קשה לי מאוד לספר על דודה כ"כ אהובה, דודה שסימלה עבורנו את המשך הדורות. הרבנית הייתה אחותה הצעירה של סבתי.
יחדיו הן גדלו, צמחו בביתו של מרן הרב קוק זצ"ל. האחת הביאה את השנייה, והיה להן קשר עצום לבית הרב. המורשת שלה הייתה מורשת שהיא העבירה מבית הרב, ובוודאי הדוד, ראש הישיבה ר' אברום זצ"ל, גם הוא היה כך. בשבילנו היא הייתה מעבירת המסורת מדור לדור.
"נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ", זהו שבחה הגדול של האישה. לר' אברום הייתה הרבנית, הרבנית פנינה. כל שאיפתה הייתה שיצמח בתורה. לא רצתה שיישא שום משרה, רק שיגדל בתורה. שימשיך הלאה במסירת התורה לתלמידים. כל הכבוד היה ממנה והלאה. לא רצתה בזה, לא הייתה מעוניינת בזה כלל.
אני אומר לכם בסוד שיח, הרבנית כ"כ שמרה על ר' אברום... לקראת ברית המילה של בננו הצעיר, שייבדל לחיים, ביקשתי מהדוד - ר' אברום - שיבוא להיות סנדק. הדוד כבר מיעט מאוד לצאת מירושלים, אבל ביקשתי, ובחסדי ה' עלה בידי וזכינו. אבל אחרי אחת עשרה שנה, בשעת השבעה על הרב, כשבאנו לנחם, הרבנית עוד זכרה והקפידה עלינו על שלקחנו את הרב לסנדקאות בבני ברק. היה חשוב לה, באמת, לשמור על בריאותו של הרב, לשמור על הפצת התורה, שחלילה הרב לא יתעייף ויוכל להמשיך לשקוד על תורתו הגדולה.
אין שום ספק, הרבנית היא שהייתה עקרת הבית, עיקרו של הבית. היא שהנחתה את הבית בפיקחותה העצומה, וזיכה אותה הקב"ה באריכות ימים ובצלילות הדעת עד ימיה האחרונים. ב"ה בנה הגאון הרב יעקב ממשיך את אותה מסורת נפלאה, את המסורת שינק בבית אבא.
את המסורת העוברת בשרשרת הדורות עד הרבנית, הדודה, שכ"כ הייתה חשובה לה הישיבה. וב"ה הישיבה גדלה ומתפתחת ומתרבה בתלמידים.
תחת כיסא הכבוד, הרבנית מליצת יושר לישיבת מרכז הרב ולעם ישראל ובעזרת ה' בקרוב ירננו שוכני עפר.