בשבוע האחרון התעוררנו בכל בוקר לכותרות שמספרות על ההכנות, בתי המלון, תקציבי העתק, שהושקעו באירוח המנהיגים שהגיעו לפורום השואה הבינלאומי והכיבוד המיוחד שהוכן לכבוד כל אחד מהם.
אבל מי זוכר את ניצולי השואה הגוועים? איך נוצר מצב שמדינת ישראל מוצאת מיליוני שקלים להשקיע באירוע כזה ומנגד מניחה לניצולי שואה להגיע לתת תנאי מחיה, לבדידות וחולי בימיהם האחרונים.
אם היו משקיעים מחצית מהתקציב בניצולים ובצרכיהם, אולי היינו יכולים לקרוא לעצמנו חברה מתוקנת. גם מוסדות השואה המשקיעים במחקר והנצחה בכל שנה נמצאים בגסיסה בשנים האחרונות בגלל מחסור בתקצוב.
המוסדות נמצאים בסכנת סגירה אמיתית ועלולים להפסיק את הפעילות שהיא מה שתבטיח את המשך סיפור השואה, אבל נדמה שאף אחד לא מתרגש מהסכנה שהם עלולים להיסגר.
אולי נדמה לנו שאירוע כזה מסמל את שיא התמיכה של מדינות העולם בישראל ובמאבק באנטישמיות. בדיוק להיפך. היוקרה המתעתעת והעיסוק בשיירות המנהיגים מסיטה את הדבר האמיתי - סיפור השואה הופך לאט לאט לסיפור פחות יהודי ויותר סיפור כלל אנושי ומכאן ועד להכחשת השואה - הדרך קצרה.
האירוע הזה נולד לציון 75 שנים לשחרור אושוויץ אבל בדרך שכחנו את העיקר. אם לניצולים ששרדו את התופת לא מוצאים הזמנה נוספת לאירוע, אנחנו בבלבול גדול. אם אלה שכבר הוזמנו, הורשו להיכנס בעיקר לאוהל התקשורת וחלילה לא לאוהל המנהיגים, אנחנו שופכים את התינוק עם המים.
בדרך רצופת כוונות טובות הצלחנו להפוך את המשימה החשובה ביותר שלנו כעם, לקרקס שבו הכול חשוב, מעניין ומייצר כותרות חוץ ממה שחשוב באמת- לזכור ולעולם לא לשכוח את השואה.
--
הרב אברהם קריגר הוא ראש המרכז הבינלאומי ''שם עולם'' המתמקד בהנחלת השואה לדור העתיד.
בשבוע הבא ייערך הכנס הבינלאומי ה-5 "עבר שלא עובר" של המרכז הבינלאומי שם עולם, בימים ג'-ד' במלון רמדה בירושלים, בהשתתפות ניצולי שואה, סופרים וחוקרים, אנשי אקדמיה, תרבות ורוח.
הכנס יעסוק בהיבטים הנפשיים בתקופה הראשונה לשחרור, שיקום רוחני לאחר השואה, הספרות והאמנות ככלי שיקומי לאחר השואה ויסתכם בהצגת בכורה של "שירת העלים", מיזם תיאטרון נשי-חרדי בסיפורי השואה.