר 1945, נפתחו שערי הגיהינום. אושוויץ, המפעל הגדול ביותר בתולדות האנושות להשמדת אדם - שוחרר. הזוועה שהתגלתה לעיני חיילי הצבא האדום שנכנסו למחנה הייתה בלתי נתפסת.

טוראי זינובי טולקאצ'ב, יהודי, אמן, וחייל בצבא האדום, תיעד את שראו עיניו, וכך כתב: "האדמה נאנחת בקולותיהם של הקורבנות. לא יכולתי לקרוע את עצמי מאותה חלקת אדמה מקוללת [...] והתהום האנושית הנוראה. כל גופי הזדעזע בהתייפחות איטית". כך כתב.

בשטח המחנה היו מוטלות גויות אדם. אלפי אנשים חולים וגוססים, בהם ילדים. שלדים עירומים למחצה. "מוזלמנים", "המתים החיים". מיליון ושש מאות אלף בני אדם, קרוב למיליון וחצי מהם יהודים, נרצחו באושוויץ. בעיפרון, על דף נייר של מחנה אושוויץ, כתב טוראי טולקאצ'ב, וחזר וכתב, כך: "למען אזכור". "למען לא אשכח". "למען אזכור, למען לא אשכח".

גם אנחנו עומדים כאן יחד היום, מלכים, מנהיגים, ראשי מדינות, בבית "יד ושם" בירושלים, "למען נזכור, למען לא נשכח". בשם העם היהודי, וכנשיא מדינת ישראל, אני מודה לכם מעומק הלב, שהגעתם לכאן. תודה על הסולידאריות שלכם עם העם היהודי; תודה על המחויבות שלכם לזיכרון השואה; תודה על המחויבות שלכם לאזרחי העולם המאמינים בחירות ובכבוד האדם.

בסוף נובמבר 1943, נפגשו לראשונה בטהרן, שלושת מנהיגי המעצמות שניהלו את המלחמה בגרמניה ובמדינות הציר. זו לא הייתה פגישה בין ידידים. זאת הייתה פגישה מלאת חשדנות בין מנהיגים שתהום של מחלוקת פעורה ביניהם. אבל, שלושת המנהיגים הללו בחרו. הם בחרו להתעלות מעל המחלוקות ביניהם, לטובת מטרה נעלה אחת: הכנעתו של הפאשיזם, הכנעתה של גרמניה הנאצית. הייתה זאת ברית למען האנושות, ברית למען האנושיות. עבור מיליוני בני העם שלי שהושמדו בשואה, ועבור מיליוני הנרצחים וקורבנות מלחמת העולם השנייה, בעלות הברית בחרו מאוחר מדי. לצד זאת, הן הצליחו לעמוד מול המפלצת הנאצית ולומר, עד כאן.

בסופו של יום, החירות, כבוד האדם, והברית למען החיים ניצחו במלחמת העולם השנייה. זה לא מובן מאליו. מה היה קורה בעולם שבו בעלות הברית לא היו מתאחדות? בעולם שבו תורת הגזע היא התורה השלטת אפשר רק לדמיין. אנחנו מציינים כאן היום, גם את היכולת שהייתה לקהילה הבינלאומית אז, להתאחד, לפעול למען מטרה משותפת ואת החובה וההכרח של הקהילה הבינלאומית היום להמשיך לפעול יחד על בסיס הערכים המשותפים.

אל מול האנטישמיות והגזענות, אל מול כוחות רדיקאליים שמפיצים כאוס וחורבן, שנאה ופחד, עלינו לעמוד יחד כחומה בצורה לכבוד האדם, לכבוד האנושיות. בתום מלחמת העולם השנייה החל מה שמכונה עידן האחריות. בצל הטראומה והחרדה מזוועות השואה ומנוראות המלחמה, בחרו מדינות העולם לנהוג באחריות. הדמוקרטיות הלאומיות הניבו מאז פירות מדהימים לאנושות. שחרור. השכלה. מיגור מחלות קטלניות. אסור לנו לראות בדמוקרטיה דבר מובן מאליו. אנחנו הולכים ומתרחקים מזיכרון ההרס והחורבן של השואה ומלחמת העולם השנייה אבל אנחנו מוכרחים לזכור. גם היום - אורחינו, מנהיגי העולם, אנחנו זקוקים לאחריות.

מכובדי. העם היהודי, הוא עם זוכר. אנחנו זוכרים לא מתוך תחושת עליונות. אנחנו זוכרים לא כדי להתבוסס בזיכרון הזוועה או בתחושת צדק עצמית. אנחנו זוכרים כי אנחנו מבינים שאם לא זוכרים ההיסטוריה חוזרת. לא רק בני אדם עלו בכבשן המשרפות באושוויץ. כבוד האדם, החירות, סולידאריות אנושית - כל אלה עלו בעשן המשרפות של אושוויץ.

גרמניה הנאצית ניסתה להשמיד את העם היהודי מתוך תפיסה של גאולת העולם מן היהודים, אבל אגב כך, תורת הגזע הנאצית עלתה בחייהם של למעלה מ-66 מיליון, 66 מיליון בני ובנות אדם! שלא נתבלבל, אנטישמיות לא עוצרת ביהודים. אנטישמיות וגזענות הן מחלה ממארת, שהורסת ומפרקת חברות ומדינות מבפנים, ואף חברה ואף דמוקרטיה לא חסינה מפניהן.

מכובדי. מדינת ישראל היא לא פיצוי על השואה, היא הבית שלנו, היא המולדת שלנו. ממנה הגענו, ואליה שבנו אחרי 2000 שנות גלות. ישראל היא דמוקרטיה חזקה וחברה גאה במשפחת העמים. לא אומה שמחכה לישועה, אלא מדינה שמצפה לשותפות, שדורשת שותפות. שותפות מלאה במאבק בגזענות ובאנטישמיות הישנה-חדשה שמתפרצת היום בצורה מדאיגה, בדמות תפיסות של עליונות, טהרנות לאומית ושנאת זרים, שמחלחלת ללב ההנהגה, וגובה מחיר נורא בחיי אדם.

האנטישמיות היא מחלה כרונית. היא מגיעה מימין ומשמאל, לובשת ופושטת צורה במהלך ההיסטוריה. האנטישמיות לא השתנתה, אבל אנחנו השתנינו. מדינת ישראל איננה קורבן. לעולם נגן על עצמנו בעצמנו, וכמדינתו של העם היהודי היא לעולם תהיה ערבה לקהילות היהודיות בתפוצות, לשלומן ולביטחונן. מדינה ישראל היא חלק בלתי נפרד מהקהילה הבינלאומית החותרת יחד להתפתחות אנושית ומדעית, לחיזוק ערכים דמוקרטיים ברחבי העולם, לבלימה של כוחות רדיקאליים שזורעים טרור, שכול והרס, שמבקשים לאיים על כל אזרחי העולם, המאמינים בחופש. כך נהגנו, וכך נמשיך לנהוג.

אני מודה שוב לכולכם, מנהיגים ומנהיגות, שותפי אמת, שהגעתם לכאן. אנחנו מודים לכם על המחויבות שלכם לביטחון הקהילות היהודיות, בייחוד בימים קשים אלה. אנחנו מודים לכל המדינות שכבר אמצו את הגדרת איירה (IHRA) לאנטישמיות, הגדרה שמקיפה את הצורות השונות של האנטישמיות היום, וקוראים לכל מדינות העולם לאמץ אותה.

הגדרה זאת משמשת כלי משמעותי במאבק באנטישמיות, הן במישור החינוכי והציבורי, והן במישור האכיפתי. יחד, נמשיך להיאבק באנטישמיות ובגזענות, ניאבק בהכחשת השואה, ניאבק בהשכחת השואה, נמשיך לחנך את בנותינו ובנינו, לזכור ולחקור כדי להבטיח שההיסטוריה לא תחזור על עצמה. עידן האחריות, האחריות של כולנו היושבים כאן, לא תם.

יקיריי יקירותיי, שורדי השואה. אתם הנס שלנו. בתעצומות הנפש שלכם בניתם בית ונטעתם עץ, ובגבורתכם הבטחתם לנו את חירותנו, במדינה יהודית ודמוקרטית, דמוקרטית ויהודית, בדיבור אחד. אהבת האדם שלכם, אהבת ישראל שלכם, הם המצפן שלאורו נלך תמיד. יהי זכרם של אחינו ואחיותינו קורבנות השואה, והלוחמים במערכה נגד הנאצים ובתוכם חסידי אומות העולם, חקוק על לוח ליבנו לעד.